ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ביקורת - ספרים"

ששה ימים בעיר הגדולה (תל אביב, אפריל 2009)

יום שישי, 15 במאי, 2009

שלום,


[עד שהפוסט עלה האתר של תערוכת The Mad Generation - תערוכת ציורי בהשראת המגזין מאד - כבר ירדה מהרשת. אבל לפחות יש עוד כתבות עליה]

לקח לי ארבעה שבועות, נצח במונחי בלוג, לכתוב על הביקור האחרון בתל אביב. הוא התחיל כמו שצריך: עם חומוסיות, פאבים, חברים ושלל חוויות ביומיים הראשונים. אבל אז התערבו במצב נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ובסופו של דבר היה לביקור טעם קצת עצוב, קצת מתבודד וקצת שונה ממה שציפיתי. אפילו קצת איבדתי עניין במה קורה וחדש בעיר. לא שהפסקתי לחקור, פשוט הפסקתי…. להתלהב. ואני שונא לא להתלהב :]

הפתרון לפוסט על הביקור הזה הגיע בדמות הרעיון הבא: לקחת את כל מה שיש לי לספר על ת"א – ונדמה לי שיש משהו – ולשלב אותו עם כל שאר הדברים שרציתי לספר: ברלין, אירופה, תרבות, בלוג ושאר דיכפין. הפוסט הנוכחי יורכב מאייטמים ממוספרים יפה (כמו בצבא): המספרים האי-זוגיים יוקדשו לתל-אביב, והמספרים הזוגיים יספרו על השאר. אל דאגה! זה לא תרגיל במתמטיקה לכיתה א'. בתחילת כל אייטם יצויין על מה הוא מספר. עסק? שנתחיל? יופי.

1. [תל אביב] שני בערב: משדה התעופה הוסעתי לחומוס ביפו. היה כבר מאוחר כך שאבו חסן היה סגור, ולכן הלכנו, אימי ואנוכי, למרכז החומוס האסלי (יפת 73, יפו). בשנה האחרונה הסטטוס של אבו חסן אצלי הולך ומתדרדר. זה התחיל בכך  שהוא איבד את תואר 'החומוסיה הטובה ביקום' לסוהילה מעכו. בביקור הזה הבנתי שאפילו בת"א אני כבר מעדיף לאכול במרכז החומוס האסלי מאשר באבו. האם זה אשמתי – או אשמת אבו חסן, שהפך ללונה פארק לחומוס ואיבד קצת את הטאץ' המיוחד? אכן תמונות קשות. אבל מנה וחצי של חומוס גרגירים וטחינה בחומוס אסלי עזרה לשכוח אותן.

אגב, כמה קוראים-מעריצי-אבו-חסן-פאנטים איבדתי בגלל הפיסקה לעיל? שוקי, אתה עדיין פה? :]

2. [כללי] ובינתיים בברלין גיליתי שבוע שעבר את קסיופאה – גן משחקים למבוגרים בלב פרידרישהיין. הדבר הראשון שתופס את העין הוא מגדל הטיפוס במקום: מגדל אכסון ישן שתקעו בו יתדות והפכו אותו לחווית הטיפוס הכי עירונית שיש. מסביב פזורים קירות, חצי הרוסים אך מלאי יתדות, שמהוות אופציות נוסף לפעילות טיפוסית (מין משחק מילים שכזה). יש במקום גם פארק לחובבי הסקייטים – וכמובן, כי מדובר בגרמניה, גן בירה. אלוהים יודע איך אפשר לשלב גן בירה עם קירות טיפוס. מדובר באחד המקומות הכי ברלינאיים שנתקלתי בהם עד עתה: מאולתר אך מאורגן, אנדרגראונדי ונסתר אך גם די מפורסם. נפלא לכל תייר [Revaler Strasse 99]. התמונה מפה.

3. [תל אביב] חוזרים לעיר הגדולה: אחרי החומוס, עוד לפני ההגעה הבייתה, הגענו, אני וחבר, לביקור מוקדם בפרוזדור. הפאב המדובר ביותר, לפחות בקרב "מקורביי", שנפתח בתקופה האחרונה. השעה הייתה 20:00 בערב והמקום היה ריק כמעט לגמרי – מה שנתן לנו אופציה לשפוט אותו באובייקטיביות. אהבתי את המבנה. הוא בסה"כ דירה, אמיתית לגמרי, שמישהו תקע בר, לא מעוצב במיוחד, בחדר הכניסה שלה, והמון מקומות ישיבה בחדרים. כל כך פשוט, מתבקש ומקסים שזה מבריק*. גם העובדה שבעלי המקום, שהם גם בעלי סלון ברלין, מסורתיים\דתיים\משהו כזה – מוסיפה מקוריות מסוימת. מי שמע על פאב תל אביבי שסגור בשישי בערב? או שלא מגיש בירה בפסח?! התאבדות של ממש.

קצת חבל היה שהגענו מוקדם מדי ופספסנו כך את תקלוטו של חיים רחמני. אי אפשר לזכות בהכל בחיים.

4. [כללי] כל חובב מוזיקה יודע מהי תקופת-מוזיקה-טובה; תקופה בה כל שיר שנופל עליך הוא סוג קטן של יצירת מופת, וכל אלבום או להקה נראים לך מתנת האל. שמעתי כמויות כה גדולות של מוזיקה טובה בחודש האחרון שצריך שבוע עמוס בפוסטים כדי לספר עליה. מתוך כל זה החלטתי לשזור בפוסט שיר שהוא סוכריה אמיתית. סכרין מתפוצץ מגוד-אולד-טיים מתיקות: Nothing Can Change This Love של The Wave Pictures מתוך האלבום If You Leave It Alone שיצא לפני כמה ימים. זה חידוש ליצירה ישנה נושנה (70-80 שנה ככה) של Sam Cooke, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע הצד התמים המתוק הזה.

[The Wave Pictures - Nothing Can Change This Love]


[האמן David O'keefe מבלה ימיו בליצור פסלים ואיורים מרהיבים של תרבות הפופ. אם זו של דילן לא מגרה לכם את האצבע לבקר באתר שלו, אז לא ברור מה כן יעשה זאת]


5.
[תל אביב] בואו נעשה רגע טיול ביחד בפלורנטין: ערב אחד הלכתי לאכול עם ידידה בסאב קוץ' מילגה בפלורנטין. מהחביבות עלי שבמסעדות עירנו, ועיסקת הדאל שלהם (שלושים ומשהו שקל לאכול כפי יכולתך. יאמי-עם-בטן-נפוחה) אדירה. חוץ מזה, נמאס לי לאכול כל ביקור בבודהה בורגר. גיוון הוא טעם החיים. אניווי, אחרי האוכל עשינו סיבוב בצ'כונה. ומה-אתם-יודעים\שכה-יהיו-לי-טוב: נפתחו בה מלנתלאפים פאבים חדשים! המייט החדש (ויטל 2), מתושלח (אוריאל אקוסטה 16), קורדובירו (קורדובירו 21) ואני די בטוח שעוד שאני לא זוכר.

על המייט אין מה להרחיב: כלומר, הוא דומה מאד לפאב המקורי בדיזינגוף, מה שאומר שהוא אדיר ומקום מומלץ אחוש. במתושלח לא ביקרתי, והקורדובירו, למרות שהוא נראה מגניב בעליל למבלים, בטח מעלה את הסעיף לדיירי הרחוב. לקחו רחוב שקט יחסית ועשו ממנו פצצת רעש עם קהל ישראלי מתחשב טיפוסי ברחוב. עוד בנידון? שני סעיפים למטה.

6. [כללי] פינת הספר הטוב מביאה לנו את יצירת הפנטזיה המופלאה: דרקון הוד מלכותה. דוגמא מדויקת למהי פנטזיה בריטית איכותית. ותיקי הקוראים זוכרים אולי את החיבה העתיקה שלי לפנטזיה מהממלכה המאוחדת (ג'ונתן סטריינג' ומר נורל), אבל האמת היא שבשנים האחרונות בקושי מצאתי זמן לקרוא. דרקון הוד מלכותה מחזיר אותנו לאחת התקופות המרתקות בתולדות אנגליה: תקופת המלחמות הנפוליאניות. אלא שכאן, בניגוד להיסטוריה האמיתית, מצויידת אנגליה, כמו גם שאר צבאות העולם, בחיל אוויר מרשים מלא ב..בדרקונים(!). לאלו האחרונים יש אופי כלבלבי-נאמן אך יכולות דיבור וחשיבה אנושיות, שיחד עם אקשן טוב, והמון המון נימוס בריטי מרתק מתמזגים לסיפור חניכה של טייס דרקונים יוצר דופן ודרקונו האפילו-עוד-יותר-מיוחד.

הספר עומד כסיפור סגור בפני עצמו. וזה נחמד, כי למרות שעקרונית יש לו שני המשכים, נראה כרגע שהללו לא יתורגמו לעברית עקב מכירות דלות. מה עושים? פועלים. כלומר, קונים את הספר, מקווים שהמונים נוספים גם יעשו זאת, ואולי, כשיבוא המשיח, יצאו ההמשכים בעברית. או קצת אחרי.

(גם קניתי את תעלוליה של ילדה רעה הלא-ז'אנרי, החדש של טים פאוארס שיודע לכתוב רק ספרים טובים, ואת איליאום של דן סימונס. יש לי המון מה לאמר על דן סימונס, אבל זה ידרוש פוסט שלם ואורך בנושא).

7. [תל אביב] ידידה סיפרה לי סיפור, על איך הם ארגנו פתיחת תערוכה חדשה בגלריה שלהם. בכל מקרה, כדי להסביר לאנשים איפה לחנות, שמו איפושהו ליד הגלריה איזה שלט קטן עם חץ שאומר 'חניה'. תמים? כן. מזיק למרקם העירוני? לא ממש. מצדיק קנס 400 שקל מצד העיריה? כך חושבים הפקחים כנראה. כן, הם קיבלו אחד כזה. מה זה מראה? אטימות ואפס סבלנות מצד השלטון המקומי בעיר.

אממה? כבר דיברנו על פאבים, נכון? וגם דיברנו על רעש בפאבים, ועל פאבים בהם הרעש גולש לרחוב – או אפילו יותר מדויק: פאבים בהם עיקר הרעש הוא ברחוב. איכשהו כל אלו מתחברים ביחד למה שאני מכנה 'האגואיסטיות-המדהימה-של-הלקוח-התל-אביבי'. שיוצא מהפאב ומרעיש עולמות באמצע הלילה, אבל מתקשר למשטרה שמישהו שר בפאב מתחת לביתו. זה נורא צרם לי כשחייתי בת"א, וזה צורם שבעתיים כשרואים את זה מברלין. אז כן, העיריה קטנונית, ומתנכלת, ולא רוצה עסקים במרכז העיר. אבל הסיבות לכך הן לא רק בהן. זה גם בגלל שהלקוחות דואגים שעסק פופולרי מדי במרכז העיר יהיה מפגע לשכנים. סתם, נקודה קטנה שרציתי להוציא מהלב.


[קצת יותר למטה נדבר על אופנה. בינתיים אפשר לספר על Gama-Go. סוג של חנות צעצועים\אופנה וכו' מקושקשת לגמרי כמיטב אהבתי. הייתי משלם המון תמורת הייטי הזה, לו רק היה לי מספיק כסף. גם בברלין אפשר לקנות מוצרים שלהם. תבדקו פה]

8. [כללי] כבר אמרתי שיש לי דירה חדשה? היא מקסימה בצורה היסטרית, והשותפים כל כך גרמניים וכל כך נחמדים שזה כיף ואחלה ליכולות השפה שלי. רוב הריהוט הגיע מהרחוב או משווקי פשפשים, חוץ ממיטה מפוארת וכסא למחשב שקניתי באיקאה. לאט לאט אני חוקר את תרבות הפאבים והאוכל באיזור. הנה, כבר לקחו אותי למסעדה איטלקית בה הבעלים מכיר את כולם, וכבר מצאתי את החנות הטורקית שמלאה בפיצוחים מסוכרים ושאר שטויות בסגנון. ערב אחד, בדרך חזרה הבייתה, עצרתי בפאב סוניה ברחוב Wrangel, הרחוב הראשי באיזור, וישבתי שעה קלה על בירה עם ספר קומיקס (סיימתי את הראשון של סנדמן באיחור היסטרי).

אבל הערב הכיפי ביותר היה דווקא ב – Bull Bar שנמצא ב WrangelStrasse 90. זהו פאב רוק מהז'אנר הישן, עם שולחנות מלוכלכים ולקוחות מוזרים וקשוחים. הגענו אליו די מאוחר ביום שבת, בדרך חזרה מבילוי אחר, והיה שם כל כך נינוח, נעים ונחמד, שסיימנו שתי בירות ושני שוטים עד שגירשו אותנו, בסוף הלילה, לסיים את הבירה האחרונה אצלי בדירה. ה"בוקר" שאחרי זה היה קשה, אבל הלילה היה נהדר.

9. [תל אביב - יפו] כבר שנים שאני וח' מבלים מדי פעם ערבים הזויים בפינות לא-מוכרות של ת"א. זה התחיל בתקופה שיצאנו, לפני הרבה מאד זמן, ועכשיו ממשיך בטיול, פעמיים-שלוש בשנה ככה, שרוב מטרתו היא לראות את כל מה שפחות מפורסם.

הפעם? הפעם הגענו ליפו. התחלנו מכיכר השעון, והלכנו, בדרך כמעט ישרה, כמה שיותר דרומה. תקשיבו – יש שם דברים חזקים בדרום-דרום הזה. מאחורי בניינים אפשר למצוא כל מיני גינות מקסימות, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה – ואם ממשיכים יותר דרומה מגיעים לטיילת חדשה שהולכת ונבנית. אני מת על דברים בתהליכי בנייה. זו אולי לא הליכה בחורבות – החוויה האהובה עלי, אבל זה בהחלט מתקרב. טיילנו שם שעה ארוכה, ואז שבנו דרומה לבדוק את סצינת הפאבים המשגשגת של שוק הפשפשים.

בשתיים וחצי בלילה רוב המקומות כבר היו סגורים (גם כן עיר ללא הפסקה), אבל במרגוזה (רח' הרב יוחנן – מול פועה) עדיין הרביצו שוטים ודרינקים לרוב. ישבנו בחוץ, איפה שהווליום מושלם לדיבור, ושתינו גולדסטאר. לידינו הייתה חבורה של חמישה תיירים שהורידו בקבוקי(!) ויסקי וגם כמה בירות ועשו שמח. בשלוש וקצת הגיע הברמן וביקש שנשלם כי סוגרים קופה. אבל הוא היה כל כך מקסים! התנצל פעמים, אמר שוודאי שאין זה רמז שנלך, אלא שהם ישמחו שנשאר – ובסוף עוד דאג לקדם את אירועי המקום בחודש הקרוב. איכשהו נדמה לי שפעם רוב עובדי הפאבים היו ככה, ושבשנתיים האחרונות עיקרון קידום-מקום-העבודה שלך קצת נעלם מהתרבות המקומית. אולי זו סתם הרגשה אישית שלי (כנראה), אבל היה כיף לראות בחור שכה רוצה בהצלחת מקום עבודתו.



[ב - 1 במאי, בזמן שבברלין הלכו מכות עם שוטרים, הגעתי לורשה. נשארתי שם גם ב - 3 במאי, שזה חג החוקה שלהם. חג שנחגג עם תהלוכות צבאיות נאות במרכז העיר, קונצרט קלאסי חינם בערב - ומה שהכי חשוב: שוק מסורתי ברחוב הראשי! אחרי שאכלנו לחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ, פירוגי וגבינה צהובה מעושנת ברוטב פירות יער - התפנינו להוריד את האוכל בהליכה במרכז העיר. התמונה למעלה, לא שלי (מפה), מראה מצוין כמה יפה הוא האביב בורשה. אגב, כך נראה פארק ואז'ינקי, זה שבתמונה, בחורף]

10. [כללי] תופעה מעניינת התרחשה מאז שעברתי לברלין. מגיק כבד שלא מתעניין במה שהוא לובש כל עוד יש על זה ציורים יפים, עברתי מטמורפוזה לבחור צעיר שמתעניין בלייבלים המובילים של אופנת הרחוב. זה קצת עצוב. גם כי אני חש שזו התדרדרות אינטלקטואלית (לא באמת), אבל בעיקר בגלל שהמחירים של רוב המוצרים מגוחכים לגמרי לכיוון הלא נכון.

זה התחיל בשוק הפשפשים של מאואר פארק, שם מפוזרים המון דוכני לייבלים של חולצות ת'רדלס למיניהן (במחירים יקרים פי 2 מת'רדלס). אחרי זה קניתי איזה ז'אקט מטורף, עם גולגולות (חולה גולגולות הנני) בחנות הזויה. ומשם, כשחיפשתי עליה מידע באינטרנט, הגעתי למדריך המאד-חובבני אך מאד מרשים הזה לחנויות תרבות רחוב בברלין. כרגע החלום שלי הוא לקנות את הז'אקט החלומי בתמונה למטה. 94 (ותשעים סנט!) יורו. אין סיכוי שזה יקרה בחיים האלה.

11. [תל אביב - או בעצם: תרבות עברית] מה משותף לדיסקים ברזל (של 1:1), נבל דוד אדום (יאפים עם ג'יפים), הכל כאן (עמיר לב) ופורטיס המשולש?**. ת'אמת? הרבה דברים. אבל התשובה שחיפשנו הייתה: 'את כולם קנה ניימן בביקורו האחרון בארץ'. הייתי משוחד לגבי כל אחד מארבעת הדיסקים עוד לפני הקנייה (או ההאזנה הראשונה), כך שביקורת-שורה בצורה 'דיסק מצוין!' תעשה להם עוול. בינתיים, אחרי די הרבה האזנות, אני שוקל לכתוב ביקורת רצינית על שניים מהם: של פורטיס ו – 1:1. אם במקרה של הראשון יהיה זה כמחוות הערכה לפעילות של שנים, הרי שבמקרה של 'ברזל' מדובר פשוט באחד הדיסקים הטובים ששמעתי השנה (או בכלל). עזבו את המוזיקה (שכבודה במקומה) והאזינו למילים ערן בן גיל. געגועים לתקופה בו כל השירים היו שירי משוררים.

12. [כללי] לצלילי We're not gonna take it של Twisted Sister, שיר כיף שבמקרה גם היה הנושא של אחד הפרקים האחרונים של צ'אק*** נעשה שני דברים: אחד, ניתן קישור לסרט אנימציה קצר ע"פ סיפור של גיימן. והשני: נדון רגע בעתיד. עתיד הבלוג למשל.

חשבתי הרבה על מה אני רוצה שיהיה בו, ודעתי עוד לא ברורה. אחת המחשבות שצצה לי הייתה, כמו שכבר חשבתי פעם, על מעבר לכתוב באנגלית. במקרה הזה הנושא יהיה, כנראה, כתיבה על תרבות ומקומות באיזור בו אני גר (Wrangel Kiez בקרויצברג). זה דורש קצת עבודה – כמו למשל, לקנות סוף סוף שרת משלי, להתקין עליו וורדפרס ולעצב מחדש את הבלוג כך שיראה מודרני. אבל אני מאמין שתהיה לכך תמורה, בעיקר ביצירת קשרים עתידיים עם חבר'ה אחרים באיזור.

מחשבה אחרת הייתה לכתוב על מתמטיקה – וגם זה באנגלית כמובן. לא שיש לי אשליות שמישהו יקרא את כתבי המתמטיקה המקוונים שלי, אבל לפחות תהיה לי מוטיבציה לשים דברים בצורה מסודרת בכתב. במקצוע שלי זה יותר מחצי מהעבודה. חוץ מזה, יש לי ממש מלא רעיונות על איך בלוג מתמטי צריך להיראות מהבחינה הטכנית – ומכיוון שרעיונות אלו לא ממומשים בבלוגים שאני מכיר, מדגדג לי באצבעות לנסות לממש אותם. החסרון? כמו קודם: הרבה עבודה בתשתיות. למי יש כוח לעבוד על תשתיות?

רגע לפני שנסיים, בטון חצי-מהורהר זה, אציין שסביר להניח שתמיד, או לפחות, בעתיד הנראה לעין, ימשיכו להעלות פה פוסטים אקראיים בעברית. כמו שהיה בחודשים האחרונים. לדעתי, הגעתי לשלב ההתמכרות בו הכתיבה בעברית היא כבר מזמן לא בשביל הקוראים, אלא רק בשבילי. מין תרפיה שכזאת. כמו ילד מתבגר שכותב יומן כדי לפרוק רגשות. לא שזה חשוב למישהו, אבל גם לא יזיק אם תדעו.

——————–
* זה הזמן לציין שמעולם לא הייתי באפרטמנט. ייתכן ששם אותו הקונספט בדיוק. לא יודע. רוצים להאיר עיני לגבי ההבדלים?
** הלינקים בשמות הדיסקים אקראיים. כלומר – הם יובילו אתכם באקראיות לחנות הדיסקים האהובה עלי.
*** הגנבתי פה את אופצית הדיון בסיום של אחת הסדרות האהובות עלי. כלומר, אם למישהו בא לדון בזה בתגובות (עם סימן 'ספויילר' וכו'), תדעו לכם שיהיה לכם לפחות שותף אחד להגיגים.

מי שלא עורך חישובים בערב שבת, סובל מסערה גלקטית בשבת

יום שלישי, 27 בינואר, 2009

[הסברים למטה. הנה, שם! ליד הכוכבית*]

נהוג לחשוב שהפיזיקאי הגדול של המאה ה -20 הינו אלברט אינשטיין. יש החולקים על כך ומציבים בפיסגה דווקא את ריצ'ארד פיינמן (האמריקאי ביותר), רוג'ר פנרוז (החובבן ביותר) או סטיבן הוקינג (ה, אהמ, בהיעדר מונח פוליטקלי-קורקט מוצלח, ההכי-פחות-יכול-לזוז). האמת נמצאת, כמו תמיד, איפושהו באמצע, ומי שינבור עמוק מספיק יגלה שהפיזיקאי הגדול ביותר במאה היה דווקא אבנר נדף בן ה – 7. מתל מונד.


[כל התמונות בפוסט נלקחו מפמטזיה. אחד האתרים היפים שראיתי אי פעם]

אבנר נדף נולד ב – 1942. אמו ואביו, הוריו היחידים, היו תימניים גאים שאך עתה עלו לארץ. המשפחה השתכנה במגורי העבדים העובדים של הלורד מלצ'ט, ומשם התפרנסה בעבודות מכובדות של איסוף כותנה. איתרע מזלו, ואבנר היה אחד מילדי תימן היחידים שלא נחטפו בידי יוצאי פולין, וכך נידון לבלות שארית חייו בשדות התירס של המושבה.

אלו היו חיים עשירים. כבר בגיל חמש מצא אבנר, בפח הזבל היחיד בשכונה שניצב בחצר אחוזת מלצ'ט, עותק רעוע של העקרונות של ניוטון. ספר שהושלח כלאחר יד לאחר שהבינו העובדים שאין בו ציורים משעשעים. אבנר עיין בספר, וחיש קל נפלה עליו הארה: כל מה שרשום שם שטויות. אבנר חייך לעצמו באירוניה, ככל שילד בן חמש יכול להבין אירוניה, והלך לפתח את יצירתו הגדולה: סדרת ציורי גואש שביטאה את הטבע והיקום כפי שאבנר הבין אותו. והו – כמה שאבנר הבין אותו!

תוך שבוע הגיע אבנר לעקרונות החשמל הבסיסיים, התרמודינמיקה והכימיה האורגנית. הוא חלף על תורת היחסות הפרטית, כללית ומקופחת לאחר עוד יומיים, הבין את סתירתה עם עקרונות סתירת הקוואנטים, ובילה אחר צהריים חמים בלפתור את הבעיה. הוא יצר את התורה השלמה של הפיזיקה, שסתרה כל דבר אחר שהכיר, וכך סללה את הדרך ל'תורה השלמה שלמה', 'התורה השלמה שלמה שלמה', ו'התורה הממש שלמה'. קופירייטינג, אגב, לא היה הצד החזק של אבנר. הגיוני בהתחשב בעובדה שהיה באותה התקופה בן שש בסך הכל.

בגיל שבע החל אבנר בסדרת ניסויים שעתידה להיות שיא חייו. הוא גילה קיומם של גזעים אחרים, יקומים מקבילים – והיה מגלה, קרוב לוודאי, את סוד המסע בזמן, אילולא נפל עליו ארגז תפוזי יפו (ג'אפה. סימן מסחרי בוטל לא מזמן) באחד הניסויים וגרם למותו. ב – 19 ליוני, 1949.

אם גבר טוען טענה ביער ואין אשה שתשמע אותו, האם הוא עדיין טועה? ואם גאון רושם מאמר מדעי מבריק ביער ואיש לא קורא אותו, האם המאמר באמת נרשם? אמו של אבנר הייתה הרוסה, והקדישה שעות, שהצטברו לחמישה ימים, לשימור חפציו. בזהירות וביסודיות של אוצר שוויצרי, נאספו הללו, ולאחר דיון מעמיק בן שלוש (וחצי) שניות, הוחלט להציגם במוזיאון המשפחה. זה ששכן בתוך כמה קופסאות קרטון בבוידם של המשפחה.

השנים רדפו, טרגדיה רדפה טרגדיה, והוריו של אבנר עזבו לארה"ב רחוקה – שם צברו הון קטן מהשכרת דוכני נקניקיות במחיר מופקע. אחותו של אבנר התבגרה והפכה לאמא, משם לסבתא, ומשם לקשישה קנטרנית שהייתה אימת פרחחי השכונה. והזמן עבר לו, כי זה מה שזמן נוטה לעשות.

—————

רב פקח מרקוביץ' עמד מעל גופתה של האשה הקשישה, ובלס ג'חנון מצוין. הוא פנה לחוקר הבכיר באיזור והתעניין לגבי ממצאי חקירת המוות. החוקר משך בכתפיו, העלה סברה שזוהי עוד תקיפה בגל תקיפות הקשישים שפוקד את המדינה. השניים חשבו לרגע, הבינו שהתיאוריה תואמת את הממצאים ויצאו בהודעה דרמטית לעיתונות. היות ודירת הסבתא לא כללה מזגן, נמנעו העיתונאים מלבדוק את העובדות בעצמם. בכותרת בעיתון הם הפכו את החשד לעובדה, מה שגרר שלושה מאמרי מערכת מפוחדים, מאת כותבים שכלל לא קראו את הכתבה. אבל זה כבר סיפור אחר.

חוק תקיפת הקשישים עבר שלוש שנים לאחר מכן ברוב חסר תקדים של עשרים חכים (מול שני מתנגדים וחמישה נמנעים שלא הבינו מה הם עושים שם). שנתיים מאוחר מכן, בעקבות מה שכונה "ליל תקיפות הבני 64 וחצי", תוקן החוק וכלל גם את בני 63 ומעלה. דבר רדף דבר, עד שב – 2036, התיקון העשרים ושתיים לחוק כלל גם פעוטות שזה עתה נולדו.

וחבל, כי האמת הפשוטה הייתה שאחותו של אבנר פשוט החליקה על בננה.

——————–
תוכן הדירה חולק, שווה בשווה, בין שוטרי התחנה לפח הזבל הקרוב, כשבמחברותיו של אבנר זוכה איציק. מזכיר התחנה ושוטר תנועה לעת מצוא.

צריך להבין את רוח הזמנים כדי להבין את קורות הימים הבאים. איציק בילה שלוש לילות כדי לסרוק ולהעלות את *כל* המחברות לבלוג הפרטי שלו. אלו נהפכו ללהיט מידי, לאחר שאחד מעורכי בוינגבוינג הבחין בכך, והעלה פוסט בעל הכותרת 'ציורי ילד ישראלי מהקיבוץ – 1921'. הפוסט זכה להצלחה מיידית, עבר ממייל למייל, מאפרכסת למקלדת, כאשר הדבר היחיד שעוצר אותו היא ידיעה על זיקית מיפן, המנסה לשמור על הקביעות שלה, שעלתה שלושים שניות מאוחר יותר.

כך חולפת לה תהילת עולם.

באינטרנט הכל נשאר לנצח. אפילו הנפילה הצפויה של גוגל שהפך למטרה הקבועה של היוניבומברים  (ארגון טרור אמריקאי שקם כדי למלא את את החלל שהותיר אל-קעידה) לא העלימה את מאגרי המידע מהעולם. מי שרצה לחפש חיפה. אם לא בגוגל אז בגוגל2 ואם לא הם אז היה את ניו-יאהו או פרו-מיקרוסופט. ואם לא באלו אז בארגון העל-מידע ארכימדס, שבסופו של דבר זכה בבכורה לזמן הרב ביותר היות וחבריו הפנימו את חשיבותה של רצינות השם.

האינטרנט אולי הוכיח שששה מליארד קופים אולי יוצרים פורנו, אבל עדיין ישנו הסיכוי שאחד מהששה יבין את גאנותו של ממצא חשוב. וכך נתקל פלג, טרחן כפייתי, אוהד כדורת דשא וניג'ס לעת מצוא, בסריקת המחברות של אבנר באחד השנים. מרבים לדבר על חוסר נחיצותם של טרחנים כפייתיים, אבל איש מלבד אחד מיצורים אלו לא היה חוקר את המחברות. ובודק. ומחשב. ובסוף, גם מבין את הגאונות.

—————-
התלהבותו של פלג עברה כל גבול עד כדי כך שאפילו הפסיק להגיב לטוקבקים בוויאנט34 לתקופה מסוימת (קצרה מאד. מדי. אם יורשה לנו להעיר). אחד אחר השני הוא שיחזר את הניסויים של אבנר. החדר הקטן שלו היה עד לניסים, לא – נפלאות, קסמים – שכמעט אף אחד מאלו המכונים בני אנוש לא ראה. כשהייתה השעה מוכנה לניסוי הגדול ביותר, זה שאבנר נדף גילה ה – Theorema Egregium שלי, לא הצליח פלג להסתיר יותר את התרגשותו. שלושים ושתיים אלרגיות עברו עליו, כל אחת מקוטלגת בזהירות, עת  חיכה למוצר מיוחד במשלוח מיוחד כדי לשחזר את אותה התיאוריה הגדולה.

—————-
בידיים רוטטות, דבר שבטח לא עזר כדי למנוע את העתיד לבוא, בנה פלג את המכונה המופלאה. נרגש הוא ניגש ולחץ על הכפתור. היישיר מבט למעלה, לארגז תפוזי ג'אפה שהתנדנד שם לא יציב, רגע לפני שנפל על פלג, וסיים את חייו בתאונה מצערת.

————-
גל מיתות של טרחנים כפיתיים רדף את העולם בשנים שחלפו, ויש שאומרים שהוא נמשך עד עצם ימינו אנו. מחלה מסתורית בה איש לא מבחין ואותה אף אחד לא מבין. אבל רגע, אף אחד?! בטוחים? לא ולא! כי יש בלוגר אחד, די אנונימי אם יורשה לי לאמר, שגילה את האמת, וחשף אותה במסווה סיפור עלילתי מטופש בבלוגו.

—————
*אז מה בעצם קורה פה? ה – 27 לינואר הוא יום הולדתו של לואיס קרול. אחד המתמטיקאים המוכשרים בהיסטוריה (באופן כללי. אין לי מושג בקשר ליכולותיו המתמטיות). זהו גם יום מחילת-הארנב הבינלאומי, בו בלוגרים מכל הרשת הופכים, ליום אחד בלבד, את הבלוג שלהם למשהו אחר. מוזר. מטורף. שקוראים קבועים שנתקלים בו לא יבינו מה קרה, למה הכל הפוך ואיך לכל הרוחות קוראים את זה בכלל? מקווה שהסיפור למעלה עשה לכם בדיוק את זה. לי, לפחות, הוא נתן כמה רגעי חופש למוחי הקודח לנדוד בחופשיות ולרשום שטויות כאילו אין מחר. תענוג שסטודנט לא יכול לוותר עליו בקלות.

ספרי מד"ב חדשים להורדה

יום חמישי, 27 במרץ, 2008

בוינגבוינג (בוינגכפול בשפת הגלוב) פרסמו, בסמיכות של יום, שתי ידיעות על ספרי מד"ב הניתנים להורדה כ – pdf. ולא מדובר על ענתיקות מיושנות קלאסיקות, אלא בספרים חדשים וחמים. מה זה חדשים? כל כך חדשים שאחד מהם אפילו עוד לא יצא. כמאמר אימרת סצינת המוזיקה: "אני כזה ילד אינדי, שאני מאזין ללהקות שאפילו עוד לא קיימות!".

אגב, כמה ממכם באמת יקראו ספר על המחשב? ולא משנה כמה הוא טוב. לי יצא לעשות זאת פעם אחת בחיי (רומן שלם, 900 עמודים), והמאורע נבע משילוב נדיר של זמן, רצון, מוצר שחיכיתי לו שנים וספר קריא וסוחף. כרגע אני מצליח להעלות בראשי שלושה ממכריי שקוראים רומנים מהמחשב באופן קבוע – אבל המספר הגבוה נובע בעיקר מהכרה עמוקה של סצינת הגיקים והמד"ב המקומית. הוא בטח לא מעיד על שכיחות התופעה.

Scott Singler – Infected
Scott Singler - Infected

מחלה מסתורית (כל המחלות מסתוריות במד"ב) רצה בארה"ב, והופכת אנשים רגילים וטובי לב, שבימים כשתיקונם מנשקים תינוקות זרים ברחוב, לרוצחים פארנואידיים פסיכופתיים. הסיפור מתמקד כמובן בסוכן ה – CIA ומדענית (אלא מה?) שחוקרים את התופעה, ולא מתייאשים – למרות שכל ממצאיהם כוללים, לפחות בהתחלה, רק (הרבה) (חלקי) גופות.

ז'אנר המד"ב הביולוגי צובר תאוצה בשנים האחרונות. ואם יורשה לי לאמר – די לצערי, היות ועוד לא מצאתי ספר בסגנון שהתחברתי אליו בצורה אמיתית. מה שכן, הרעיון של מחלה ההופכת אנשים לרוצחים הוא גאוני לגמרי. אם הסיפור לא כולל מחשבות פילוסופיות רבות מדי על "עתיד המין האנושי", "השלב הבא באבולוציה" או "אוי, כמה אני סובל, המחלה השתלטה לי על וריד בחמשת העמודים האחרונים", ייתכן ואחבב אותו. מי יודע?

שימו לב! את הספר ניתן להוריד רק בארבעת הימים הקרובים! החלטה תמוהה ומוזרה, בהתחשב בכך שהוא יוצא לחנויות רק ב – 1 לאפריל (זו לא מתיחה). מה שאומר שהוצאת הספרים יוצאת מקופחת מפה ומפה: גם מפסידים את אפקט יחסי הציבור בזמן אמת, וגם יהיו קוראים שיקראו את הספר ללא תשלום. תמוה ולא ברור.

[PDF, אמאזון, אתר רשמי, ידיעה בבוינגכפול]

Jon Armstrong – Grey
Jon Armstrong - Grey

מייקל ונורה, בחור ובחורה תמימים, חיים בעולם עתידי הנשלט כולו בידי משפחות עשירות. לא רחוק מהמציאות שלנו. אממה, כל אחד מהאוהבים הינו יורש העצר של אחד מתאגידי הענק. על פניו זיווג מושלם יותר מאקי-את-סנדי, אלא שלאחר נסיון התנקשות במייקל, מניות החברה נופלות והמשפחות מתנגדות לחתונה.

זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז. איזה תיאור משעמם. למרות שהרעיון שחברות הענק הן משפחות המלוכה החדשות מעניין ומדויק, לצערי. מצד שני, קורי דוקטורוב מבוינגכפול טוען שהרומן הינו אחד הספרים הטובים שקרא שנה שעברה, ומועמדות לפרס ע"ש John W. Campbell תומכת בטענתו

[בוינגכפול, דף ההורדות של ההוצאה, אמאזון]

בקטנה:
1. עוד מבוינגכפול: שימו לב שסיפור המסע בזמן המפורסם והמהולל של טד צ'יאנג, הסוחר ושער האלכימיסט, ניתן להורדה עכשיו גם כפודקאסט וגם כטקסט. הוריי!

מר שמח וידידיו

יום שלישי, 4 במרץ, 2008

הופתעתי לגלות עד כמה הומה שוק הפשפשים בעשרה לשמונה בבוקר*, עת מציעים הרוכלים את הגניבות הטריות והאיכותיות ביותר. לא היה לי צורך בהארי פוטר הראשון (5 ש"ח) או בשר הטבעות במצב מצוין (15 ש"ח). הסתובבתי, הסתובבתי וחככתי, חככתי – עד שרכשתי את הדבר הכי לא שימושי בשוק. את התקליט הזה:

מר שמח וידידיו

כן כן! תקליט של סיפורי המר-ים, הידועים באנגלית בשם Mr. Men: סדרת ספרונים קצרים ושנונים, חינוכיים למדי אבל בעיקר משעשעים. כילד, התמכרתי לסיפורי מר בריון, שמח, טמבל וחבריהם. חרשתי את הערוץ הראשון, צדתי את הסרטונים הקצרים שהוקרנו פה ושם, ואיגדתי אותם בוידאו ליצירה אחת. מה שכן, נולדתי מאוחר מדי לעולם התקליטים, ועל היצירה שבתמונה דילגתי.

חיים יבין(!) מקריא, ועושה מבטא אשכנזי מזעזע לרוב הדמויות (שיישאר בחדשות. מתאים לו שם). את קול המספר הנשי תורמת אסתר סופר – ואם זה לא סוש מספיק, אפשר להוסיף את רשימת הקרדיטים מאחורה, ואני מצטט: "מר אהרל'ה קמינסקי: פעמוני פרה, תיבות סיניות, וייבר פלאפ, סלייד, מערכת תופים ו – שקית צ'יפס". כן, קראתם נכון, שקית צ'יפס. בנוסף לכך, מר משה זורמן מנגן על שלל כלים בעלי שמות מוזרים. לדעתי המציאו את רובם במיוחד בשביל התקליט. אגב, למה את כל המשתתפים מכנים 'מר', ו'גברת'? זה קטע של התקופה, או שמא מחווה לתוכן התקליט? :]

ואיך התוצאה? מק-סי-מה. לא פחות. ציפיתי לקאלט נוסטלגי מוזר ומשעמם, וקיבלתי שש יצירות שנונות, חביבות. כאלה שבאמת מתאימות לילדים ומבוגרים כאחד. תענוג. אני מחכה לסרט.

יש מישהו בקהל שמוכן לעזור לי להמיר זאת ל – mp3? אפילו יוקדש לו פוסט יוקרתי בתמורה..

—————
* בדרך לחומוס, אלא מה?

מועדון הקריאה הניימני

יום שלישי, 15 בינואר, 2008

1. כבר שלושה חודשים אין לי את הדרייב לפתוח ספר. קראתי כמה דברים, אפילו יצירות מצויינות*, ולמרות ההנאה משהו מנע ממני לרצות להמשיך הלאה. עד שהיום נשברה הבצורת. ביקור מקרי בספרייה המרכזית באוניברסיטת ת"א נגמר עם שני ספרים ביד. מהסוג שהלב צוהל כשהוא מוצא על המדף, והגוף דוחף לזנוח ההכל ולקרוא לקרוא לקרוא.

הספר השחור, מאת אורחן פאמוק, הוא עקרונית ספר בלשי. על כך מסכימים כולם. הם גם תמימי דעה על ההצגה של איסטנבול בספר: כעיר חיה, נושמת שכמעט אפשר להריח בעת הקריאה. בהמשך, מתאמצים המבקרים להסביר מדוע פאמוק, זוכה פרס נובל לספרות ב – 2006, כתב יצירה איכותית ושונה. בלשי? איכותי? פרס נובל? סביבה אוריינטלית? רקע של מקום שאיני מכיר אפילו קצת? שמרו לי חצי יום פנוי וספה נוחה!

הודו – יומן דרכים של עזריאל קרליבך, הוא רב מכר מקומי. משנת 1956. תקופה בה, ע"פ הקדמת הספר, הייתה למילה הכתובה כוח של כוכב רוק. תקופה בה לאנשים עם השם 'עזריאל' היה סיכוי להפוך לסלבריטאי האומה**. קרליבך ערך בסך הכל מסע בן שלושה שבועות בהודו, כסף קטן לעומת הטיולים הרב-שנתיים של ימינו. אבל בשלושת השבועות האלו הספיק להתרשם, לחשוב, לבקר ולהשכיל מספיק כדי למלא ספר שלם. אני מתכנן מתישהו בחיים להגיע להודו (רגע אחרי שאלמד הינדי), ועם קצת מזל, הספר יקדם את הרגע הזה בכמה שנים.

2. רק ביום שבת סיפרתי*** על פאנזין אוניברסיטאי חדש, המאוורר חלק ז', וכבר היום הזדמן לי לתלוש עותק חינמי שלו ולעיין עם חברים.

ראשית, פאנזין זה יופי של מדיה. פעם היא הייתה נפוצה יותר – וכמו ששותפי לקפה העיר: 'כיום הם עברו לאינטרנט'. למי שלא יודע, מדובר בעיתוני חובבים, מודפסים על דף רגיל ומהודקים עם מהדק נייר. מחלקים אותם בחינם, או בתשלום סימלי, בכל מיני פינות מוזרות. המאוורר, למשל, מודבק לקירות ועמודים בבנייני האוניברסיטה. מוזר או לא?

שנית, עיקר תוכנו של המאוורר מורכב מרשימת אירועים אלטרנטיביים בעיר. מזכיר לכם מישהו? רשימת האירועים מצויינת (כולל אירוע שפיספסתי: הקרנת פרקים של הסדרה אחד העם 1 בסלואו משה). הפאנזין מתפרסם בימי חמישי, וכך רשימת אירועי הסופ"ש שלו נרחבת ועלולה לפצות את קוראיי המקופחים.

אותי דווקא יותר עניין התוכן מסביב. מאמר מערכת מקורי על מילון ה – T9. הפיצ'ר שמאפשר לכולנו לכתוב הודעות בסלולרי במהירות. שיר של הבילויים – שזה כבר כבוד. קומיקס משעשע המקשר בין חומוס, לפילוסופיה ונראה הכי מתאים לבלוג החומוס – ועוד כל מיני בדיחות, רמזים וסתם שטויות שמפוזרים מסביב. אלו האחרונים הם הפייבוריטים שלי, ומה שנותן לכל פאנזין את האופי האמיתי שלו.

המאוורר חלק ז'

מה חוץ? יפה שבניגוד ליצירות תרבות שוליים אחרות, לא כולל המאוורר חלק ז' ולו מילה פוליטית שמאלית אחת****.
מה חוץ2? ניתן להוריד את הגליונות בפורמט pdf מהבלוג. זה מאבד חלק מהקסם של פאנזין, אבל לא רע למי שבא רק בשביל המידע.
מה חוץ3? הם גם קצת בקשיים כלכליים. לא רציניים, כי עלויות ההפקה סמליות – אבל "זה מצטבר". בא לכם לעזור? פה רשום איך.

——————
* ספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן (שכולל באמצעו חמישים עמודי מופת), או למי צלצלו הפעמונים של המינגווי (המינגווי הוא האהבה החדשה שלי. שתיין, סופר, משכיל – וגבר לעניין).
** סורי. זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל קרע אותי מצחוק.
*** ב'בקטנה', סעיף 3.
**** לא שיש לי משהו נגד דעות שמאליות, אבל לא צריך *תמיד* לשים אותן במרכז.

ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל

יום שני, 30 באוקטובר, 2006

אנגליה 1806. נפוליאון בונאפרטה עסוק בכיבוש אירופה, בריטניה עסוקה בלעצור אותו. קסם מעשי לא בוצע בממלכה מזה מאתיים שנה, ורוב האנשים מאמינים שיכולות אלו אבדו ללא שוב. אגודות הקוסמים התיאורטיים הן היחידות שעוד מתעניינות בנושא, ועושות זאת בטרחנות בריטית בלתי נלאית. האפור השתלט על העולם. קסם נשאר שריד לא מובן מימי הרנסנס ואיש לא מאמין שהוא יפעל שנית. ההיסטוריה כמעט הפכה לאגדה.

ברוכים הבאים לאנגליה של סוזאנה קלארק.

אגודת הקוסמים התיאורטיים של יורק נמצאת בתוהו ובוהו מוחלט. שגרת יומם, המורכבת מתה בארבע ועוגיות בכל שאר היממה, עומדת בסכנה. וכל זאת, מכיוון שמר נורל, אחד מקוסמי האזור, התגלה זה מכבר, כאחד שיכול לעשות קסמים – יכולת כלל לא הגיונית! זה לא שהם האמינו לו בתחילה – לא ולא רבותי. אולם לאחר שהוא גרם לפסלי העיירה לדבר, פשוט לא נשארה להם ברירה.

קוסם תיאורטי אחד דיווח על הפרשה לעיתון לונדוני – והאחרון קפץ על המציאה. "הקסם חזר לאנגליה!" צעקו הכותרות. אנשים התרגשו: קסם אמיתי לא נראה פה כבר מאתיים שנה. מר נורל, שעד עתה עמד בסתרים – הבין שזו השעה לפרוץ. בעזרת משרתו, צ'יילדרמאס – אחת משתי הדמויות המגניבות ביותר בספר, העביר מגוריו לעיר הבירה. הוא רצה להתחכך בגדולים, לעזור לממשלה, לעזור למדינה. להסביר לכולם: שוב הקסם כאן (אבל הדיסקו עוד לא. בסה"כ זה אמצע המאה ה – 19).

ומכאן זה ממשיך. ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל היה יכול בקלות להיקרא "סיפור חזרתו של הקסם לאנגליה". הוא גם היה יכול להיקרא "סיפורם של ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל מסופר בהומור בריטי יבש כבד" או באלף ואחד שמות אחרים, שהמשותף לכולם הוא שיש בהם יותר מארבע מילים.

ההתמקדות, כפי שרומז שם הספר, היא בשתי דמויות עיקריות: מר נורל, האנטי-גיבור שקשה לאהוב – אלא אם כן אתם מזדהים עם טיפוסים אנוכיים, חשדנים וקצת מרושעים. וג'ונתן סטריינג': גיבור קלאסי, גם אם "הוא לא נאה במיוחד עם אפו הארוך!". דמויות אלו עונות בדיוק מופלא למה שהמורה לספרות הגדירה בתור "דמות עגולה". ולאלו שלא הבינו: זה דבר מצוין.

מוצלחות לא פחות הן דמויות המשנה, שכראוי לספר בן 850 ע"מ – מופיעות לעשרות לאורך העלילה. לכל דמות יש סיפור משלה, שמתואר כמובן עד הפרטים הקטנים. יש לה מוזרויות משלה (קלארק בפירוש לא מאמינה בבריטים לא מוזרים) ודעה נחרצת על האירועים. שתי דמויות שראויות להתייחסות מיוחדת הן מלך הפיות וצ'יילדרמאס: משרתו של מר נורל. הראשון הוא גילום מושלם של דמות המלך-התינוק-עם-הכוח-העצום. מצד אחד יש לו באצבע הקטנה יותר קסם מלכל דמות אחרת בסיפור. מצד שני, הוא מלא רגשות עזים ותגובות לא-צפויות לכל מאורע קטן. דוגמא לציטוט אופייני תהיה: "ראית איך הוא קינח את האף כשעברתי לידו? הרי לבטח הוא חפץ ברעתי. נהפוך אותו לחגב – ועכשיו!". צ'יילדרמאס, מצד שני, הוא דוגמא קלאסית לדמות פופולרית אחרת: המשרת הכמעט כל יכול שיודע הכל (ותמיד עושה את הדבר הנכון). צ'יילדרמאס, לשמחתי הרבה, גם היה מוצלח מספיק לדעתה של קלארק, ולכן הוא יעמוד במרכז ספרה הבא.

jonathan strange

שנתיים אחרי שהוא יצא, קשה למצוא ברשת ביקורות רעות על ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל. זה לא שהוא מושלם, ועל זה כולם מסכימים, אבל ריח הרעננות, המקוריות, הכיף וההרגשה של תחילת המאה התשע עשרה שנודפים ממנו, מספיקים לגרום לציניקן הגדול ביותר להתאהב. הבוסריות הניכרת למדי של הסופרת, לה זהו רומן ראשון, לא גורעת הרבה מהספר – אלא בעיקר נותנת הרגשת חדוות יצירה ראשונית. כזו שקשה לשחזר.

כולם אהבו את הספר. הוא זכה בהוגו – וזה לא מה בכך לרומן ביכורים. ניל גיימן טען ש"קלארק היא סופרת הפנטזיה הטובה בעולם" – וחלק מהביקורות, כמו זו דנו עמוקות בשאלה "האם זהו ספר הפנטזיה הבריטי הטוב ביותר אי פעם?". אמרו שזה שר הטבעות מודרני, או לפחות הארי פוטר למבוגרים. השוואות בכלל לא נכונות לדעתי. קלארק כתבה את מה שגיימן היה כותב לו היה בוחר למקם ספריו במאה ה – 19. היא שילבה את ג'ין אוסטין עם רולינג והשאילה לא מעט מהציניות של אוסקר ווילד. הייתי שמח לתת לכם דוגמא, אך חוששני שכישורי התרגום שלי לא הולמים את הטקסטים המתוחכמים. לא כולנו מוכשרים.

שני אלמנטים נוספים ראויים לתשומת לב בספר הינם האיורים והערות השוליים. הראשונים, פרי מכחולה של פורטיה רוזנברג, מקסימים בפשטותם ומזכירים את האיורים בשחור לבן שמופיעים בגרסאות מיוחדות של ספרי שרלוק הולמס. הם תופסים מצויין את רוח הספר ומוסיפים לאווירה. הנה, דוגמא:

illustration

הערות השוליים הרבות – מאה וחמישים במספרן – מהוות אוסף סיפורים קצרים בפני עצמן. הסופרת העידה שתחילה התכוונה שהערות השוליים ישמשו לביאור נקודה קטנה זו או אחרת – אולם מהר מאד הבינה שהן כלי מושלם לסיפורים קטנים על היסטוריית עולמה, ותירוץ מוצלח בשבילה לסטות לרגע מדרך העלילה. פייר? לא קראתי את כל ההערות. חלקן מתפרשות על כמה עמודים בכתב נמלים והמשך העלילה יותר עניין אותי מעלילותיו של קוסם דמיוני במאה ה – 15 והשקפותיו על קסמי דאייה בעזרת חזירים.

מעצם בוסריותו של הספר, לא חסרות בו נקודות שליליות. כלל וכלל לא. נתחיל מהאקספוזיציה הארוכה מדי – שלוקחת כמעט חצי ספר וטיפה-מאד מייגעת את הקורא. נמשיך בקצב האיטי והנינוח מאד – ונקנח בחוסר הניכר באקשן. כל אלו מביאים אותנו למסקנה שזהו ספר קריאה לימים קרירים ליד האח. מה לעשות שלנו *אין* ימים קרים. לנו *אין* אח.

נקודה שנייה שמפריעה בספר היא המחסור בדמויות נשים אמיתיות. כאלו עם אופי. למעשה, נדמה שכל הנשים בעולמה של קלארק הן דמויות קלקר שטוחות שמתאפיינות בדיוק בתכונת אופי אחת. ברוב המקרים זו היכולת לכעוס על אביה או על בן זוגה. תחום העניין של הנשים בספר מסתכם באירועים חברותיים חסרי תוכן, ובשיחות חולין משעממות. אני לא רוצה להביע דעה, אבל נראה לי שלגברת קלארק יש דעה לא גבוהה במיוחד על בנות מינה (אוי! בטעות כן הבעתי דעה. סליחה, לא ישנה).

הסופר האהוב על סוזאנה קלארק הוא אלן מור. למעריץ מספר אחת שלה קוראים ניל גיימן. עם רקע כזה, באמת שקשה להיכשל. את רומן הביכורים שלה ארגה קלארק לאט ובזהירות במשך עשר שנים – כאשר היא נהנית מסבלנות נדירה של הוצאת הספרים הקטנה בה בחרה. בעלה סופר פנטזיה בפני עצמו, והיא עצמה קיבלה השכלה באוקספורד. ראיון איתה הוא תענוג רצוף, וכולל פנינים כגון: "מעריצים של ג'ונתן סטריינג' הינם אנשים מאד מנומסים. הם מקסימים ובעלי אינטיליגנציה גבוהה. יש להם חוש לבוש מצויין, והינם נחמדים לחיות וילדים קטנים" הנאמר כתשובה לשאלה: "האם מעריצים מטרידים אותך?". היא מדברת על הדמויות כאילו הינם בני אדם ("סטריינג' ונורל צריכים קצת שקט עכשיו, כך שהם לא מדווחים לי מה קורה איתם לאחרונה"), וכל תשובה שלה מכילה קבוצה לא ריקה של משפטים שנונים.

קשה להאמין שנראה את ג'ונתן סטריינג' ומר נורל בעברית בקרוב. אורכו המפלצתי של הספר, ומדיניות הקטנת הסיכונים הנוכחית (והמוצדקת) של רוב הוצאות הפנטזיה בארץ כרגע, מקטינות את הסיכויים לאפס – וחבל כמובן. אך לאלו ממכם, שיסכימו לקחת את "המטלה", ולצלול לספר באנגלית – מובטחות המון, אבל באמת המון, שעות של הנאה.

Jonathan Strange & Mister Norrell by Susanna Clarke
10/10 בסולם ניימן.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו להוסיף]

מזון רוחני I

יום רביעי, 19 באפריל, 2006

חופשת הפסח פלוס העייפות שנחתה עלי בשבוע האחרון, גרמה לצריכת תרבות שכמותה לא ראו כוחותינו כבר חודשים. בהתאם לנסיבות חגיגיות אלו החלטתי לרכז את דעותיי הקצרצרות על הפריטים שחוויתי:

ספרים
כנס המד"ב עולמות גרם, כמו תמיד, לצריכת ספרי מד"ב ופנטזיה בכמות שערוריתית:

1. The Phoenix Guards – סטיבן בראסט – לבראסט אני מכור מאז שקראתי את סדרת ולאד טאלטוס, שהרביעי בה יצא עכשיו בעברית. בראסט, שתמיד היה ידוע כמעריץ וחקיין אלכסנדר דיומא (שלושת המוסקטרים, הרוזן ממונטה כריסטו ועוד כמה מאות ספרים אחרים), כתב הפעם ספר מחווה לאלילו. העלילה מעבירה את סיפור שלושת המוסקטרים לעולם ספריו של בראסט. ישנם כמובן שינויים הכרחיים בכדי למנוע שעמום. חמוד, אבל לא מרגש.
2. אויבים – לי הוגן. המשך לבלארוס. הספר הראשון היה מקורי, מצמרר, עשיר ברעיונות חדשים – ולא ניתן היה להניחו מהידיים. אויבים עושה את כל זה, אבל טיפה פחות טוב. הספר מתרחש כאלף שנה לאחר בלארוס, כאשר אירועי הספר הראשון כבר הפכו למיתולוגיה של גיבורי הספר השני. בחלקים גדולים מדי ממנו ישנה התרפקות על העבר וגילוי פרטים חדשים על העלילות הישנות, במקום שזירת רעיונות חדשים.
ועדיין – קריאה נהדרת.
3. בגן אידן ו קויוט השמיים – קייג' בייקר – שני הספרים הראשונים מתוך שבעה של סדרת ה'חברה'. אלו גם שני הספרים היחידים שיצאו בעברית. נכון לרגע זה שאר הסדרה לא תתורגם עקב מכירות נמוכות (תיקנו! תיקנו!). הספר הראשון הוא חלקו מד"ב וברובו סיפור רומנטי טרגי במאה ה – 16. לפרקים הוא נראה ילדותי אך עם זאת מהנה. הספר השני, לעומת זאת, מתרחש במערב ארה"ב, רגע לפני שהגיעו הספרדים, ומציע מפגש של הגיבורים עם האינדיאנים באזור. הוא הרבה*7 יותר מוצלח מהספר הראשון. את שאר הסדרה כבר הזמנתי מאמזון :-)
סקירה יותר נרחבת כולל תיאור העלילה ניתן למצוא פה.
4. אדון האור – רוג'ר זילאזני – במסגרת השלמת הקלאסיקות הכנסתי גם את הספר הזה, שיושב אצלי בבית כבר שנה. מ-ד-ה-י-ם, מקורי והכי חשוב: הוסיף אוסף שלם של ציטוטים שאני עומד להשתמש בהם מתישהו ("היקום לא המציא את הצדק. האדם המציא את הצדק. לרוע המזל נאלץ האדם לחיות ביקום"). פירוט עלילה וכאלה פה.
5. Waiting – Frank Robinson – ספר מתח שיגרתי. הסיבה היחידה שניגשתי אליו היא בגלל שאהבתי עד מוות את 'הכוח' של אותו הסופר.

אהמ. זה יצא יותר ארוך ממה שחשבתי. נראה לי שאת שאר המזון (מוזיקה + סדרות. סרטים אני בקושי רואה) אני אשמור לפוסט מאוחר יותר.