כמו שהשוקולד לא הומצא בשוויץ, אבל השוויצרים הפכו אותו לאמנות – ככה ההפגנות לא נהגו בברלין, אבל פה הפכו אותם לתופעה. בכל יום יש בברלין הפגנות: המון הפגנות. רובן לא חשובות. פעם ניסיתי לקבוע ראיון עם מישהו לדירה, והוא ביקש להזיז אותו מיום ראשון לשבת. שאלתי אותו מה יש בראשון, והוא ענה: הפגנה. שאלתי על מה, והוא ענה: לא יודע. ניפגש עוד שעתיים ונחשוב על משהו. בטח נגד עשירים או משהו כזה. להפגין פה זה כבר לא אמצעי, אלא מטרה.

[לחץ להגדלה. זה נכון לכל התמונות פה]

אז לפעמים נדמה שהברלינאים לא יכולים לארגן אירועים בלי אמירה פוליטית זו או אחרת. וכך תחרות בניית אנשי השלג שנערכה פה הסופ"ש, הפכה ל'הפגנה נגד ההתחממות הגלובלית'. וזה חשוב, כי אחרת אנשים לא ידעו שיש התחממות גלובלית. ולא ידעו שהיא רעה. ובנימה רצינית יותר: מתן אג'נדה פוליטית לכל אירוע נותן לכל מיני סטודנטים, שבטוחים שהם מצילים את העולם, את הגושפנקא לעשות שטויות. כמו למשל, למלא את כיכר שלוס ('כיכר הטירה') בהמון המון אנשים, בכל מיני צורות וגדלים – כשכולם בנויים מהשלג הרב שמכסה את ברלין באחד החורפים הקשים ביותר ביובל האחרון.

למרות מינוס עשר מעלות – לא יכולתי להפסיד זאת כמובן (גם ככה ויתרתי כבר על חגיגות ראש השנה האוקראיני שבוע שעבר, ואליפות השבץ נא המקומית השבוע. יש גבול לכמה אפשר להקריב עבור המדע, נכון?). המחזה שנגלה ברגע שמתקרבים לכיכר מרהיב לגמרי. בעיקר לאחד כמוני שעד שנה שעברה לא ראה אנשי שלג מעולם. וכמו שכל אמריקאי מצוי יודע, הגודל והכמות כן קובעים: ואוסף ענק של אנשי שלג, חלקם גוליתיים, זה דבר מרשים. אבל למה לתאר כשאפשר לתת לתמונות לדבר?

[לא ברור למה, אז זה היה האישלג החביב עלי]

עוד רגע של תרבות גרמנית לסיום: הפירסום לאירוע נערך בסופ"ש שעבר. המארגנים לקחו טנדר, הלבישו אותו בבובת איש שלג גדולה (או שמא היה זה אחד אמיתי? לא יודע), ונתנו לו ליסוע ברחבי העיר ולחלק עלונים לעוברים ושבים. אז מה גרמני בזה? בעיקר ההודעה שקיבלתי כמה ימים לפני זה. הודעה שפירטה איפה ובדיוק יהיה הרכב בכל דקה ודקה בכל אחד מהיומיים שבסוף השבוע. והכי מדהים: הוא עמד בזה. לפעמים גרמניים זה עם מדהים בסטריאטיפיותו.

כבר יותר משבוע שאני חי את חיי היום בברלין. בלי מסיבות, בלי פאבים ועם פחות אלכוהול. זו חוויה מאד מעניינת. הפגישות החברתיות הן בעיקר בבתי קפה – או לצהריים. וגם יוצא לי חצי מהערבים לבשל לחברים משהו בבית. טוב, האמת היא שזה לא מדויק לחלוטין מבחינה טכנית. שלשום, למשל, הלכתי לישון ב – 4:30 בלילה כי זה הזמן בו הידידה ההונגריה שלי עזבה לשדה התעופה. אבל לפני זה עשינו טיול לילי בשכונה מזרחית בברלין – כל כך מזרחית שהיא כבר לא מגניבה – ושתינו רק בירה אחת קטנה. כך שזה לא באמת נקרא חיי לילה..

[השלט של Mister Miller Hot Dog. נתקלנו בו בדרך חזרה משוק הפשפשים של מאוארפארק. מה זה אתם שואלים? או. מצוין. בקרוב הביקורת המפורטת. כולל תמונות!]

בצורה טבעית, דברים מעניינים חייבים להתרחש כשיושבים מספיק זמן ברשות הציבור. נגיד, שיחה עם זמרת אוסטרלית שבדיוק הגיעה לברלין – ותוך כדי הזמנה להופעה שלה. או התקלות מקרית באירועי השבוע ההיסטורי ברובע ניקולאי (ההיסטורי בפני עצמו) בזמן ארוחת ערב תמימה. וכו' וכו'. אבל לא אלאה אתכם בפרטים או סיפורים חסרי מבנה עלילתי קלאסי. רק אתנצל על כך שבינתיים חיי היום מוצאים חן בעיני, לפחות עד שבוע הבא, ואודיע שבקרוב יתחילו להעלות פה ביקורות חדשות על מקומות בברלין. הגיע הזמן לעדכן את סדרת ברלין בששה ימים, שהפכה אאוטדייטד כבר די מזמן. ככה זה בעולם המודרני, דברים משתנים מהר. המלצות על מקומות – אפילו יותר מהר.

כך שאל תתפלאו אם בקרוב יחלו לעלות פה מיני-ביקורות קצרצרות על מקומות אלו או אחרים. כרגע אני חושב לעשות אותם תחת הכותרת 'ביטים של ברלין 2009', ומתישהו – עוד חודש-חודשיים, לגבש אותם לנושא אחד שיהווה מין המשך ל'ברלין בשישה ימים'. אגב, אם למישהו יש זמן – ויכולת – לנסות ליצור איזה איקון קטן לנושא – יהיה זה נחמד מאד. לא נעים לי להטריד כל הזמן את אותם האנשים בבקשות לאייקונים. נושא מנהלי ובקשה קטנה נוספת: נראה ליי שצריך להחליף את האיור של דמות ה'ניימן' שנמצאת בראש הבלוג. כאמור, אם למישהו בא לדבר איתי בקשר להכנת משהו – נו, אתם יודעים מה לעשות (neiman.mail ב – gmail.com).

[תכף תבוא מורן להתלונן שדווקא בשבוע הביקור שלה בברלין החלטתי להפסיק לצאת בערבים. מה שלא מתיישב, אגב, עם העובדה שהיא בכלל לא אוהבת לצאת!]

התרגשות עצומה נרשמה בקרב משתתפי אליפות העולם בניווט לאופני הרים ביום א', עת נכנסה המשלחת הסינית, שמורכבת משינג (מתחרה) וממני (מתורגמן שאף אחד לא צריך – אני לא מדבר סינית. ראו תגובות) לבושה בבגדי המשלחת הרשמיים (השיגו לי חולצה. אין לי מושג למה ואיך). שינג אפילו ידעה להסביר, בדיפלומטיות עצומה, שזו פעם ראשונה שסין שולחת נציגה לתחרות, והם מאד מקווים שההשתתפות שלה תקדם את הענף במדינה הענקית. בינתיים, אגב, הישגי הנבחרת משביעי רצון, כאשר נציגתנו זכתה במקום ה – 50 בעולם (מתוך 52, 2 נפסלו) במירוץ היחיד בו השתתפה! כבוד.

ועכשיו לעניינים רציניים: מי רודף אחרי מי? אני או החבר'ה של ההארי קרישנה?

[ההארי קרישניים בשבת על הטיילת]

השקיעה שרואים ברקע, אגב, הייתה אפילו יותר מהממת חמש דקות מוקדם יותר. יש לנו סט תמונות מרשים שכולל אותי, את שינג, שני דייגים עם הדג שלהם, ואז אותנו עם הדג של שני הדייגים.

[חצי הנבחרת הסינית על המזח בין הסלעים]

התלבטות קשה העלתה פניה לעת ערב, עת חככתי בדעתי איפה לקחת את שינג לאכול את השווארמה הראשונה בחייה: בעוואני ביפו או בטורקי באור יהודה? חבר, שבא מגני תקווה במקור (ליד סביון), הצביע ברגליים ובפקקים שיצרה עצרת המחאה בכיכר רבין – וכך הגענו לאור יהודה. אחלה מקום הטורקי. פופולרי להחריד, דבר שמתבטא בתור ענק, ענקי ועצבני (=מלא באנשים עצבניים) חמש דקות במוצ"ש לתוך הפתיחה.

עוד נקודות: סלט ארומה קטן באחת בלילה ממלא אותך בצורה מפתיעה ביותר(!). לבלות שעתיים מהחיים בלקרוא 'מסע אחר' בחדר המגזינים של האוניברסיטה זה אחלה בילוי שבעולם. מתישהו אכתוב, אולי, פוסט על בתי קפה שמתאימים לעבודה בת"א. לא יהיה בו אפילו סקופ אחד כי הוא יכלול אך ורק את הנסיך הקטן, באצ'ו ו – The Streets בהם ביליתי בשבועיים האחרונים. ו – לאייסברג יש גלידת טופי וצנוברים! זה נשמע מוזר, אבל זה בעצם אף יותר הזוי מזה, כי מבחינים היטב בשני הטעמים בגלידה. למרות זאת, אהבתי מאד.

החידה השבועית לילד: מי אני, איפה צולמתי, מה אני עושה ומי זו גברת 'שכונת מחלול'?

ואה כן – גם סניף בודהה בורגר'ס באבן גבירול הוא אחלה. אכלתי את מנת קציצות הסלק שלהם, שמלבד היותה טיפ-טיפה קטנה מדי, היא טעימה להפליא ומזינה אף יותר.

יש לי אורחת מהונג קונג השבוע (ג'י, נחשו איך הכרנו). היא הגיע אתמול בבוקר, וישר משדה התעופה לקחתי אותה לחומוס-מסבחה מתובלת באבו חסן, סיור ביפו העתיקה, שוק הפשפשים וממתקי מוטראן. בסדר הזה.

אחרי זה נחנו קצת, ובצהריים כבר זזנו לקלחת הרותחת שנקראת מרכז העיר. המון סיפורים קטנים מחכים למי שמסתובב 3.5 שעות במרכז ת"א. המון אנשים שפוגשים, ושיחות מעניינות בנות עשרים שניות. גם ראינו כלב רודף אחרי אוטו, לאורך 200 מטר(!), ואז את האוטו פותח דלת, ונותן לכלב להיכנס (השערה: שכחו אותו בבית ברחוב). דבר מאלו לא נתפס בתמונות. החבר'ה של הארי קרישנה שמקיפים את שינקין ועושים מה-זה שמח, דווקא כן. הנה התמונה היומית בבלוג:

עוד שעתיים אקח אותה לטיול מגן (יהושע) לגן (הפיסגה ביפו). גם הונקונגיות אוהבים ים, כי מסתבר ששלנו יותר יפה משלהם.

[לפוסט זה מצורפת אזהרת 'אורח לרגע רואה כל פגע'. מתנת ניימן מבקר בתל אביב פעם בארבעה חודשים וחושב שהוא מכיר את העיר]

איפושהו, לפני עשר שנים, פלורנטין הייתה נראית לנו מקום מרוחק מעבר להרי החושך. כזה שצריך ללכת לאיבוד חמש פעמים לפני שמוצאים אותו. הכרנו שם בית קפה אחד, קפה ויטל שמו, והייתה להם עוגת גבינה אגדית בחבר'ה שלנו שהיינו קופצים לאכול בימים קשים.

מאז נפתח פאב ברחוב. ועוד פאב. ועוד אחד. ואז, בשנה האחרונה, נפתחו שם, בהערכה גסה, בין שניים לשלושה מליון פאבים. כל ת"א ובת דודתה שמעו על הרחוב וגרמו לסוג של מסיבת רחוב שנוצרת שם כל ערב. או זה לפחות מה שסיפרו לי. הייתי שם השבוע בכמה הזדמנויות, נהניתי, ראיתי ושתיתי מספיק כדי שיעלו לראש המחשבות הבאות:

[כרגיל, אין קשר בין התמונה לנושא. הפעם מדובר בפוסט ישן של בוינגבוינג, שהצביע על פורנוגרפיית ירקות באחד מדפי המגש שהוגשו למבקרים בבורגר קינג באמסטרדם. הכותב מזועזע לגמרי. אני משועשע לחלוטין]

1. רחוב ויטל הוא מתחם. כמובן, יש הבדלים עצומים בינו לבין מתחמים אחרים (הנמל, יד חרוצים), למשל: המקומות איכותיים ברובם, והקהל מוצא חן בעיני. אבל מלבד זאת הוא עונה לקריטוריונים של מתחם: צפיפות מקומות מאותו הסוג בשטח קטן, שכולל, וזו סוגיה חשובה בת"א, אפשרויות חניה נוחות. גם כמויות הנוכחים, ההתגדדויות בשטח האיזור מחוץ לרחובות ועוד שלל סמנים מאלצות אותי להכריז: 'רבותי, אנחנו יוצאים לבלות במתחם'.

2.איך נוצרים מתחמים? כמו תינוק. במקרה של ת"א למיילדת קוראים העיריה, והיא מכשירה את השטח בעזרת תשתיות נוחות, אישורים וצבא פקחים שנשלח לכל מקום חוץ מהמתחם. במקרה המדובר, כמובן, אין כמעט הכשרת תשתיות, ומבלי לבדוק אני נוטה להאמין שאין שום הקלות למי שפותח מקומות בילוי באיזור. אממה – נראה שפקחים לא פושטים כל ערב על המקום (זה נכון, או שטעות בידי?). כמעט הזוי במציאות שלנו. שלא תבינו – יש כמה הצקות כמובן – כמו עניין מסיבות הרחוב – אבל זה כסף קטן יחסית לסטנדרט המקובל למי שמעז לגרום לאנשים לצאת החוצה. לעיתים חוסר פעולה היא בעצם פעולה – ובחוסר ההצקה שלה נתנה עיריית תל אביב לגיטימציה למתחם.

3. שמתם לב שהשמשתי עד עכשיו ב'מתחם' כמילת ג'וקר שתקועה בכל מקום שני בפוסט? וזה עוד בלי להגדיר מה זה מתחם במדויק? איזה מין מתמטיקאי אני? בכל מקרה, בשיחה עם בלוגר מפורסם (לא ננקוב בשמו) הועלתה הטענה שמתחם חייב להיות תחום. יענו, ההגדרה טמונה בשם. עוד נטען, שכדי שמשהו יהיה תחום – צריך שמישהו יתחום אותו. נגיד, העירייה. והיות שאף אחד לא תחם את רחוב ויטל – אלא נהפוך הוא – הוא מעז בחוצפתו להתפשט לרחובות ליד – הרי שהוא לא מתחם. אני כמובן חולק על הדעה – טוען שגבולות יכולים להיווצר לבד – ואפילו, רחמנא ליצמן, להשתנות בצורה דינמית. ואוו, הנקודה הזאת הייתה ארוכה, קטנונית ולא כזו מעניינת בלי בירה בצד, נכון?

4. אז מבלי להתקטנן, נניח שאכן יש לנו מתחם ביד. האם זה רע? או שמא מתחמים מלאכותיים רעים, אבל כאלה שנוצרו ספונטנית מתקבלים בכיף בידי תושבי העיר? האם כל המלחמה נגד תרבות המיתחום העירייתית היא בעצם מלחמה נגד זה שאין אלטרנטיבה? שאין תרבות מחוץ למתחמים, אבל בעצם לא איכפת לנו מהתחמים עצמם? או שהפירסום עצמו למתחם – זה מביא ערסים לרוב מחו"ת (מחוץ לתל אביב) הוא הבעיה?

5. או שאולי אלו חמש שעות הסתובבות בתל אביב שגורמות לי להעלות כאלה פוסטים טיפשיים? תכף תעלה תמונה אפילו יותר טיפשית שתעפיל על הפוסט :]

[ותודה למצקל (אחלה פאב מקסיקני) והמייט פלורנטין (שיכלו למצוא שם מקורי יותר לסניף החדש) שאירחו אותי השבוע]