המדף הז'אנרי: נהרות לונדון – בן אהרונוביץ'
פיטר גרנט, בלש לונדוני צעיר, עמד בפארק די נבוך. היה ברור לו שבוצע כאן רצח מסוג כלשהו: לגופה שלפניו חסר ראש. אנשים לא נוטים לאבד את הראש שלהם סתם ככה.
אבל מי עשה זאת? איך? למה? לגרנט לא היה מושג. ובלי עד, גם לא היה לו קצה חוט.
עד שניגשת אליו רוח רפאים בפארק ואומרת לו 'אני ראיתי הכל'. זה קצת מוזר לגרנט, כי הוא לא ממש מאמין ברוחות רפאים ולא מבין איך פתאום הוא רואה אחת. אבל שוטר זה שוטר. גרנט לוקח עדות בצורה מסודרת ומעביר לאחראיים.
זוהי סצינת הפתיחה של נהרות לונדון. סדרת פנטזיה אורבנית בלשית בריטית מודרנית חדשה.
זוהי לא מקריות שקראתי את נהרות לונדון ישר אחרי דירק ג'נטלי. המציאות היא שכל כך אהבתי את דירק ג'נטלי, שפשוט רציתי more of the same.
נהרות לונדון ישב וחיכה כמה חודשים שאגיע לקרוא אותו. דירק ג'נטלי פשוט עזר לו לבצע קפיצת סלסה משולשת בתור לקריאה.
פה בדיוק יושבת הבעיה של נהרות לונדון! למרות שהוא ספר חצי-הומוריסטי על בלש על טבעי בלונדון, הוא פשוט לא דירק ג'נטלי. הוא ספר חביב מאד – כן – אבל שוב, לא דירק ג'נטלי.
זה נובע משתי סיבות.
הראשונה היא שנהרות לונדון נכתב 25 שנה אחרי דירק ג'נטלי. אם דאגלס אדאמס הציג אנגליה מאד בריטית, בן אהרונוביץ' מציג אנגליה מעורבת. אמו של פיטר גרנט, הבלש, הגיעה מסיירה לאונה. חצי מהעדים מדברים אנגלית שבורה ואחת הדמויות מתלוננת ש"כל מה שרציתי זה למצוא בלונדון מישהו שמדבר אנגלית!"
גם ספרותית נהרות לונדון יותר מודרני מדירק ג'נטלי. כלומר, הוא מתכתב ישירות עם ספרות הפנטזיה האורבנית האמריקאית. מה שזה אומר זה שיש בסיפור גודש של יצורים מיתולוגיים. כל מה שמישהו אי פעם דמיין קיים במציאות – ולעיתים בלי הגיון פנימי אמיתי.
התוצאה היא גם שהאלמנטים מבולגנים מדי – כשהגעתי למערכה השלישית כבר איבדתי ספירה של יצורים קסומים. אבל גם – כמו שקורא הרבה פעמים בז'אנר הזה – הגודש גורם לקורא להרגיש שהסופר חושב שהוא אדיוט. איך יכול להיות שכל לונדון מלאה ביצורים מיתולוגיים ובאף ביקור לא שמתי לב?
הסיבה השנייה היא שבן אהרונוביץ' הוא לא דגלס אדאמס. למרות שגם הוא, כמו אדאמס, כתב לדוקטור הו.
מה הוא כן? הוא כן סופר מאד מצחיק. אם כי הוא מנסה יותר מדי. נכון, גם אדאמס מנסה יותר מדי – אבל יש לאדאמס חן כזה שגם הבדיחות העבשות שלו מתקבלות אצלי בחמימות. אצל אהרונוביץ' מצאתי עצמי חושב, 'תרגע, בן אדם. לא צריך להיות פאנץ' ליין כל שורה שניה!'.
העלילה של נהרות לונדון גם לא מהודקת מספיק. זה לא נורא מפתיע אם לוקחים בחשבון שזה ספר הביכורים של הסופר. הוא ניסה להכניס הכל אליו: עולם, מיתולוגיה, דמויות ועלילה בלשית. חלק הצליח (דמויות). חלק צריך עוד זמן להתפתח.
בסופו של יום, למרות האכזבה הקלה, נהרות לונדון הוא ספר חביב. ויותר מזה שהוא חביב: הוא מבטיח טוב לבאות. כי אם בן אהרונוביץ' ישייף קצת את כישורי הכתיבה שלו, יתבלגן פחות ויהיה יותר ממוקד מבחינת הסיפור והעולם – יכולים לצאת לו דברים נורא יפים. וגם נורא מצחיקים.
[Rivers of London – בן אהרונוביץ'. 2011. 392 עמודים באנגלית]
נשמע ספר ביניים נחמד (ספר שקוראים להעביר את הזמן בין ספרים רציניים יותר). ובנוסף הכריכה של הספר נורא חמודה.
בדיוק!
הבעיה עם ספרי ביניים, מבחינתי, היא שאי אפשר לצחוק עליהם (כי הם לא רעים), אבל גם אי אפשר להמליץ עליהם בפה מלא.
האמת שזה נשמע ספר שאני אהנה ממנו למרות כל המגרעות.
תשמע, לא הוגן להשוות סופרים עכשוויים ועוד ספר ביכורים לפאקינג דאגלס אדמס! הבן אדם היה עילוי בכל צורה אפשרית ומאוד יוצא דופן במידה שהיה יצירתי ומבריק ומלא המצאות ודימיון.
סתם בתור שאלה, על איזה ספרי פנטסיה אורבנית אתה יכול להמליץ בלב שלם? (ואם הם גם עוסקים בבלשים, מה טוב)
מסכימה עם הביקורת. התחלה מצוינת, בהמשך נהיה קצת בלאגן ועומס. אבל עדיין ספר מהנה. מתחילה עכשיו לקרוא את השני בסדרה. אבל בכמה מילים- ספר ששווה קריאה לחובבי הז'אנר.