המדף הז'אנרי: שמים שבורים – קרן לנדסמן

תשמעו, קצת מסוכן לסקר ספר מד"ב בעברית. אנחנו מדינה קטנה וקהילה קטנה; גם אם לסופר עצמו יש עור של פיל, לבן של השכן של הסמג"ד שלו אין, והוא עלול לפתוח מטכ"ל לחימה בתגובות.

המטרה האחרונה של בלוג מדב"פ היא לפגוע במישהו, כן? אז כשזה מגיע לעברית, אני כותב רק ביקורות חיוביות. נגיד, על שדים ברחוב אגריפס או עולם סוף.

אבל המדיניות הזאת נקלעת לשוקת שבורה מול שמים שבורים. הספר הוא אוסף סיפורים קצרים, וכמו רוב אוספי הסיפורים, הוא לא אחיד ברמתו. יש כמה מצוינים. יש כמה שפחות טובים.

מצד שני, זה שיש עליו ביקורת אומר שכן אהבתי אותו בגדול.

קרן לנדסמן כותבת מד"ב הכי מד"בי שיש, בעתיד הרחוק. בכוכבים אחרים. עם חלליות. והכל עם נגיעות ישראליות שנותנות לזה תבלין מיוחד.

קוראים מתחילים עלולים לחשוב שמדע בדיוני זה ז'אנר שבורא עולמות חדשים יש מאין. רק שבתכל'ס, הוא ממש לא.

רוב עולמות המד"ב מתבססים על משהו שהקורא מכיר, עם איזה טוויסט קטן. הכוכבים הממש רחוקים ומוזרים שיש בספרים כיום, מתבססים על כוכבים אחרים שהתבוססו על ספרים אחרים של לפני מאה שנה.

זה נכון בעיקר לסיפורי מד"ב קצרים. אפילו שייקספיר לא היה יכול להציג עולם חדש לגמרי בחמשת אלפים מילים. אז בונים על מה שיש.

בשפה האנגלית זה קל. יש ארסנל שלם של עולמות לבסס עליהם ומסורות כתיבה בנות עשרות שנים.

בעברית הנישתית זה בעייתי. אם לוקחים את העולמות האמריקאיים, מקבלים יצירה מאד לא טבעית. אפילו אחרי מאה שנות קוקה קולה, אנחנו תרבות שונה לגמרי מזו שבחו"ל.

ולהתבסס על דברים משלנו? כמה יצירות מד"ב מקומיות אתם מכירים? כמה יצירות מד"ב מקומיות שהקהל הרחב מכיר יש? על מה אפשר להתבסס? על קישקשתא בתור חייזר?

יש שתי דרכים (לדוגמא) להתמודד עם זה. האחת היא לקחת את ישראל שלנו – ייקום שכולנו מכירים – ולהזיז אותה כמה שנים לעתיד. קיבלתם מד"ב מוכר היטב וקל לתאר. השנייה הוא לקחת עולם מד"ב חללי ז'אנרי, ולמוזג לתוכו את התרבות הישראלית עם צורת הכתיבה. בדיחות, שפה, הומור וסלנג ישראלי.

קרן לנדסמן נוקטת בשתי השיטות.

קחו למשל את הסיפור שמים שבורים. אחד הסיפורים הארוכים ביותר (והשני הכי טוב) בקובץ. הוא מתאר את ימי "הבריחה" מכדור הארץ לכוכבים. התמונה היא של מקום הולך וננטש – משהו כמו ערים קטנות בזמן שכל הצעירים עוברים לעיר הגדולה.

למרות שלא מוזכר בו בפירוש, די ברור לי מההרגשה ששמים שבורים מתרחש בישראל של העתיד הקרוב. לגיבורה קוראים גברת קיציס, היא חולמת להיות מנהלת משרד המים המחוזי ומטרידים אותם עניינים כמו מזונות. שיח ישראלי לגמרי.

סיפור נהדר אחר שמתרחש בישראל הוא הווה מתמשך. הוא מדבר על הימים האלה בהם אתה מרגיש חסר חשיבות. שאף אחד לא מתמשך אליך. לנדסמן מוזגת קצת מד"ב לתוך האווירה הזאת, ויוצרת סיפור נהדר.

לעומת זאת, לבד, בחושך מתרחש על חללית. רק שהחללית היא סבתא פולניה קטרנית, שמדברת כאילו יצאה מספר של יאיר גרבוז. זה מצחיק – לא רק כי קיטורים פולניים מצחיקים (והם מצחיקים), אלא גם בגלל החיבור הלא-טבעי הזה בין הקנטרניות הפולנית-יהודית וחלליות.

מה שמוזר זה שדווקא בסיפורי הצבא, אלה שהכי קל לצקת לתוכם "ישראליות", הכתיבה נאמנה למקורות אמריקאים. במאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג, לגיבור קוראים סמל מיהו (וכולם קוראים לו סמל מיהו), הוא מצדיע למפקד כשהוא רוצה לדבר, ומסיים כל משפט ב"המפקד". שזה דיבור של סרטים אמריקאים לגמרי. לא יודע מה איתכם, אבל בצבא הישראלי שלי קראנו לכולם על בסיס שם פרטי, וכשרצית לפנות למישהו, הבאת לו צ'פחה. הצרימות הקטנות הללו גרמו לי לא להתחבר לסיפור.

אותו הדבר חוזר בהגורגונה של הייזנברג. רק ששם זה לא מפריע, והסיפור – שהוא תעלומה מדעית בחלל – הוא ההכי טוב בספר. בכיף היו יכולים להפוך את זה לפרק של סטארטרק.

אם מסתכלים על הספר בכלליות, מבחינים בכמה דברים. ראשית, הוא כתוב טוב. עם בדיחות טירלול חמודות של גיקים. הסיפורים בו הם לא מהסוג שיצא מתבנית, אלא באמת כל אחד מקורי ויצירתי.

החסרון הגדול של הספר הוא הדמויות שלו. כל כך הרבה מהן לא מרגישות אמיתיות מספיק. בסיפור האחרון בספר, זיכרונם של החיים, יש למשל דמות בשם צ'רוב. הוא מחזר אחרי הגיבורה. ואויש, כמה שהוא מחזר מושלם. פרינס צ'רמינג צפרדע ליד הבחור הזה שתמיד אומר את הדבר המתוק והנכון.

זה קצת צורם בעיקר כי זה ברור שקרן לנדסמן יודעת לכתוב דמויות – רק עושה רושם שהיא צריכה לבסס אותם על אנשים שהיא מכירה: יש כמה דמויות שמבוססות על סבתא שלה – והן פנטסטיות. לכל סיפור יש הקדמה קצרצרה – ובה שלוש דמויות שחוזרות: קרן עצמה, בעלה וחברה שלה. על כל אחת יש כמה שורות – אבל כל שורה קולעת, ותוך שתי פסקאות תדעו בדיוק במי מדובר.

למרות העליות והמורדות, שמים שבורים הוא תוספת יוצאת דופן לספריה שלי. גם כי הוא מקורי, וגם כי הוא לא רק בשפה העברית, אלא נכתב בתרבות הישראלית.

4 תגובות

  1. מיס בוז'רסקי הגיב:

    לא קראתי את הספר עדיין (אבל עשית לי חשק אז אקרא בהזדמנות), ככה שאין לי מושג אם זו הייתה כוונת המשוררת – האסוציאציה שלי עולה בראש בעקבות "סמל מיהו" היא Doctor Who. לא שהוא ישראלי, אבל גם לא אמריקאי 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting