שלום,
[עד שהפוסט עלה האתר של תערוכת The Mad Generation - תערוכת ציורי בהשראת המגזין מאד - כבר ירדה מהרשת. אבל לפחות יש עוד כתבות עליה]
לקח לי ארבעה שבועות, נצח במונחי בלוג, לכתוב על הביקור האחרון בתל אביב. הוא התחיל כמו שצריך: עם חומוסיות, פאבים, חברים ושלל חוויות ביומיים הראשונים. אבל אז התערבו במצב נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ובסופו של דבר היה לביקור טעם קצת עצוב, קצת מתבודד וקצת שונה ממה שציפיתי. אפילו קצת איבדתי עניין במה קורה וחדש בעיר. לא שהפסקתי לחקור, פשוט הפסקתי…. להתלהב. ואני שונא לא להתלהב :]
הפתרון לפוסט על הביקור הזה הגיע בדמות הרעיון הבא: לקחת את כל מה שיש לי לספר על ת"א – ונדמה לי שיש משהו – ולשלב אותו עם כל שאר הדברים שרציתי לספר: ברלין, אירופה, תרבות, בלוג ושאר דיכפין. הפוסט הנוכחי יורכב מאייטמים ממוספרים יפה (כמו בצבא): המספרים האי-זוגיים יוקדשו לתל-אביב, והמספרים הזוגיים יספרו על השאר. אל דאגה! זה לא תרגיל במתמטיקה לכיתה א'. בתחילת כל אייטם יצויין על מה הוא מספר. עסק? שנתחיל? יופי.
1. [תל אביב] שני בערב: משדה התעופה הוסעתי לחומוס ביפו. היה כבר מאוחר כך שאבו חסן היה סגור, ולכן הלכנו, אימי ואנוכי, למרכז החומוס האסלי (יפת 73, יפו). בשנה האחרונה הסטטוס של אבו חסן אצלי הולך ומתדרדר. זה התחיל בכך שהוא איבד את תואר 'החומוסיה הטובה ביקום' לסוהילה מעכו. בביקור הזה הבנתי שאפילו בת"א אני כבר מעדיף לאכול במרכז החומוס האסלי מאשר באבו. האם זה אשמתי – או אשמת אבו חסן, שהפך ללונה פארק לחומוס ואיבד קצת את הטאץ' המיוחד? אכן תמונות קשות. אבל מנה וחצי של חומוס גרגירים וטחינה בחומוס אסלי עזרה לשכוח אותן.
אגב, כמה קוראים-מעריצי-אבו-חסן-פאנטים איבדתי בגלל הפיסקה לעיל? שוקי, אתה עדיין פה? :]
2. [כללי] ובינתיים בברלין גיליתי שבוע שעבר את קסיופאה – גן משחקים למבוגרים בלב פרידרישהיין. הדבר הראשון שתופס את העין הוא מגדל הטיפוס במקום: מגדל אכסון ישן שתקעו בו יתדות והפכו אותו לחווית הטיפוס הכי עירונית שיש. מסביב פזורים קירות, חצי הרוסים אך מלאי יתדות, שמהוות אופציות נוסף לפעילות טיפוסית (מין משחק מילים שכזה). יש במקום גם פארק לחובבי הסקייטים – וכמובן, כי מדובר בגרמניה, גן בירה. אלוהים יודע איך אפשר לשלב גן בירה עם קירות טיפוס. מדובר באחד המקומות הכי ברלינאיים שנתקלתי בהם עד עתה: מאולתר אך מאורגן, אנדרגראונדי ונסתר אך גם די מפורסם. נפלא לכל תייר [Revaler Strasse 99]. התמונה מפה.
3. [תל אביב] חוזרים לעיר הגדולה: אחרי החומוס, עוד לפני ההגעה הבייתה, הגענו, אני וחבר, לביקור מוקדם בפרוזדור. הפאב המדובר ביותר, לפחות בקרב "מקורביי", שנפתח בתקופה האחרונה. השעה הייתה 20:00 בערב והמקום היה ריק כמעט לגמרי – מה שנתן לנו אופציה לשפוט אותו באובייקטיביות. אהבתי את המבנה. הוא בסה"כ דירה, אמיתית לגמרי, שמישהו תקע בר, לא מעוצב במיוחד, בחדר הכניסה שלה, והמון מקומות ישיבה בחדרים. כל כך פשוט, מתבקש ומקסים שזה מבריק*. גם העובדה שבעלי המקום, שהם גם בעלי סלון ברלין, מסורתיים\דתיים\משהו כזה – מוסיפה מקוריות מסוימת. מי שמע על פאב תל אביבי שסגור בשישי בערב? או שלא מגיש בירה בפסח?! התאבדות של ממש.
קצת חבל היה שהגענו מוקדם מדי ופספסנו כך את תקלוטו של חיים רחמני. אי אפשר לזכות בהכל בחיים.
4. [כללי] כל חובב מוזיקה יודע מהי תקופת-מוזיקה-טובה; תקופה בה כל שיר שנופל עליך הוא סוג קטן של יצירת מופת, וכל אלבום או להקה נראים לך מתנת האל. שמעתי כמויות כה גדולות של מוזיקה טובה בחודש האחרון שצריך שבוע עמוס בפוסטים כדי לספר עליה. מתוך כל זה החלטתי לשזור בפוסט שיר שהוא סוכריה אמיתית. סכרין מתפוצץ מגוד-אולד-טיים מתיקות: Nothing Can Change This Love של The Wave Pictures מתוך האלבום If You Leave It Alone שיצא לפני כמה ימים. זה חידוש ליצירה ישנה נושנה (70-80 שנה ככה) של Sam Cooke, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע הצד התמים המתוק הזה.
[The Wave Pictures - Nothing Can Change This Love]
[האמן David O'keefe מבלה ימיו בליצור פסלים ואיורים מרהיבים של תרבות הפופ. אם זו של דילן לא מגרה לכם את האצבע לבקר באתר שלו, אז לא ברור מה כן יעשה זאת]
5. [תל אביב] בואו נעשה רגע טיול ביחד בפלורנטין: ערב אחד הלכתי לאכול עם ידידה בסאב קוץ' מילגה בפלורנטין. מהחביבות עלי שבמסעדות עירנו, ועיסקת הדאל שלהם (שלושים ומשהו שקל לאכול כפי יכולתך. יאמי-עם-בטן-נפוחה) אדירה. חוץ מזה, נמאס לי לאכול כל ביקור בבודהה בורגר. גיוון הוא טעם החיים. אניווי, אחרי האוכל עשינו סיבוב בצ'כונה. ומה-אתם-יודעים\שכה-יהיו-לי-טוב: נפתחו בה מלנתלאפים פאבים חדשים! המייט החדש (ויטל 2), מתושלח (אוריאל אקוסטה 16), קורדובירו (קורדובירו 21) ואני די בטוח שעוד שאני לא זוכר.
על המייט אין מה להרחיב: כלומר, הוא דומה מאד לפאב המקורי בדיזינגוף, מה שאומר שהוא אדיר ומקום מומלץ אחוש. במתושלח לא ביקרתי, והקורדובירו, למרות שהוא נראה מגניב בעליל למבלים, בטח מעלה את הסעיף לדיירי הרחוב. לקחו רחוב שקט יחסית ועשו ממנו פצצת רעש עם קהל ישראלי מתחשב טיפוסי ברחוב. עוד בנידון? שני סעיפים למטה.
6. [כללי] פינת הספר הטוב מביאה לנו את יצירת הפנטזיה המופלאה: דרקון הוד מלכותה. דוגמא מדויקת למהי פנטזיה בריטית איכותית. ותיקי הקוראים זוכרים אולי את החיבה העתיקה שלי לפנטזיה מהממלכה המאוחדת (ג'ונתן סטריינג' ומר נורל), אבל האמת היא שבשנים האחרונות בקושי מצאתי זמן לקרוא. דרקון הוד מלכותה מחזיר אותנו לאחת התקופות המרתקות בתולדות אנגליה: תקופת המלחמות הנפוליאניות. אלא שכאן, בניגוד להיסטוריה האמיתית, מצויידת אנגליה, כמו גם שאר צבאות העולם, בחיל אוויר מרשים מלא ב..בדרקונים(!). לאלו האחרונים יש אופי כלבלבי-נאמן אך יכולות דיבור וחשיבה אנושיות, שיחד עם אקשן טוב, והמון המון נימוס בריטי מרתק מתמזגים לסיפור חניכה של טייס דרקונים יוצר דופן ודרקונו האפילו-עוד-יותר-מיוחד.
הספר עומד כסיפור סגור בפני עצמו. וזה נחמד, כי למרות שעקרונית יש לו שני המשכים, נראה כרגע שהללו לא יתורגמו לעברית עקב מכירות דלות. מה עושים? פועלים. כלומר, קונים את הספר, מקווים שהמונים נוספים גם יעשו זאת, ואולי, כשיבוא המשיח, יצאו ההמשכים בעברית. או קצת אחרי.
(גם קניתי את תעלוליה של ילדה רעה הלא-ז'אנרי, החדש של טים פאוארס שיודע לכתוב רק ספרים טובים, ואת איליאום של דן סימונס. יש לי המון מה לאמר על דן סימונס, אבל זה ידרוש פוסט שלם ואורך בנושא).
7. [תל אביב] ידידה סיפרה לי סיפור, על איך הם ארגנו פתיחת תערוכה חדשה בגלריה שלהם. בכל מקרה, כדי להסביר לאנשים איפה לחנות, שמו איפושהו ליד הגלריה איזה שלט קטן עם חץ שאומר 'חניה'. תמים? כן. מזיק למרקם העירוני? לא ממש. מצדיק קנס 400 שקל מצד העיריה? כך חושבים הפקחים כנראה. כן, הם קיבלו אחד כזה. מה זה מראה? אטימות ואפס סבלנות מצד השלטון המקומי בעיר.
אממה? כבר דיברנו על פאבים, נכון? וגם דיברנו על רעש בפאבים, ועל פאבים בהם הרעש גולש לרחוב – או אפילו יותר מדויק: פאבים בהם עיקר הרעש הוא ברחוב. איכשהו כל אלו מתחברים ביחד למה שאני מכנה 'האגואיסטיות-המדהימה-של-הלקוח-התל-אביבי'. שיוצא מהפאב ומרעיש עולמות באמצע הלילה, אבל מתקשר למשטרה שמישהו שר בפאב מתחת לביתו. זה נורא צרם לי כשחייתי בת"א, וזה צורם שבעתיים כשרואים את זה מברלין. אז כן, העיריה קטנונית, ומתנכלת, ולא רוצה עסקים במרכז העיר. אבל הסיבות לכך הן לא רק בהן. זה גם בגלל שהלקוחות דואגים שעסק פופולרי מדי במרכז העיר יהיה מפגע לשכנים. סתם, נקודה קטנה שרציתי להוציא מהלב.
[קצת יותר למטה נדבר על אופנה. בינתיים אפשר לספר על Gama-Go. סוג של חנות צעצועים\אופנה וכו' מקושקשת לגמרי כמיטב אהבתי. הייתי משלם המון תמורת הייטי הזה, לו רק היה לי מספיק כסף. גם בברלין אפשר לקנות מוצרים שלהם. תבדקו פה]
8. [כללי] כבר אמרתי שיש לי דירה חדשה? היא מקסימה בצורה היסטרית, והשותפים כל כך גרמניים וכל כך נחמדים שזה כיף ואחלה ליכולות השפה שלי. רוב הריהוט הגיע מהרחוב או משווקי פשפשים, חוץ ממיטה מפוארת וכסא למחשב שקניתי באיקאה. לאט לאט אני חוקר את תרבות הפאבים והאוכל באיזור. הנה, כבר לקחו אותי למסעדה איטלקית בה הבעלים מכיר את כולם, וכבר מצאתי את החנות הטורקית שמלאה בפיצוחים מסוכרים ושאר שטויות בסגנון. ערב אחד, בדרך חזרה הבייתה, עצרתי בפאב סוניה ברחוב Wrangel, הרחוב הראשי באיזור, וישבתי שעה קלה על בירה עם ספר קומיקס (סיימתי את הראשון של סנדמן באיחור היסטרי).
אבל הערב הכיפי ביותר היה דווקא ב – Bull Bar שנמצא ב WrangelStrasse 90. זהו פאב רוק מהז'אנר הישן, עם שולחנות מלוכלכים ולקוחות מוזרים וקשוחים. הגענו אליו די מאוחר ביום שבת, בדרך חזרה מבילוי אחר, והיה שם כל כך נינוח, נעים ונחמד, שסיימנו שתי בירות ושני שוטים עד שגירשו אותנו, בסוף הלילה, לסיים את הבירה האחרונה אצלי בדירה. ה"בוקר" שאחרי זה היה קשה, אבל הלילה היה נהדר.
9. [תל אביב - יפו] כבר שנים שאני וח' מבלים מדי פעם ערבים הזויים בפינות לא-מוכרות של ת"א. זה התחיל בתקופה שיצאנו, לפני הרבה מאד זמן, ועכשיו ממשיך בטיול, פעמיים-שלוש בשנה ככה, שרוב מטרתו היא לראות את כל מה שפחות מפורסם.
הפעם? הפעם הגענו ליפו. התחלנו מכיכר השעון, והלכנו, בדרך כמעט ישרה, כמה שיותר דרומה. תקשיבו – יש שם דברים חזקים בדרום-דרום הזה. מאחורי בניינים אפשר למצוא כל מיני גינות מקסימות, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה – ואם ממשיכים יותר דרומה מגיעים לטיילת חדשה שהולכת ונבנית. אני מת על דברים בתהליכי בנייה. זו אולי לא הליכה בחורבות – החוויה האהובה עלי, אבל זה בהחלט מתקרב. טיילנו שם שעה ארוכה, ואז שבנו דרומה לבדוק את סצינת הפאבים המשגשגת של שוק הפשפשים.
בשתיים וחצי בלילה רוב המקומות כבר היו סגורים (גם כן עיר ללא הפסקה), אבל במרגוזה (רח' הרב יוחנן – מול פועה) עדיין הרביצו שוטים ודרינקים לרוב. ישבנו בחוץ, איפה שהווליום מושלם לדיבור, ושתינו גולדסטאר. לידינו הייתה חבורה של חמישה תיירים שהורידו בקבוקי(!) ויסקי וגם כמה בירות ועשו שמח. בשלוש וקצת הגיע הברמן וביקש שנשלם כי סוגרים קופה. אבל הוא היה כל כך מקסים! התנצל פעמים, אמר שוודאי שאין זה רמז שנלך, אלא שהם ישמחו שנשאר – ובסוף עוד דאג לקדם את אירועי המקום בחודש הקרוב. איכשהו נדמה לי שפעם רוב עובדי הפאבים היו ככה, ושבשנתיים האחרונות עיקרון קידום-מקום-העבודה שלך קצת נעלם מהתרבות המקומית. אולי זו סתם הרגשה אישית שלי (כנראה), אבל היה כיף לראות בחור שכה רוצה בהצלחת מקום עבודתו.
[ב - 1 במאי, בזמן שבברלין הלכו מכות עם שוטרים, הגעתי לורשה. נשארתי שם גם ב - 3 במאי, שזה חג החוקה שלהם. חג שנחגג עם תהלוכות צבאיות נאות במרכז העיר, קונצרט קלאסי חינם בערב - ומה שהכי חשוב: שוק מסורתי ברחוב הראשי! אחרי שאכלנו לחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ, פירוגי וגבינה צהובה מעושנת ברוטב פירות יער - התפנינו להוריד את האוכל בהליכה במרכז העיר. התמונה למעלה, לא שלי (מפה), מראה מצוין כמה יפה הוא האביב בורשה. אגב, כך נראה פארק ואז'ינקי, זה שבתמונה, בחורף]
10. [כללי] תופעה מעניינת התרחשה מאז שעברתי לברלין. מגיק כבד שלא מתעניין במה שהוא לובש כל עוד יש על זה ציורים יפים, עברתי מטמורפוזה לבחור צעיר שמתעניין בלייבלים המובילים של אופנת הרחוב. זה קצת עצוב. גם כי אני חש שזו התדרדרות אינטלקטואלית (לא באמת), אבל בעיקר בגלל שהמחירים של רוב המוצרים מגוחכים לגמרי לכיוון הלא נכון.
זה התחיל בשוק הפשפשים של מאואר פארק, שם מפוזרים המון דוכני לייבלים של חולצות ת'רדלס למיניהן (במחירים יקרים פי 2 מת'רדלס). אחרי זה קניתי איזה ז'אקט מטורף, עם גולגולות (חולה גולגולות הנני) בחנות הזויה. ומשם, כשחיפשתי עליה מידע באינטרנט, הגעתי למדריך המאד-חובבני אך מאד מרשים הזה לחנויות תרבות רחוב בברלין. כרגע החלום שלי הוא לקנות את הז'אקט החלומי בתמונה למטה. 94 (ותשעים סנט!) יורו. אין סיכוי שזה יקרה בחיים האלה.
11. [תל אביב - או בעצם: תרבות עברית] מה משותף לדיסקים ברזל (של 1:1), נבל דוד אדום (יאפים עם ג'יפים), הכל כאן (עמיר לב) ופורטיס המשולש?**. ת'אמת? הרבה דברים. אבל התשובה שחיפשנו הייתה: 'את כולם קנה ניימן בביקורו האחרון בארץ'. הייתי משוחד לגבי כל אחד מארבעת הדיסקים עוד לפני הקנייה (או ההאזנה הראשונה), כך שביקורת-שורה בצורה 'דיסק מצוין!' תעשה להם עוול. בינתיים, אחרי די הרבה האזנות, אני שוקל לכתוב ביקורת רצינית על שניים מהם: של פורטיס ו – 1:1. אם במקרה של הראשון יהיה זה כמחוות הערכה לפעילות של שנים, הרי שבמקרה של 'ברזל' מדובר פשוט באחד הדיסקים הטובים ששמעתי השנה (או בכלל). עזבו את המוזיקה (שכבודה במקומה) והאזינו למילים ערן בן גיל. געגועים לתקופה בו כל השירים היו שירי משוררים.
12. [כללי] לצלילי We're not gonna take it של Twisted Sister, שיר כיף שבמקרה גם היה הנושא של אחד הפרקים האחרונים של צ'אק*** נעשה שני דברים: אחד, ניתן קישור לסרט אנימציה קצר ע"פ סיפור של גיימן. והשני: נדון רגע בעתיד. עתיד הבלוג למשל.
חשבתי הרבה על מה אני רוצה שיהיה בו, ודעתי עוד לא ברורה. אחת המחשבות שצצה לי הייתה, כמו שכבר חשבתי פעם, על מעבר לכתוב באנגלית. במקרה הזה הנושא יהיה, כנראה, כתיבה על תרבות ומקומות באיזור בו אני גר (Wrangel Kiez בקרויצברג). זה דורש קצת עבודה – כמו למשל, לקנות סוף סוף שרת משלי, להתקין עליו וורדפרס ולעצב מחדש את הבלוג כך שיראה מודרני. אבל אני מאמין שתהיה לכך תמורה, בעיקר ביצירת קשרים עתידיים עם חבר'ה אחרים באיזור.
מחשבה אחרת הייתה לכתוב על מתמטיקה – וגם זה באנגלית כמובן. לא שיש לי אשליות שמישהו יקרא את כתבי המתמטיקה המקוונים שלי, אבל לפחות תהיה לי מוטיבציה לשים דברים בצורה מסודרת בכתב. במקצוע שלי זה יותר מחצי מהעבודה. חוץ מזה, יש לי ממש מלא רעיונות על איך בלוג מתמטי צריך להיראות מהבחינה הטכנית – ומכיוון שרעיונות אלו לא ממומשים בבלוגים שאני מכיר, מדגדג לי באצבעות לנסות לממש אותם. החסרון? כמו קודם: הרבה עבודה בתשתיות. למי יש כוח לעבוד על תשתיות?
רגע לפני שנסיים, בטון חצי-מהורהר זה, אציין שסביר להניח שתמיד, או לפחות, בעתיד הנראה לעין, ימשיכו להעלות פה פוסטים אקראיים בעברית. כמו שהיה בחודשים האחרונים. לדעתי, הגעתי לשלב ההתמכרות בו הכתיבה בעברית היא כבר מזמן לא בשביל הקוראים, אלא רק בשבילי. מין תרפיה שכזאת. כמו ילד מתבגר שכותב יומן כדי לפרוק רגשות. לא שזה חשוב למישהו, אבל גם לא יזיק אם תדעו.
——————–
* זה הזמן לציין שמעולם לא הייתי באפרטמנט. ייתכן ששם אותו הקונספט בדיוק. לא יודע. רוצים להאיר עיני לגבי ההבדלים?
** הלינקים בשמות הדיסקים אקראיים. כלומר – הם יובילו אתכם באקראיות לחנות הדיסקים האהובה עלי.
*** הגנבתי פה את אופצית הדיון בסיום של אחת הסדרות האהובות עלי. כלומר, אם למישהו בא לדון בזה בתגובות (עם סימן 'ספויילר' וכו'), תדעו לכם שיהיה לכם לפחות שותף אחד להגיגים.
