מהו הספר הכי טוב של ג'ון סקאלזי? דירוג כל הספרים
[אורי מילשטיין, מומחה הבלוג לענייני ג'ון סקאלזי גויס לדירוג הביביליוגרפיה הכמעט מלאה שלו]
<שיעול><שיעול>, זה דולק?
ביקש ממני הכותב המכובד של הבלוג לכתוב פוסט אורח, והוא הציע לפתוח בבדיחה.
החלק הראשון של המשפט הקודם לא נכון, והשני לא היה.
עכשיו שנשבר הקרח, נעבור לרשימה.
רגע, אחורה פנה. מה אני עושה פה בכלל?
אז ככה, בתור המעריץ הכי גדול של סקאלזי ברשימת החברים הארוכה של הנ״ל, קיבלתי את המשימה לדרג בצורה אובייקטיבית את הספרים שלו. מהכי הכי, להכי הכי לא (חוץ מסוכן לכוכבים, הספר שסקאלזי פירסם אונליין בבלוג שלו בניינטיז. כי לא. לא קראתי אותו, לא ידעתי שהוא קיים בכלל).
נתחיל, כמו כל טקס מלכת יופי, בבגדי ים. זאת אומרת, במקום אחרון:
לוקין (Lock In). או לוק אין. או נעול בפנים. או זה לא משנה באמת, כי אל תטרחו לתרגם את הספר הזה. יבש, משעמם (כמעט כמו המילים שאתם קוראים ברגעים אלו), וחסר כל שמץ מההומור הסקאלזי הידוע לשמצה (כמעט כמו וגו׳).
משם נתקדם וניתקל בבעיה, כי כל שאר הספרים שלו כל כך טובים שאני רוצה להתחתן איתם בטקס פוליגמי המוני.
מקום אחד לפני אחרון, חלום האנדרואיד. כי הוא מתחיל מאולץ עם בדיחות פלוצים (לא הכי גרועות בעולם, ועדיין, פלוצים). וגם כי הוא למיטב זכרוני מלא בחורים עלילתיים, או סתם מתוסבך מדי סביב עצמו בשביל לעשות שכל בקריאה ראשונה.
מקום שניים וגו׳, המושבה האחרונה. הספר השלישי בסדרת מלחמת האדם הזקן. מצד אחד, חזרה מתבקשת לעולם הכי אהוב שלו, מצד שני, האכלה בכפיה של כל נקודות הפציפיזם שהוא אוהב כל כך להעביר. לא אוהב הטפות. גם לא מסופרים אהובים.
הבא בתור, דווקא לא סיפורה של זואי (הספר הרביעי בסדרת מלחמת האדם הזקן). די חיבבתי את הנודניקית המלאה בעצמה.
הבא בתור הוא דווקא חולצות אדומ…רגע! אל תקפצו. הסיפור מתחיל טוב, מצחיק, אולי אפילו מחדש קצת בז׳אנר עם כל כך הרבה בדיחות לעוסות לעייפה שמקומן ב9גג. ואז, אי שם בהמשך הספר, מגיעה נקודת המבט השניה. ושם? שם הוא איבד את זה. לא ארחיב, מפאת ספוילרים (ומכיוון שקראתי אותו פעם אחת עד כה, לפני חצי שנה לפחות).
עכשיו מגיע סיפורה של זואי. גם כאן מגיע הפציפיזם, ביחד עם כתיבה לא מהממת שמתארת את גיל הבגרות. מצד שני, מזמן לא הייתי שם, וצריך גם ספרים לצעירים יותר לפני שמדברים על אורגיות המוניות.
סה״כ השלמת התמונה מהמושבה האחרונה, ביחד עם עוד קצת מידע על אחד הגזעים המעניינים בעולם הזה.
הגענו לקרם של הקרם:
נתחיל בדיוויזיה האנושית. ספר כיפי, מלא בדמויות חדשות ומצחיקות. אם כי קצת אובר דה טופ באיכויות שלהן, מה עם קצת אנשים בינוניים, סקאלזי? יש שם התמודדות לא קלה אך מוצלחת עם עולם שמציע הרבה פחות הזדמנויות לאקשן – ואקשן זה דווקא אחד הכשרונות של סקאלזי.
נמשיך לבריגדות הרפאים. כי הכוחות המיוחדים מגניבים. ילדים בגוף של מבוגרים, עם הורמונים של בני עשרה.
קראתי בעברית. קראתי עוד פעם בעברית. קראתי באנגלית. די עמוק לטעמי, מפתיע לעיתים (ולו בקריאה ראשונה), וקריא שוב ושוב. וזה אולי המדד הכי חשוב שמנחה אותי כאן. כמו כן, הסוף שלו… קשה בלי לספיילר. אבל הוא שונה מסופים אחרים של סקאלזי. בוגר יותר.
נשארו שניים, וההחלטה קלה מהמצופה. במקום השני זה Fuzzy Nation.
הראשון? הראשון נלקח על ידי מלחמת האדם הזקן. הספר שהכיר לי (ולעולם) את סקאלזי. הספר שקראתי בעברית שוב ושוב (ושוב). הספר שקראתי באנגלית (שוב ושוב ובדיוק אתמול סיימתי אותו שוב). והספר היחיד שאם יתרגמו אותו לג׳אווה, אקרא אותו גם שם.
זה אחד משני הספרים שאקח לאי בודד, וזה האחד שאני לא אשרוף כדי להתחמם. קריאה שוטפת, קולחת. כל פרק יכול להיות פרק בסדרת טלוויזיה מעולה (שתבוטל אחרי שלושה פרקים כי זה פוקס, אתם יודעים). הספר שלא דוחף לך בפרצוף פציפיזם, אלא רק מטפטף אותו לאט לאט, בצורה קלה לעיכול. מלא סצינות אקשן שכיף לקרוא שוב ושוב, וגם לא מלא בעצמו למרות המסרים שהוא כן מנסה להעביר.
מה לגבי פאזי? פאזי מהמם. לכו תקראו. הסיבה היחידה שהוא מקום שני זה כי אין על מלחמת האדם הזקן.
מה אין שם? יש תאגידי רשע. יש גיבור לא מושלם בכלל, ואפילו קצת סקסיסט, אבל אהוב למרות זאת. יש יצורים חמודים חמודים. ויש אנשים רעים רעים. לכו לקרוא. ופנו לעצמכם את החצי יום שייקח לכם לגמוע אותו ברצף. כי קשה להניח ברגע שהוא נכנס להילוך.
לסיכום: חסר ספר אחד (יושלם בקרוב, אין הבטחות להשלמת הרשומה הזו). בקריאה חוזרת של הספרים אולי הסדר ישתנה (אם כי המקום הראשון מובטח לנצח נצחים). ט.ל.ח.
הרשימה:
9. Lock In
8. חלום האנדרואיד
7. המושבה האחרונה
6. חולצות אדומות
5. הדיוויזיה האנושית
4. סיפורה של זואי
3. בריגדות הרפאים
2. Fuzzy Nation
1. מלחמת האדם הזקן
רק בחודש האחרון הגעתי לקרוא משהו של סקאלזי, אז קראתי רק את שני הקצוות של הרשימה.
וכפי שכבר כתבתי בפוסט של מועדון הקריאה, הדעה שלי הפוכה לחלוטין משלך.
אבל אני תוהה, איפה מצאת מסרים פציפיסטיים במלחמת האדם הזקן? יש שם קטע אחד שבו לג'ון פרי יש הרהורים לגבי כל האלימות הזו. אבל לי נדמה כאילו הקטע הזה נכתב רק כדי לצאת ידי חובה.
ושלא לדבר על כך שהרעיון של אולי לנהל מו"מ במקום להלחם מוצג בצורה שלילית לחלוטין דרך הפה של אחת הדמויות המגוחכות ביותר.
ספוילרים למלחמת, והימנעות מספוילרים לשאר הספרים (שאולי משפיעים על דעתי בהקשר הזה).
הסצינה שתיארת, למשל, היא בדיוק אחד המקומות הפציפיסטיים. אם לוקחים את הדיאלוג בין ג׳ון פרי לרואיז אחרי שהפוליטיקאי לשעבר מת, שניהם מדובבים את דעתו של הכותב (לטעמי), שכן, מה-שמו (הפוליטיקאי. אני גרוע בשמות) צדק ברמה העקרונית. רק שאין להם מה לעשות בדרג הנוכחי שלהם, ולכן הם צריכים (לפי רואיז) להתקדם בדרגות כדי יום אחד לתת את הפקודות הנכונות (שלא בהכרח נכנסות באמ אמא של כל גזע חייזרי שפוגשים).
הפרק שציינת (אני מניח), עם הקובנדו ועם בעיטות בגורדי שחקים.
בקצת מתיחה של היריעה, אפשר גם לדבר על הפרק עם שביתת הכורים, והתוצאות העגומות שלו שנבעו מתוך השימוש באלימות (קודם עם שוברי שביתה מצד צה״מ, אח״כ מצד הכורים עצמם), אבל זו כבר יותר פרשנות ממסר סמוי.
אבל, כאמור, אין האכלה בכפיה של מסרים כאלה. אז הם קיימים לדעתי, אבל הרבה פחות מבספרים אחרים שלו.
סקאלזי פציפיסט? אני מניח שהוא בעצמו לא ידע על זה. הוא מגדיר את עצמו כליברל ועדיין לא תמצא יותר מדי רעיונות ליברליים בספרים שלו, הגיבורים שלו הם לרוב גברים לבנים מהתרבות המערבית. להבדיל מסופרים אחרים הוא לא מתעלם מקיומם של אחרים אבל לא תמצא אצלו נסיונות להאכיל את הקורא בכח ברעיונות של אחווה ושיוויון (ההומואים היחידים בספרים שקראתי הם בחלום האנדרויד ושם הם שחקני משנה).
וזה בסופו של דבר מה שהופך את לסופר כל כך טוב. כמו היינלין אפשר לקרוא את הספרות שלו להנאה בלבד, אבל יש אצלו כל הזמן רבדים נסתרים גלויים יותר או פחות שמעניקים את הערך המוסף למי שמעמיק טיפה לתוך הסיפור.
התוצאה היא שאתה צריך שני דירוגים אחד לפי הקנקן והשני לפי "מה שיש בתוכו". מלחמות הדם הזקן הוא ספר מדב מעולה אבל הוא לא דן כמעט בכלל בהבטים התרבותיים של מה שמתואר בו. בספר שכן דן בו הוא "בריגדת הרפאים" שהוא ספר הרבה יותר "חכם" ובדירוג שלי הוא טיפה מעל מלחמות האדם הזקן.
הספר הטוב ביותר שלו הוא דוקא חלומות האנדרויד כי הוא מצליח לשלב בצורה מצוינת אקשן סוחף, עלילה מורכבת ומנומקת, דמויות אמינות, הומור סרקסטי וחייזרים אמינים. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא מתרחש בעתיק אפשרי יותר מזה של הספרים האחרים שלו ולכן סביר להניח שהלגלוג שלו על דתות ועל מה שדי ברור שהוא רפובליקנים אמריקאים מפריע לאנשים (הוא מלגלג גם על אנשי הניו אייג; אבל פחות)
והיצירה הרעה ביותר שלו היא "מנוע האל" שזה נסיון שלו לכתוב פנטזיה שלמרות שאיכות הכתיבה שלו זהה לספרים אחרים, פרט לפסקה האחרונה בספר, אין בו שנינות או רבדים עמוקים לפחות לא ברמה שמצפים ממנו.
סלח לי שאני שואל, אבל איך אתה יודע שהגיבורים של סקאלזי הם גברים לבנים? אם זכור לי נכון, הוא נמנע כמעט לחלוטין מתיאורים ולכן אי אפשר לדעת לאיזה גזע משתייכים הגיבורים שלו (יוצא דופן זה Lock in, שם נאמר שהאבא שחקן כדורסל לשעבר שחור).
(בלי קשר, סחטיין על הבקיאות בספרים שלו)
הוא נמנע, כי זה לא משנה למהות של הסיפור, אבל הרקע התרבותי שממנו הגיבורים שלו באים הוא ברור. ג'ון פרי עשוי להיות שחור אבל אין שום אספקט "שחור" לדמות שלו ובמושבה האחרונה/זואי לא מוזכר בשום מקום שהמתישבים במושבה שהוא מנהל מרגישים יותר קרובים שליו בגלל המוצא שלו.. בחלום האנדרואיד ידוע שלגיבור אין מראה אסייתי והוא חבר של עוזר בכיר למזכיר המדינה אז לא סביר שהוא בא מרקע עני וגם הרשעים בספר בין אם זה הארכי רשע או ה וייט טראש כתובים כלבנים.
כלומר יכול להיות שהם שחורים או היספניים או משהו אחר אבל בהמשלה למרוקאים בארץ ברור שההתיחסות אליהם היתה כאל "משתאכנזים"
וזה אחלה שסופר כותב מנקודת מבט שהוא מכיר ולא מנסה לעקם ללא צורך את הסיפור בשביל להיות תקין פוליטית.
מה זה אספקט שחור? אין שום אספקט גזעי לדמות – נקודה. לכן אי אפשר לדעת מה המוצא הגזעי שלהם (שגם יכול להיות מעורב בטירוף).
כל הקטע בתרבות האמריקאית המודרנית היא ששחורים ולבנים ויפנים שנולדו וגדלו שם, מתנהגים בדיוק אותו הדבר. וזה גם די נכון – אחת הידידות הכי טובות שלי היא אמריקאית ממוצא יפני. אין מצב בעולם שאם אכתוב עליה סיפור, תוכל לדעת שהיא יפנית בלי שאתאר את המראה שלה. היא מתנהגת כמו אמריקאית קלאסית לכל דבר (מה שאתה אולי תקרא "לבן", אבל זה ממש לא נכון כיום).
מה קשור רקע עני למראה?
כן התרבות המערבית מקבעת את עצמה כ "נייטרלית" ומי שחורג ממנה הוא יוצא דופן, אבל למרות כל התקינות הפוליטית התרבות המערבית היא תרבות של לבנים שבעים ולא של שחורים בגטו או של היספנים שמבריחים את הגבול ממקסיקו או של סיניים או הידים או של ערבים. לכן כאשר מישהו מדבר "מערבית" הסטטיסטיקה אומרת שהוא לבן שבע. אתה יכול לטעון שבעתיד זה לא יהיה כך אבל במלחמות האדם הזקן מוזכר במפורש יחס מפלה למדינות כמו הודו אז נראה לי מאוד סביר שאפילו סקאלזי לא חושב שבעתיד העולם המרבייהיה מקום בו העושר מחולק בצורה שווה בין כל בני האדם אפילו לא בארצות הברית או שאפליות גזעיות יעלמו להן.
טוב, בוא נתחיל מכך שכל הדמויות שלו מדברות אמריקאית. שזו אכן תרבות מערבית, אבל לא התרבות המערבית היחידה (באירופה מדברים אחרת לגמרי מהם).
ברור שכל הדמויות של סקאלזי אמריקאיות (שנונות). זה לא אומר כלום על הגזע שלהם.
אתה טוען שהסטטיסטיקה אומרת שמי שמדבר אמריקאית הוא לבן שבע? איזו סטטיסטיקה? ומדבר איפה? אם זה בניו יורק, אתה גם חושב שהסטטיסטיקה אומרת את זה? על מה אתה מתבסס?
הנה מה שאני חושב שהסטטיסטיקה (שהרגע המצאתי כמובן) טוענת: רוב מי שמדבר אמריקאית נולד בארה"ב. וכיום, עם אינטרנט, טלוויזיה וסרטים, זה כבר לא נורא משנה אם ההורים שלו שחורים, לבנים, אסיאתיים או הודים. ואני מתבסס על הנסיון שלי ממפגשים עם אמריקאים מהעשור האחרון. הייתי מאד מאד נזהר כיום להניח שמישהו לבן רק כי הוא מדבר בצורה מסוימת. תעשה כמות אדירה של שגיאות.
(לא מבין את הקשר למדינות עניות. אנחנו מדברות פה על תרבות)
למעשה זה מאוד משנה בתרבות האמריקאית איזה צבע עור יש להורים שלך וזה משפיע על דברים כמו אפשרויות ההכנסה שלך ועד תוחלת החיים שלך. אתה רואה את השיקוף של זה בתרבות הפופולארית לסוגיה, בכמה פרקים של CSI הבלש הראשי היה שחור? בכמה קומדיות אמריקאיות שאינן עם צוות שחור מלא הדמות הראשית היא שחורה?
כמובן שסקאלזי לא כותב שהגיבור שלו לבן, אבל כמה גיבורים שחורים יש במד"ב? אפילו בפנטזיה כמו שר הטבעות גנדלף וההוביטים מוצגים כלבנים למרות שלמיטב זכרוני אין שום דבר בספר שגורר את זה.
זה מאוד קל לרמוז שגון פרי אינו לבן, כל מה שצריך לעשות זה לקרוא לו יוסוף איסלם וההמנהות מהצעד הפשוט הזה מוכיחה לי שלסקאלזי יותר נוח שאנשים יחשבו שהגיבורים שלו לבנים, והוא כותב אותם בהתאמה די מלאה לסטיגמות שיש לנו על אנשים לבנים.
הטיעון של "אבל זה לא מצוין במפורש" הוא לטעמי סוג של התפלפלות לא רלבנטית במקרה הזה. דוקא סקאלזי שכתב 2-3 פוסטים מבריקים על אפליה גזעית ומגדרית בבלוג שלו צריך להיות מודע יותר מאחרים לחשיבות של המלחמה באפליה הזו מהאספקט התרבותי שלה על ידי יצירת גיבורים חזקים שהם במפורש שחורים או נשים. אני לא מאמין שההמנעות שלו מכך היא ענין פשוט של השמטה.
לא בטוח אם איזו טענה שלי התווכחת.
אני דיברתי על איך הדמויות מדברות (כתבת שמי ש"מדבר "מערבית" הוא לבן – טענתי שמי מדבר אמריקאית, אי אפשר לדעת מה הגזע שלו). התשובה שלך הייתה שיש אפליה כיום? איפה טענתי שאין אפליה?
הסיבה העיקרית שאני לא מסכים איתך היא שאני הייתי עושה בדיוק כמו סקאלזי: כותב דמות מהתרבות שאני מכיר, אבל מניח שהיא יכולה להיות מכל גזע.
ברור שיש הבדלי תרבויות בין אנשים, וברור שסופר אמריקאי לא יכול לכתוב דמות אפריקאית אמינה – פשוט כי הוא לא מכיר את התרבות מספיק טוב. אבל שוויון יתחיל מכך שאנשים לא יניחו מה צבע הדמות רק על פי איך שהיא מדברת (בטח כשהסופר ספציפית מבקש לא להניח!), ולכן אני בעד השיטה שלו.
שיוויון מתחיל בזה שמנסים לתת לאנשים שונים במופגן זכויות שוות. אין טעם לטעון שאנשים זהים צריכים להיות שווים, כלומר יש טעם אבל זה לחלוטין לא מאתגר.
ההמנעות שלו מאיתגור הקוראים שלו אינה נקודה לזכותו. העובדה שלא ידעת אם הגיבור בלוק-אין הוא גבר או אישה אינה לזכותו של סקאלזי כי אם זה באמת לא היה משנה לו אז הוא פשוט היה אומר שזו אישה.
בבריגדות הרפאים יש אפילו עיסוק בשמות שניתנים לאנשי הבריגדה ונשאלת השאלה למה הם מערביים למרות שאלו למעשה אנשים "מיוצרים" ללא רקע תרבותי.
הגעתי קצת באיחור כי רק עכשיו קראתי את מלחמת האדם הזקן. ספר כפי ומעולללללללללה!
אני אוהבת ממזמן את לוחמי החלל של הינליין, והספר הזה הוא מחווה ברורה לחלוטין, כולל סצינות רבות שניתנות לזיהוי בקלות.
למעשה אני חושבת שממש *צריך* לקרוא את לוחמי החלל לפני שקוראים את מלחמת האדם הזקן.
מתוך ההשוואה הזאת קל לראות כל מיני פרטים שדובר עליהם בשרשור, למשל שהינליין הדגיש את המוצא הפיליפיני של הגיבור, ולעומתו סקאלזי מזכיר שהגיבור שלו אינו מתאים לקטגוריה של "מיעוטים".
בנושא המגדרי, אני חושבת שאפשר לראות בעיקר את השינוי שחל בחברה בעשרות השנים האחרונות. בחברה העתידנית של היינליין יש תפקידי מגדר קשיחים ביותר, כאשר הטוויסט הוא בכך שהטסת ספינות חלל מתאימה דווקא לנשים. בצה"מ אנחנו רואים נשים באותם תפקידים כמו גברים, כולל סמלות וקצינות, אבל במיקרה יוצא שהפיקוד הבכיר גברי כולו. זה משל די טוב לתפקידי מגדר בחברות מערביות היום. גם הסיפורון של הגננת/מפקדת המחלקה מעניין מבחינה מגדרית.
מבחינת הפציפיזם הינליין עשה לעצמו חיים קלים: ביקום שלו, החלטות מוסריות ניתנות להוכחה מתמטית, שכל אחד יכול להבין. סקאלזי לא נותן כזה אמון בהנהגה שלו.
בקיצור, אם עוד לא קראתם – יאללה: קודם לוחמי החלל ואח"כ מלחמת האדם הזקן.
מחכה לעדכון הרשימה עם סוכן לכוכבים ויתר ספרי סקאלזי החדשים….
לי יש בעיה שקצת קשה לי לקרוא ספרים באנגלית, אז אני מוגבלת להיצע בעברית.
בנוסף, אני גרה בהולנד, אז אני לא קוראת את מה שאני רוצה, אלא מה שאני מוצאת.
באופן לא מפתיע, ספרי מד"ב בעברית זה לא משהו נפוץ במיוחד.
"חלום האנדרואיד" התגלגל אלי השבוע, והוא בהחלט בין החביבים עלי השנה, אז אני מופתעת שהוא נמצא כלכך נמוך ברשימה.
זה נכון, בדיחות הפלוצים היו קצת סתמיות (מקוריות אבל סתמיות),
דברים לא נעימים נוספים היו ריבוי הדמויות הלא חשובות (בעיקר ברמה הפוליטית בין משרדית).
הייתי צריכה כמה פעמים לחזור אחורה בשביל להיזכר מי זה הפקיד הזה ממשרד ההגנה או הפקיד ההוא ממשרד החוץ, או להיזכר מי נגד מי בשבטים החייזריים.
בנוסף, הדמויות לא היו עגולות במיוחד, אך זה לא הפריע.
בסך הכל, היה אחלה אקשן שכתוב היטב (איני רוצה לציין סצינות מחמת ספויילרים), הפעילויות ההאקריות היו כתובות באופן אמין יחסית, הסוכנים התבוניים היו חביבים למדי והכנסייה המטורללת והתאגידית הייתה מגניבה.
זה רק גורם לי לרצות למצוא עוד ספרים סקאלזי, וכמובן, בתקופת קורונה זה לא פשוט כלל.
בוחר פוסט על סקאלזי כדי להגיב על המושבה האחרונה וכל סדרת האדם הזקן.
העולם המתואר מזכיר את מסע בין כוכבים: יש בו רק בני אדם! החייזרים מדברים כמו בני אדם, מתנהגים כמו בני אדם, חיים באותם עולמות כמו בני האדם.
למעשה אפילו המחשבות, כמו שמתוארות במונולוג פנימי, של החייזרים זהה לחלוטין לבן אדם.
מאות סוגים של חייזרים כולם כמעט זהים, עם טכנולוגיה דומה.
עזוב, אפילו בתור בני אדם הם לא משכנעים. כולם אמריקאיים!
אבל מסקאלזי נהנים, לא מנתחים. אסור.