ארכיון פוסטים מהקטגוריה "כללי"

מתחת לאור הירח

יום שישי, 23 ביולי, 2010

שבתי הבייתה מהסמינר. הפסקה של כמה שעות לפני הטיסה לישראל. עייף, תשוש, ארזתי מהר את התיק למחר, פייסתי את השותפה על משהו קטן, והעברתי את המפתח לדייר הבא. חצות. אפשר להרגע כמה דקות לפני השינה. בחרתי רנדומלית דיסק מהערימה ולחצתי על פליי.

קסם באוויר. גשם בחוץ.


[סמינר בגרמניה. התמונה הגרועה הזאת פה מסיבה אחת ברורה. בקבוקי הבירה. לכמעט כל סטודנט יש אחד לידו. אלוהים יודע איך הם מצליחים להישאר מרוכזים. זה בטח משהו בגנים]

ברגעים כאלו אני חושב שיש לי מזל. את הדיסק Under the Moonlight של Tsai Chin הטייאונית רכשתי שנה שעברה בהונג קונג תחת המלצתה של ידידתי שינג. האזנתי לשירי הפופ\פולק פה ושם, אך לא נפל האסימון רוב הזמן. עד הלילה. הקול העשיר המפורסם (בסין וטאיוואן) של צאי שין מילא את חדרי. לרגע הרגשתי כמו בסצינה של סרט. ואז הציפו אותי זכרונות ורגשות לכמה דקות. מוזיקה טובה יודעת איך לפרוט לך על כל נים בנשמה.

[הורדה: Tsai Chin - Track1]
[זה רק אני או שיש פה ריבוי פוסטים ליריים השבוע?]

אורן ברזילי – סטודיו סלון

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

[ניימן: פוסט אורח של לא סוגרת ת'פה. קוראת ותיקה ותיקה שלאורך הזמן הפכה לידידה שלצערי אינני מספיק לפגוש מספיק בביקורים בארץ. אני מת על הכתיבה שלה, ועכשיו גם אתם תוכלו להתרשם ממנה. הפוסט נשלח אלי ב - 8 ליולי. סליחה על העיכוב בפירסום]

ל"לא סוגרת ת'פה" סגרו ת'פה לאחרונה. האתר המארח של הבלוג שלה עושה שיפוצים במערכת הבלוגים, ולה לא נשאר איפה לכתוב. וממילא זה לא שהיא אכלה במקומות מרגשים לאחרונה, שמעניין לכתוב עליהם. אבל ממש אתמול היתה לה חווייה מוסקלית מעניינת, וחיידק הכתיבה קפץ עליה בהפתעה.


[ניימן: פארק טמפלהוף, שבוע שעבר]

טוב, די, מספיק לדבר על עצמי בגוף שלישי. הסיפור התחיל לפני כשבוע. בדרך לעבודה הקריין ב-FM88 השמיע שיר מקסים באנגלית, וסיפר ששר אותו אורן ברזילי מהקספרים, שלאחרונה החלים משיתוק בכל גופו, ועכשיו עושה הופעות בסלון הפרטי שלוזה הצית בי את יצר הסקרנות. למה הוא היה משותק? איך הוא יצא מזה? איך מגיעים להופעה אצלו בסלון? אני חייבת להגיע להופעה אצלו בסלון. אני אוהבת הופעות אינטימיות.

משום מה, נדמה לי שהקריין אמר רון ברזילי ולא אורן. פעמיים. היה נשמע לי שזה לא השם הנכון, אבל לא נתתי לזה להפריע לי יותר מדי, וכשהגעתי לעבודה גיגלתי את השם רון ברזילי. הופתעתי שלא היו הרבה תוצאות, ושמה שכבר היה לא היה קשור למוסיקה. בין המעטות שכן היו, הגעתי ללינק הבא שבו עודדי מויקיפדיה (ידיד קרוב שלי) נותן אזהרה לפני חסימה לגיל ברזילי (שם של מישהו שיצאתי איתו פעם) בנוגע לערך בשם רון ברזילי. כמה הזוי אפשר להגיע מטעות אחת קטנה.

בכל אופן, בדרך הביתה כבר השמיעו ב-FM88 שוב את אותו השיר המקסים Dark Blue. הפעם בוודאות אמרו את השם נכון – אורן ברזילי ממופע הארנבות של דוקטור קספר. הגעתי הביתה והתחלתי לכתוב בגוגל אורן ברזילי, והגוגל השלים לי אופציית חיפוש – אורן ברזילי מחלה. כאן כבר הגעתי לקישורים רלוונטיים, שבכל אחד מהם היה פירוט מלא של איך אורן השתתק בכל גופו תוך ימים ספורים בשל איזה סנדרום שלקה בו, ואיך בשיקום למד את כל התנועה מחדש, ושעכשיו יש לו הופעה אישית ואינטימית, שכולה סביב האירוע שעבר עליו, והיא מתקיימת בפורום מצומצם של 20 אנשים אצלו בסלון ביתו.

אז איפה זה ביתו? איך מגיעים לזה? איפה נרשמים? ברגע של תושייה נכנסתי לאתר הבמה, וגיליתי שממש עוד שבוע יש לו הופעה. המיקום שצויין - סטודיו סלון. נו, זה הסתדר לי עם " הופעות בסלון הפרטי שלו", ושלחתי מסרון למספר הטלפון הנייד שהופיע באתר, משוכנעת שאני שולחת אותו לאורן בעצמו

בינתיים הצעתי לנעמי, שותפתי לחיפוש אחר הופעות ביזאר, להצטרף אלי להופעה, והיא ניפצה לי את האשליה ואמרה לי שסטודיו סלון זה חלל הופעות. נכנסתי לאתר של סטודיו סלון, וזה היה המקום הראשון בו היה כתוב שההופעה של אורן יצאה מכותלי ביתו, אבל ממשיכה לשמר על פורמט אינטימי. החלטנו ללכת לנסות.

הסטודיו נמצא ברחוב יהודה הימית ביפו. נכנסנו לדירה בקומת כניסה, תקרות גבוהות, הרבה רהיטים וחפצים. הסטנו את הוילון ומצאנו את עצמנו בסלון (כורסאות, כיסאות, נברשות, פסלונים של אנשים מזדיינים, כמה ספרים, ביניהם "גווילי אש" ובר). תפסנו לנו מקום, נעמי בכורסא, אני בכיסא, וניגשנו לבר שנמצא בחדר לקנות שתייה. הבר הציע משקאות קלים, פונץ', בירה וגם מסטיקים עגולים. קנינו גולדסטאר וחזרנו למקום.

אחרי כל ההקדמות הארוכות האלו, אני מגיעה לסיבה שבשבילה בעצם אני כותבת – ההופעה המדהימה. אורן פתח את ההופעה בהקראה של כמה משפטים מיומנו האישי, והמשיך בסיפור על השיתוק שעבר. הוא הסביר איך המופע והשירים נולדו מתוך המצב הזה, ופצח בשיר הראשון. כל המופע זה אורן, הגיטרה, וליווי של מוסיקה אלקטרונית שבוקעת מהמחשב שלו, כולל קולות הליווי שהם קולו שלו.

אורן שר בקול נשי, רך ומלטף. השירים רכים ונעימים. מדי פעם הוא קצת הזכיר לי את אסף אבידן. לנעמי הוא הזכיר את שון לנון. כל שיר הסתיים בתודה רבה, ואחריו בא סיפור מרגש אחר. על תקופת השיתוק, על השיקום, על אנשים הזויים שפגש בשיקום, על הניסיון שלו לעשות קצת מוסיקה בלונדון, שכשל עוד לפני שהתחיל, על התקופה שחי בניו-יורק, על השותפה שלו בניו-יורק, לודה, על רישיון הנהיגה שהוציא בעודו שיכור מהתחת, וגם על אלוהים. היה מרתק, משעשע, וגם מרגש.

אז הינה דוגמה קטנה איך זה נראה

וגם דוגמית של איך זה נשמע (אין שיר להורדה, אבל לפחות אפשר לשמוע את Dark Blue המצויין).

הדיסק לצערי עוד לא יצא, אבל אורן הבטיח שהוא יוצא ב-12 לאוגוסט.

על ענן החוסר וודאות (Gorillaz)

יום חמישי, 8 ביולי, 2010

לא ברור לי מה עושה האלבום האחרון של הגורילז, Plastic Beach, במקום הראשון ברשימת סיכום חצי-שנת 2010 של NPR. הוא אלבום סביר פלוס – ולא יותר מזה. אבל אם אצטרך למצוא צידוק אחד לזכייתו ברשימה, הרי שיהיה זה השיר Cloud of Unknowing. ואני לא אומר את זה סתם. אלא לאחר שהאזנתי לו הרגע שבע פעמים. רצוף. אגב, אם אצטרך למצוא צידוק נוסף לדירוג, זו תהיה עטיפת האלבום.

Cloud of Unknowing הוא שלוש דקות של חוסר וודאות חולמני. שיר שקט, עדין, איטי ורגיש. רעידות אלקטרוניות, קול שבור ומתעצם. ומילים שמחכות על ענן של חוסר וודאות, ותוהות מה יביא איתו הבוקר. בתקווה שזו תהיה זריחה.

[הורדה]
[כיף להמליץ על שירים. אני לא עושה זאת מספיק]

ביטים של ברלין: סולאר

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

[רגע לפני שאני מגיע לת"א, החלטתי לכתוב פוסט ברלין קטן. סתם כדי שיזכרו איפה אני גר]

גלובליות מביאה עימה, מלבד מזללות איטלקיות בכל פינה, גם תרבות פיוז'ן מבורכת. יש אוכל פיוז'ן (שניצל בפיתה עם צ'יפס, סלט, טחינה ועמבה), מוזיקת פיוז'ן ואפילו אנשים פיוז'ן! כמו בירושלים, בה פאנקיסטים, דתיים, רוסיים וחילוניים מרביצים בצוותא לאוהדי הפועל ת"א. אז בברלין יש פאבים פיוז'ן. וסולאר הוא אחד מהם.


[תמונה מפה. Creative Commons]

סולאר, כמיטב המודה הברלינאית שהולכת ופושה גם בת"א, הוא פאב נסתר. כדי להגיע אליו צריך להיכנס לחצר האחורית של איזה בית, ולצעוד לכיוון הדלת השחורה הנכונה. שם, אחרי 30 שניות עמידה, מישהו יפתח את הדלת. הוא הבאונסר כמובן וטוענים שהוא סלקטיבי מאד בקהל שהוא בוחר להכניס – אם כי העובדה שאני נכנסתי די סותרת זאת. הוא יקח אתכם לחדר המעילים, שם תחכה לכם מעלית שתקח אתכם 16 קומות למעלה! וזה כבר יוצא דופן בברלין. לא המעלית – אלא הכיוון: בברלין בדר"כ מבלים במרתפים מעופשים ומבולגנים, ולא בקומה ה – 16 עם נוף פנורמי מהמם.

בקומה ה – 16 תחכה לכם מסעדה. היא נראית מאד מסודרת, מהוגנת ומשעממת למראה. לא הקדשתי לה חצי מחשבה אלא פשוט עליתי במדרגות אפילו-עוד-קומה-למעלה (קומה 17, למי שסופר), לפאב של המקום. ו – וואו! כמה שהוא שונה ממה שהורגלתי אליו בברלין.

ראשית, הפאב עגול. כמו המסעדה הזאת בקומה האחרונה של עזריאלי. הקירות גדולים ושקופים, ומאפשרים מבט נרחב על הסביבה הנאה. סביבה שכוללת את מרכז פוטסדאם החדיש לצד מערב ברלין הטיפה יותר ישן. העיצוב הפנימי מודרני ביותר – ומזכיר יותר לוקיישן שויל סמית' ילך אליו בסרט היץ', מאשר פאב ברלינאי נסתר: יש שם פינות ישיבה שחורות מעור עם כריות קטנות, ושולחנות עמידה צנועים אף יותר. הכל בסימן של כולם מתחככים ומפלרטטים עם כולם. נראה שגם קוד הלבוש שונה קצת, והמקום אשכרה הכיל אנשים אלגנטיים! מחזה שלא נחזה בברלין כבר לפחות עשרים שנה! מצד שני, אף אחד לא התלונן על הלבוש המוזנח לחלוטין שלי שהרס את האווירה – כך שאני מניח שבגדול הכל הולך.

העיצוב היקר יחסית לברלין מלווה בתפריט אלכוהול טיפונת יקר. יש בו בירות – בבקבוקי שליש עלובים – אבל די ברור שרוב המבקרים לוגמים קוקטיילים (6-8 יורו או אפילו יותר). ניסינו קולה אחת (צוננת מאד. המלצת הבית) ו – כדי בכל זאת לא להיות יוצאי דופן מדי – גם מרטיני פטל אחד שהיה אלוהי. אוקי, לא אלוהי כמו בירת סטאוט מעושנת, אבל טוב למדי. אחרי זה בהינו בחלון שעה ארוכה לצלילי האלקטרו שאפפו את המקום, דיברנו ותהינו מי מגיע לשם ב – 12 בצהריים (שעת הפתיחה), וסתם נהנו מהאווירה.

אחלה מקום. וזה שהוא נחבא עושה אותו אפילו עוד יותר נחמד.

כרטיס ביקור
שם:
Solar [אתר]
כתובת: Stresemannstrasse 76, Berlin 10963. הכניסה מהחצר האחורית בדלת השחורה.
טיפ: בחייאת, לכו על קוקטיילים. ברומא תתנהג כמו רומאי וכד'.

אוסקר סרטי האנימציה הקצרים

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

קרטון ברו העלו אמש (אך הייתי עצלן ועברתי על הרסס רק הבוקר) קישורים לצפייה ישירה – ונדמה לי שאפילו חוקית – לארבע מתוך חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר סרטי האנימציה הקצרים (הוכרזו עתה! חם מהתנור!). כשירות לציבור אני מעתיק אותם לפה, ואפילו זורק עליהם שני שקל. אגב – כן, אני יודע שהפוסט הזה הרבה יותר מתאים להיות אייטם בפוסט גיקדום שיעלה פה בקרוב (כן! גיקדום חוזר בצורה חד פעמית!), אבל יש דברים שלא נשארים רלוונטיים אם לא מדווחים עליהם מהר.


[זה הזמן להמליץ על הבלוג Character Design, בלוג שמוקדש כמובן לעיצוב דמויות בסרטי אנימציה. קריאה מקסימה - לא למומחים בלבד. יש שם אפילו פוסט על הסרט הראשון ברשימה - French Roast]

לינקים:
French Roast
Granny O'Grimm's Sleeping Beauty
The Lady and the Reaper
A Matter of Loaf and Death

שימו לב שהסרט האחרון הוא באורך חצי שעה (גם כן קצר. מי אמר שזמן הוא מושג ייחסי) והוא של… וואלס וגרומיט! כן  -ויאיי – ו – וויפי קאי יאיי! הסרט היחיד שנפקד הוא Logorama, שמתוך חוסר כבוד לכך שאי אפשר לצפות בו ברשת לא קראתי עליו כלום. מארבעת הסרטים האהוב עלי הוא כמובן הסרט של וואלס וגרומיט. אבל אם לא נהיה משוחדים לרגע, אז נהיה מוכרחים לציין שהסרט הראשון, סרט פרנקופולי חזק ומאד פיקסרי (של השנים הראשונות) ברוחו, הוא סרט מצוין ביותר.

מה עוד? ראשית, קשה להאמין ש'מעונן חלקית' של פיקסר, הסרט שהוקרן לפני 'למעלה' לא הגיע לתחרות. אני אישית חיבבתי אותו – אם כי הוא באנאלי משהו. שנית – נחמד יהיה להכניס פה את זה שהפרס לסרטי האנימציה הקצרים הוא אחד החביבים עלי באוסקר. בעיקר כי אני מרגיש שזו אמנות שקצת פאסה מהעולם – חוץ מאצל סטודנטים מוכשרים – או תופעות יוצאות דופן כמו וואלס וגרומיט או פיקסר. אבל תור הזהב שלה, שברא כל מיני יצורים מופלאים כמו מיקי או באגס (מתי הם יהיו רשות הציבור? מתי?!) עבר מזמן-מזמן – הרבה לפני שנולדתי – ועם זאת היצירות מתור הזהב הזה היו הבסיס לילדותי. אח, ימים טובים.

אסטוניה שלי

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

אני קורא בימים אלו את הספר אסטוניה שלי של ג'סטין פטרון, שנתן לפוסט את שם הכותרת. זהו חלק מסידרת ספרים בשם xxx שלי, כאשר כאן ה – 'xxx' לא מדבר על אירוטיקה , אלא דווקא מסמל שם של ארץ או עיר גדולה בעולם (נגיד אוסטרליה – או פאריס). זוהי סידרת ספרים אסטונית, שאם הבנתי נכון – אז או שהפופולריות שלה באסטוניה דומה לזו של הארי פוטר בשאר העולם – או שסתם כל חמשת האסטונים* שחיים בברלין מעבירים את ספרי הסידרה בלי הפסקה אחד לשני. אניווי, נדמה שזו מספיק תופעה באסטוניה כדי להקדיש לה פוסט. וחמש פסקאות.

אז מה זה בעצם? ספרי אסטוניה שלי נכתבים כולם – חוץ מאחד (שתכף נדבר עליו) בידי אסטונים. אסטונים שחיים בארצות אחרות ומתבקשים ליצור ספר מחווית המעבר, הקליטה וההסתגלות למקום החדש. כשהייתי קטן רצו לנו בבית כל מיני ספרים כמו 'בוב מניו יורק' או דברים דומים – שדיווחו על חייהם של ילדים דמיוניים בארצות רחוקות. ולסידרה הזאת יש רעיון דומה, רק ש'בוב' מוחלף במהגר – והשפה מדברת למבוגרים. קוראים לזה התאמה לתקופה המודרנית.

כמובן שהסידרה לא מתורגמת לאנגלית, כי קשה לחשוב על גרמנים שיתעניינו בהרפתקאותיה של טריינו בברלין – כך שאת רובה לא יכולתי לקרוא. האסטונית שלי חלשה, מן הסתם, בטירוף וזו אחת השפות הקשות שיש. למעשה, האגדה מספרת שאסטוניה היא הארץ שסבלה הכי פחות מנחת הצנזורה הסובייטית: הרוסים פשוט לא הצליחו להגיע לרמה מספיק גבוהה בשפה כדי לעקוב אחריהם! אניווי, מזל שיש את הספר 'אסטוניה שלי', שלא יכל להיכתב באסטונית בידי אסטוני שהיגר לאסטוניה (תקראו את המשפט הזה כמה פעמים. הוא מבלבל אך נכון) – וכך נתנו לאמריקאי שעבר לאסטוניה בעקבות בחירת ליבו לכתוב אותו. זה שבחירת ליבו היא במקרה גם בעליה של ההוצאה שאחראי על הסידרה הנ"ל זה פרט שולי ביותר, ובטח שלא נפוטיזם.

הבחור, עיתונאי במקצועו, מספר את סיפור פגישתו עם אפ, אשתו – וכיצד זה הוביל אותו לגור במקום הכי קר בעולם (אקלימית – ובעיקר תרבותית. אם להאמין לו). בשפה מאד פשוטה (*שיעול* פשוטה מדי) ואמריקאית למדי ("אני לא מאמין שאני בארץ קומוניסטית לשעבר! אמא שלי הייתה משתגעת! קו-מו-ניס-טית!") הוא מספר על אסטוניה. התוצאה מעניינת, למרות הקלישאות הפזורות בה, בעיקר כי הוא מתאר שלל תופעות ומנהגים תרבותיים שבאמת נראים לי (ולו) הזויים: כמו לישון עם גרביים ספוגים בוודקה בזמן מחלה – או החיים עם אנשים שאוכלים נקניקי דם, ופודינג כוסמת עם מלח וחמאה לארוחת בוקר. גם ההיסטוריה של אסטוניה שזורה בספר יפה, דרך כל מיני ראיונות במסווה של שיחות עם מכרים שמגלות טפח אחר טפח של הקמת, התקדמות וגידול המדינה.

וזהו בערך. אין פואנטה לפוסט. בניגוד לתמיד, אני לא ממליץ ליצור גירסא ישראלית לסידרה. כי על הקומבינות של רמי-הישראלי בניו יורק כולנו יכולים לשמוע במדורי הפלילים בעיתונים כל בוקר, ואין, עד כמה שאני יודע, סקרנות גדולה מדי להבין מה עושים נציגינו הנכבדים בניכר. אבל סתם התחשק לי לכתוב פוסט של בוקר. מה רע?

———–
* הידעתם? יש בערך מליון וקצת, ממש קצת, דוברי אסטונית בעולם! מה שהופך את אסטונית לשפה הקטנה ביותר שהיא השפה הרשמית של מדינה או משהו בסגנון. זה, בתורו, גורר אותי לליין בדיחות אסטוניות חדש – שרובו סובב פחות או יותר תחת אותו הנושא: אין כמעט אסטונים בעולם. למשל: ש: כמה אסטונים צריך כדי להחליף נורה? ת: יותר ממה שיש. למי שמתלונן על הנושא אני מספר שזו אפליה מתקנת: על כל אומה בעולם יש בדיחות שמספרים עליה ורק עליה – אז עכשיו הגיע תורי להציל את האסטונים מבדידותם. כמובן – היה עדיף לו המשימה הייתה נופלת בחיקו של קומיקאי מוצלח יותר. אבל מסתפקים במה שיש, אתם יודעים.

קריוקי פאוארפוינט וטיסות שמתו טרם זמנן

יום שבת, 19 בדצמבר, 2009

[אוקי, אני לא מרוצה מתכני ואיכות הפוסטים שיש פה מאז החזרה. אבל לפחות כיף לי לכתוב אותם :] ]

יש החושבים, תיירים בעיקר, ששיא עונת המסיבות בברלין היא בקיץ. עת הגרמנים מתפשטים (פשוטו כמשמעו) ויוצאים לחצרות וכיכרות (ובעיקר למחסנים הנטושים) העיר עם מגה-רמקולים ענקיים. זו כמובן שטות ענקית. כי כל מי שהיה בברלין שנה אחת לפחות, יכול להעיד ששיא עונת המסיבות מתרחשת, בערך, בשבוע שלפני חג המולד. עת כל המוסדות\ארגונים\קבוצות וחוגים (וגם סתם אנשים פרטיים) עורכים את מסיבות חג המולד שלהם. והניימנים שמחים ועלזים.


[והשלג ממשיך להיערם ברחבי ברלין. הטמפרטורות כבר מזמן מתחת לאפס, וחוץ מכמה אסטוניות אמיצות שקוראות לזה 'אביב נעים', כל השאר מתחבאים בתוך מעיליהם. מדי פעם יורדים למטה - כי חייבים - ואז עוצרים נשימה כי הכל כל-כך כל-כך יפה. אפילו עולה מחשבה, לעיתים, לקפוץ לתעלה הקרובה, לראות אותה שקטה וקפואה  - וסוף סוף לא זורמת. אבל אז נבהלים מכך שהאף מאבד תחושה, וחוזרים לבית הקפה, המשרד או הפוך החמים[

מכל אלו בחרתי לספר על מנהג הסטודנטים למתמטיקה\מדעי המחשב באוניברסיטה החופשית. מנהג ותיק למדי, אם לשפוט מכך שחבר'ה שלמדו שם לפני עשר שנים הגיבו בנוסטלגיה מאושרת עת הזכרתי אותו - שמופיע במסיבות הפקולטה הפרועות כל שנה. אני מדבר כמובן על 'קריוקי פאוארפוינט' שמוזכר בכותרת.

הנה העניין בשורה אחת: מורידים מצגת רנדומלית מהאינטרנט - כזו שמעבר השקפים כבר מוטבע בה מבעוד מועד. לוקחים סטודנט - עדיף שתוי (ואם לא, הוא יהיה שתוי בסוף המשחק) - ודורשים ממנו להרצות - מול אולם מלא (והכי גדול בבניין) על המצגת אותה הוא רואה בפעם הראשונה. על כל הצחקת קהל, או שנינות שיוצאת מפיו, מחליט ועד השופטים (שלושה במספר) שהבחור צריך לשתות עוד שוט וודקה. בסוף העניין צוות השופטים מבקר את המצגת - ובדרך כלל קוטל אותה לגמרי תוך הצגת טיעונים כגון 'אי שליטה בחומר', ו'נראה כאילו המרצה ראה את המצגת לראשונה רק בעת ההרצאה'. הגרמנים מוצאים את זה מצחיק כי זה הומור ישיר.

אין ספק שדבר כזה לא יעבוד בארץ. איפה תמצאו קהל של עשרות סטודנטים שישב בשקט, בעודו שותה בירות, ויאזין בנימוס להרצאת-בדיחה שכזאת תוך כדי צחוקים במקומות הנכונים משל היו קהל-סיטקומים משנות ה - 50? אבל פה, כשאתה אחד מהעדר (בערך), זה כיף גדול.

עוד דברים שנצפו השבוע: חדר המנודים באוניברסיטה החופשית: חבר'ה שלומדים לתואר ראשון\שני\שלישי כבר שנים (5-10 שנים לפחות), ומעבירים את לימודיהם בשהייה בחדר המנודים, תוך כדי שתיית בירה ויין חם (בחורף). התחברתי מאד לאווירה. חוץ מזה נאלצתי, ביום אחר (אתמול) לקחת חבר שיכור, אבל ממש שיכור, באמצע הלילה במינוס חמש-עשרה מעלות לביתו. דרך של חצי שעה שהתארכה לשעה וחצי כי הוא כל הזמן ניסה לברוח לי (הוא בעיקר ניסה לעלות על הפסים, כי הוא חשב שהם דומים לפיג'מה, והוא ישן בפיג'מה - ולכן הפסים הם ליד הבית שלו). כתוצאה מכך קמתי מעוך הבוקר, וחסר חשק לחלוטין לעלות לטיסה לרומא שהייתה לי בצהריים (אוקי, חשק היה - כוח לא). "למזלי" הטיסה התבטלה (ברצינות), מה שאומר שעכשיו השתנו תוכניות החופשה שלי. או במילים אחרות: ניפגש בקרוב מאד בארץ. בקרוב מאד מאד.

ניימן

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]