ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ביקורת - פאבים"

« פוסטים ישנים יותר

פורטר אנד סאנס (porter and sons)

יום ראשון, 8 באוגוסט, 2010

יש לו, לפורטר ובניו – הידוע גם בתור 'המקום הזה עם חמישים ברזי הבירה' שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא שקשה לי לשמוע את השם שלו בלי להוסיף 'על האש'. השניה, והיותר חמורה היא שלמרות המספר האסטרונומי של ברזים (שיא מזרח תיכון פוטנציאלי), המקום הוא לא בר, אלא מסעדה. ואני, מסעדות מחבב רק בז'אנר העממי שלהן. ברים לעומת זאת… נו. לא צריך לקרוא את הבלוג יותר מחמש דקות כדי לגלות חיבתי העזה למסבאות על שלל גווניהן.


[התמונה לא מ - porter and sons אלא מפה. אני לא יוצא בדר"כ עם מצלמות לפאבים. זה.. מעיק]

אבל מסעדה איט איז, ועם זה נלך למלחמה. קבעתי שם עם חבר, שהתלונן בקולי קולות ש"זה מקום של זקנים", בשעה 21:00 – וגילינו שהמקום כבר די מלא ושוקק חיים. אנשים אוכלים ארוחות ערב מוקדם מהשעה בה הם יוצאים להשתכר. השולחנות במקום הגדול היו רובם תפוסים. על הבר דווקא היו מקומות. תפסנו לנו שניים.

לוקח זמן לעכל, אפילו לותיק קרבות בירה שכמותי, את ההיצע שם. וכדי לבלבל עוד יותר, מציע בנוסף הלוח כל מיני הצעות זמניות שקשה לסרב להן. בסוף הזמנו, כמו הפטריוטיים האמיתיים שאנחנו לא, שתי בירות מקומיות. האחת, מבקבוק, היא פורטר האלון המצוין של מבשלת הנגב. בירה שכבר גמעתי לא מעט בקבוקים שלה בחיי. השנייה הייתה הסטאוט של Salara. בירה שטרם טעמתי, אבל שמעתי עליה היות והיא זכתה בפרס ה – Best in show באוקטוברפסט במעברות לפני כמעט שנה. סטאוט ביתי קלאסי מעולה. אני אישית הייתי מחזק את הטעם המעושן שאמור להיות שם, ומוסיף תיבול מסוים – אבל גם ככה זה יופי של משקה.

אז ישבנו, שתינו, דיברנו. החבר סיים את הפורטר אלון מהר, וישר הזמין עוד שליש ברבר וינטר (אולי הבירה המסחרית האהובה עלי). הוא גם היה רעב, ולקח המבורגר שהגיע עם צ'יפס וטבעות בצל (שניהם מעולים. על ההמבורגר אינני יודע היות ולא דגמתי). התבוננו מסביב, ניסינו להריח את הריחות ולהאזין לקולות. רוב הקולות היו באנגלית: זה בהחלט מקום שמביאים אליו את הדוד העשיר מאמריקה כדי שייממן לך בקבוק משקה איכותי (בקבוק גדול של בירה עולה 70-100 ש"ח ואפילו יותר!) וארוחה טובה. זה גם מקום שמביאים אליו תיירים כדי להשוויץ בפניהם שיש לנו פה (לכאורה) תרבות אלכוהול.

מלבד זאת, שאר הקולות והאווירה היו סתמיים למדי. בניגוד לפאב, בו הקונספט והאווירה משחקים תפקיד בלתי נפרד מהמקום, במסעדה אפשר טיפה להזניח אותם. ובפורטרס אנד סאן אין אווירה מיוחדת. יש אווירה של אנשים אוכלים, יש אווירה של מקום מהודר יתר על המידה – אבל אין אווירה של 'וואו. כמה מגניב להיות פה'. מה שדי מדהים, כי הייתם חושבים שחמישים ברזי בירה יתנו אווירה מגניבה למדי. אבל הם לא.

אז הרגשתי קצת פספוס. היות ומבחינת המסעדתיות נראה שהמקום מתפקד נהדר. אבל עם כמה שינויים קטנים אפשר להפוך אותו למקום בו גם ניתן לבוא רק בשביל הבירה. לאיזה משקה או שניים קצרים אחרי העבודה או בשעת לילה מאוחרת. כרגע הוא לא מתאים לזה. ועד שהוא יתאים, אאלץ להגיע לשם עם האורחים העשירים בפוטנציה שיבואו איתי מחו"ל.

מה שכן – במידה וקבוצת המחקר שלי מברלין תואיל בטובה לבקר אי פעם בארץ, זו תהיי אחת התחנות הראשונות שאארגן להם. בכל זאת, יש מעט אטרקציות בירה שניתן למצוא בת"א ולא בגרמניה. וצריך להשוויץ עם הכלים שיש לך. שלא לדבר על זה שהם ישלמו על הבירות היקרות שאזמין שם. ואל דאגה, אלו יהיו הבירות *הכי* יקרות.

כרטיס ביקור
שם: porter and sons (אני מתגעגע לימים בהם כתבתי על מקומות לפני שעכברוש העיר הגיע אליהם. הנה מה שהוא חושב על המקום. הוא גם פירט על התפריט למעוניינים).
כתובת: הארבעה 14.
מחירים: יקרים. שלושים ומשהו שקל לחצי ליטר בירה. אלו המחירים של בירות איכותיות כיום.
שורה תחתונה: מידע פנימי מוסר שחובה לבקר, אם יש לכם חפרפרת בפנים, בחדר שמאחורי ברזי הבירות. צינורות על גבי צינורות שרצים לחדרי הקירור השונים. למה שלא יארגנו שם סיור מודרך של רבע שעה פעם בשבוע, אה? [בתגובות מוסרים שלא צריך להיות מקורב, אלא מספיק לבקש. אז.. תבקשו!]

שייך לקטגוריות ביקורת - פאבים | 27 תגובות »

שישקו: חמארה בולגרית

יום שני, 2 באוגוסט, 2010

לא סוגרת ת'פה, בלוגרית, ידידה יקרה – ועכשיו גם כותבת אורחת, ניסתה למשוך אותי עוד בביקור באפריל לשישקו. אפילו תאריך ושעה היו לנו, אבל הכל נפל בשניה האחרונה על עייפותה של אסטונית מותשת אחת. החודשים חלפו, ביקור חדש הגיע – ולא סוגרת ת'פה, למרבה הפלא, נשארה עדיין קבועה בשישקו. הפעם לא הצלחתי לחמוק, ובערב חמישי האחרון התייצבתי שם ב – 21:25 כמו שעון גרמני מקדים. כלומר: חמש דקות לפני הזמן.


[הי הי הי. אהמ. lol! rofl! זה <מתגלגל מצחוק על הרצפה>. מהדברים המצחיקים שהמוח האנושי המציא לנו. אורק שנוצר ממיסטר פוטאטו-הד. הוא הגיע מבחור שמתמחה בבניית מניאטורות. נראה שכיף להיות חבר שלו]

את חמשת הדקות האלו ביליתי בתדר. שמסתבר, ע"פ נדב לזר (ששמחתי לפגוש באקראיות), שהוא המקום הכי מגניב בעיר ברגעים אלו ממש. תחנת רדיו שהיא גם פאב – ושהיא בעיקר, אחרי 23:00 בלילה, מקום הומה לחלוטין שמאפשר לכוווולם להיראות ולראות אחד את השני. ב – 21 הוא היה רק חצי מלא ולכן חביב למדי. ב – 23 ומשהו, כשעזבתי את השישקו, התדר – והמדרכה שלפניו – היו הומים אנשים כמו תור ללחם ברוסיה הסובייטית. מלא מדי בשבילי, אבל איש איש וטעמו הוא.

מה משותף לשישקו ולתדר? שניהם ממוקמים בחצר האחורית של בית הכנסת הגדול של אלנבי. עוד פאב אחד ואפשר להתחיל לקרוא לזה 'לוקיישן'. השישקו הוא הגלגול הרביעי, לדעתי, של המבנה. קדמו לו הארצ'ר (המקסים!), סברנסקי (מעולם לא התחברתי אליו) ועוד מקום ששכחתי שמו. עם היד על הדופק? כמעט כלום לא השתנה בעיצוב המקום בשנים שעברו מאז הארצ'ר. התמונות על הקירות אחרות ואולי הכיסאות שונים (ואולי לא) – אבל עקרונית זה אותו הדבר.

מעבר לעיצוב, השישקו הוא מקום שונה לחלוטין מהשאר. באופי, זאת אומרת. אולי זה בגלל שבאתי עם לא סוגרת ת'פה – שמכירה את כל עובדי, קבועי ובעלי המקום – אבל הפאב הרגיש לי שמח בצורה יוצאת דופן. בעצם – אולי אלו שלוש השוטים חינם שקיבלנו בשעה וחצי שישבנו שם. נדיבות מדהימה לפי כל קנה מידה. לא רק ישראלי.

ראשית – לקחנו בירה. שמחתי לראות שיש בשישקו גינס (סטאוטים לא פופולריים בברלין). פחות שמחתי על המחיר (23 שקל) ועל תיאור הגדלים (בירה קטנה – רבע ליטר בערך. בירה גדולה – שליש ליטר. טיפ, אבל טיפה, מטעה). שותפתי לקחה את אחת משתי הבירות האחרות (טובורג נראה לי) שעלתה 19 ש"ח לשליש. אין חצי – וזה לא בסדר – אבל אף מקום לא מושלם, וקשה להילחם בתחנות הרוח של שליש ליטר בפאבים ברחבי העיר.

אז קיבלנו את הבירה. ושתי דקות אחרי זה הגיע גם שוט גראפה על חשבון הבית. 15-20 דקות עברו, והברמן נראה משקשק וטועם בקדחנות משהו בכד גדול שבסוף התגלה, כשהגיע השוט חינם, כזוברובקה, תפוחים ועוד משהו ששכחתי. ואז הזמנו עוד בירה – שאחריה הגיע עוד שוט, ונו – התחלתי להבין למה לא סוגרת ת'פה יוצאת משם תמיד מתנדנדת. רמז: זה לא בעיה ברגל שלה.

המוזיקה במקום הייתה אקלקטית למדי בהתחלה, ובהמשך עברה לישנה-מזרחית אוריינטלית. אקלקטית אני לא אוהב. מבחינתי עדיף סטייל מוזיקה שאינו חביב עלי אבל נותן אופי למקום מאשר שענטז חסר טעם. אז כשעברו לנוסטלגיה אוריינטלית לא התלוננתי כלל. אמרו לי (נחשו מי?) שבעבר הסגנון המוזיקלי היה… בולגרי יותר. ואני בעד שיוחזר, וישא"ק.

בסוף עזבתי מוקדם יחסית, היות וחיכתה לי בירה נוספת במקום אחר (אחד מהימים הללו). אבל לקח חשוב למוד-למדתי: אסור לפקפק בטעמה של לא סוגרת ת'פה.

כרטיס ביקור:
שם: שישקו (לא סוגרת ת'פה מדברת על שישקו).
כתובת: הר סיני 2.
טיפ: אוכל. לא דיברתי על אוכל. היות ולא אכלתי שם. אבל טוענים שהוא מ-עו-לה. ומדי שבועיים מוצאים שם ביום שישי מנות עדתיות מוזרות. תשאלו במקום לעדכונים.
ציון: 8.2/10 (הנה ביקורת נוספת של עכברוש העיר).

שייך לקטגוריות ביקורת - פאבים | 13 תגובות »

ביטים של ברלין 2010: מועדון ההאקרים: גירסת המאה ה – 21

יום חמישי, 13 במאי, 2010

"זה התחיל בספינת חלל קבורה שמצאנו" סיפר וורפל (קוביה, בגרמנית), "אחרי מחקר קטן גילינו שהיא ספינה מהעתיד, שנקלעה לחור תולעת וחזרה בזמן רק כדי להתרסק בברלין". הוא היה רציני לגמרי. כלומר, לא נראה לי שהוא מאמין בזה – אבל להציג את הסיפור הוא יודע. "לאחר דיונים ארוכים התחלנו לשפץ אותה. עד שהפכנו אותה למועדון גיקים" סיים. אחרי זה לקח אותנו לסיור "בספינה" – שתי קומות עמוסות בכל טוב צעצועים וגאדג'טים. זה לקח שעה וחצי – שבסופה ישבנו לשתות בירה ביחד. ואז התחיל הכיף האמיתי. החלפת חוויות מכנסים, פעילויות ותת תרבויות שונות. ידעתם שפעם הוא תירגם את בראשית לשפה בשם טוקי פונה שיש בה 125 מילים?! בחור לעניין.


[אין תמונות מהמקום. גם חשוך שם מכדי לצלם - וגם לא הייתה עלי מצלמה. אבל מכונות ארקייד תמיד כיף לראות. CC מפה]

זה, פחות או יותר, תמצית הביקור הראשון שלי בסי-בייס: מועדון\פאב והיכל גיקים והאקרים בברלין. הנה יותר פרטים עליו:

CBase: תחנת חלל מתחת לברלין

כלל ראשון של סיבייס: לא אומרים לאנשים שם שזו לא באמת תחנת חלל! אחרי שהפנמתם את זה אפשר להתחיל בסיור. קומת הכניסה חשוכה עם אורות ניאון – כמו היכל קוויזר ישן. היא מלאה בדלתות ושערים – חלקם נראים כמו סטארגייט, ואחרים כמו מסע בין כוכבים. יש שם גם המון צעצועים: מכונת ארקייד עמוסת משחקים – מקרן תלת מימד מגניב (משקפיים ניתנים לכל דורש) – והשיא: מסך multitouch שהם בנו בעצמם. מה זה אומר? שעל המסך הנ"ל יכולים לעבוד כמה אנשים בו זמנית. הם כתבו לו את מערכת ההפעלה – ואף ערכו תחרות תכנות משחקים. הזוכה היה טטריס-רב משתתפים. קשה להבין כמה זה כיף עד שמתחילים לשחק.

חוץ מזה יש שם גם שלוש רשתות אלחוטיות, וכל מיני גיקים עם לפטופים וגאדג'טים מגניבים. אני צריך להצטרף אליהם בלילות.

אחרי זה הובלנו כלאחר כבוד לקומת המרתף הענקית. באחד החדרים יש ספריה מלאת ספרי מחשבים, טכניים ומד"ב. גם מעבדה יש להם – לכל מי שרוצה לעשות טוויקינג על הלפטופ שלו. הציוד במעבדה מרשים ביותר, והחבר'ה הצליחו לבנות בעזרתו מדפסת תלת-מימד חובבנית! לוקח שעות לתכנת אותה, והיא לא הכי מדויקת בעולם – אבל זה לא מפריע להם להיות גאים בה כמו הורים חדשים. לצד המעבדה יש את חדר המוזיקה: עריכה, הקלטות וכל שאר הדברים. מאד מקצועי.

זה לא נגמר: יש תחנה ביומטרית שבודקת אתכם (בקרוב בישראל) – חדר משחקי רשת עמוס מסופים, שרתים, חדר משתנה (כל כמה חודשים מחליפים לו את הנושא) וכו' וכו'. המקום עמוס לעייפה. צריך כמה ביקורים כדי לעכל אותו.

מה עושים בסיבייס? בערך כל מה שגיקים רוצים. סמינרים, כנסים, מסיבות שחרור גירסא של לינוקס או סתם מסיבות אלקטרוניות. חצי ממועדוני המחשבים של ברלין מתכנסים שם באופן קבוע. שם גם נהגתה והוקמה מפלגת הפיראטים הגרמנית. סדנאות חובבי רדיו או שבוע האינטרנט האלחוטי (סופ"ש הבא). ואה כן – יש גם בירה.

אין מצב שגיק שמבקר את ברלין מחמיץ את המקום. באמת.

10/10 בסולם ניימן.

כרטיס ביקור
שם: Cbase space station
תיאור: איך קוראים למועדון גיקים בעברית? יש לזה מילה טובה? או באנגלית?
כתובת: Rungestrasse 20 10179 berlin
שעות פתיחה: כל זמן שאחד החברים הרשמיים (=בעל מפתח) נמצא שם. כלומר: לא קבועות. אבל בערבים זה תמיד פתוח. גם רוב הימים.
שורה תחתונה: כמו סצינה מהסרט 'האקרים' שזלגה למציאות.

שייך לקטגוריות ביטים של ברלין 2010, ביקורת - פאבים, ברלין, גיקיות | 12 תגובות »

מפאב לפאב כוחנו עולה: סבב פאבים בנויקלן

יום שלישי, 9 בפברואר, 2010

למרות הסטיגמות, שאני יצרתי לעצמי, לא השתתפתי ביותר מדי סבבי פאבים (Pub Crawling בלעז) מאז שהגעתי לברלין. היו, כמובן, כמה צנועים, שיזמתי עם חברים. אבל כאלה אמיתיים, בהם חבורה של 30-40 זרים הופכת ליחידה שיכורה ומגובשת בסוף ליל שתיה קשוח – לא היו יותר מדי. עד יום שישי האחרון זאת אומרת. עת החליטו כמה חבר'ה להריץ, בצורה חובבנית לחלוטין, סבב פאבים בנויקלן: רובע הסטודנטים הנוכחי בברלין. השמועה עברה דרך אימיילים וקאוץ' סרפינג – כשבסוף התגודדו לדעתי 30+ אנשים בנקודת הפגישה. הגעתי עם החברים קצת באיחור, לא תמיד היינו מסונכרנים עם החבורה הגדולה שעברה ממקום למקום (לעיתים הגענו לפניהם – לעיתים אחריהם) – אבל התמנגלנו, דיברנו, שתינו הרבה וגם די נהננו.

המטרה הייתה פשוטה מאד: לדרוך במקומות אליהם סטודנטים לא מגיעים בדר"כ. גם בגלל שאלו המקומות היחידים שיש סיכוי להכניס אליהם חבורה כל כך גדולה בשישי בערב – וגם, ואפילו בעיקר, כי אלו המקומות האקזוטיים המעניינים – שצעיר רגיל לא ייכנס אליהם לבדו בשיגרה. אבל עם חבורה גדולה הביישנות יורדת ונעלמת. בפסקאות הבאות מצורף המתכון להערב – למי שמגיע לברלין ורוצה לשחזר סבב איכותי כזה משל עצמו. מי שכבר נמצא פה יכול להצטרף לסבב ב' ביום שישי הקרוב – שאמור להיות אפילו יותר גדול מהקודם (השמועות מדברות על 80 חבר'ה). ותגידו שניימן שלח אתכם.

Ä (אה – הוגים כמו: Eh. שם מוזר, אני יודע)
(כתובת: Weserstraße 40, 12045 Berlin)

ההתחלה, כמו גם הסיום, דווקא היו באנאליים. אם להתחיל באחד הפאבים הכי פופולריים וידועים בשכונה נחשב באנאלי. Ä הוא פאב נויקלני רגוע יחסית וקלאסי למדי: שולחנות וריהוט לא אחיד משוק הפשפשים, תאורה חשוכה, הרבה חבורות שלא תמיד מתערבבות אחת בשניה – ומוזיקה איכותית. לעיתים גם יש שם הופעות (ראו תוכניה), ובימים כאלה כדאי במיוחד לפקוד את המקום. הוא מתאים להתחלת ערב בתור השקט שלפני הסערה, וככזה תפקד בעת סבב הפאבים. החבורה הייתה גדולה מדי בכדי לשבת כמובן, וכך מצאה עצמה משתלטת על כמה שולחנות במרכז חדר הכניסה של הבר ועומדת סביבם. בעשר, אחרי כמה בירות חימום, נרשמה תזוזה למקום הבא. הרבה פחות רגוע – בלשון המעטה.

Pizzeria Aquila
(כתובת: Hobrechtstr. 3, 12043 Berlin)

(תמונה תחת CC)

בחיים לא הייתי נכנס סתם כך לפיצרייה אקווילה. אפילו לא אם הייתי רעב לפיצה. הוא פשוט נראה צ'יזי ומוזר מדי מבחוץ. אבל עם בעלים לבנוני, חברותי בצורה היסטרית, שגדל בצרפת ולמד במזרח גרמניה, מקבל המקום אופי מאד מאד לא משעמם. אפילו די מופרע הייתי אומר. בימי שבת יש להם ערבי מוזיקת קאלט גרמנית, עם כל מיני זקנים שפורצים בטנגו. אבל ביום בו ביקרנו – ערב שישי? מתרחשת במקום מסיבת ריקודי בטן עירקית סוערת עם נערות מענטזות. החבורה הגדולה ישבה במרכז החדר והצטרפה לריקודים (עם עוד כמה משקאות חדשים ביד). אני ישבתי עם החברים במיקום יותר פינתי וצפינו בסקרנות מובכת במאורע: לא שיש משהו רע בריקודי בטן כמובן – אבל המראה של זקנים גרמנים ועירקיים נצמדים אל הרקדניות כמו עלוקות, ואז גם דוחפים שטרות לכל מיני מקומות – גרם לי לתחושה לא נעימה בבטן.

החלפתי מילה עם הבעלים, שמת על ישראליים ואפילו יודע משפט אחד שימושי בעברית ("אני מחבל", למקרה שתהיתם). יש לו שלושה לקוחות עירקיים יהודיים קבועים והוא די בקיא בתרבות ובדת. אחרי זה הוא הצטרף אלינו – הביא איתו בקבוקונים קטנים של אייריש קרים לכל השולחן, הוסיף אלכוהול לקוקטיל שלקח אחד מחברי (נמושה. מי לוקח קוקטיל בפאב? :-]), ודיבר. ודיבר. ודיבר. הבחור אוהב לדבר. אבל הוא נורא קולני, ושמח, ומשעשע – והיה כיף איתו.

החבורה הגדולה של סבב הפאבים עזבה לפנינו. אנחנו נשארנו לסיים את המשקאות – הלכנו קצת לאיבוד – והגענו למקום הבא עשר דקות לפני שהם עזבו. אבל זה לא מפריע לי לדווח עליו כמובן.

Tripple Twenty (שגיאת האיות של 'Tripple' במקור. מה שעושה זאת אפילו יותר מצחיק)
(Weserstrasse 210)

(תמונה תחת CC)

והעיר ברלין מלאה במקומות כמו Tripple Twenty: פאבים שמיועדים לקהל היותר מבוגר. פחות סטודנטיאלי. שפחות מחפש את המגניב ויותר מחפש את הבירה, הבייגל'ה והחיצים שלו. ובדיוק כזה הוא הפאב שלנו: פאב חיצים שלא מציע הרבה יותר מכמה בירות טריות ואווירה אוטנטית לא מתיימרת. מלבד לוח המטרה והחיצים – שזה תמיד כיף – גם הציעו שם לצד הבירה סוכריות ושאר מתוקים במקום המלוחים הרגילים. שינוי מרענן, ולא בטוח שפחות בריא (בהנחה שבייגל'ה מלכתחילה לא בריא). ב – 13 לפברואר יש שם ערב קרנבל. אני שוקל לקפוץ, אם כי בסוף בטח אוותר על הקוריוז הזה.

הגענו לשם, שהינו כמה דקות, הבנו שהחבורה הגדולה עומדת לעבור – ובתיאום עם המארגנים הלכנו כראש חץ למקום הבא לפניהם. מקום הרבה יותר אמנותי ברוחו. הרבה הרבה יותר.

Kinski
(כתובת: Friedelstrasse 28, 12047 Berlin)

אל תתנו לשלט בכניסה, 'מועדון לחברים בלבד', להטעות אתכם. הקינסקי הוא מקום שמוכן לקבל את כל מי שרק מעז להיכנס בשעריו – כשהכתובת בכניסה, אני מניח, נועדה יוצר ליצור ברירה טבעית ולסנן את מי שלא יודע לאיפה הוא בא. אחרי קריאת פוסט זה אתם כבר לא שייכים לז'אנר הזה, נכון?

ולאיפה מגיעים באמת? מגיעים לפאב\גלריה אמנותי ביותר. שעל הקירות שלו תלויות תערוכות מתחלפות, חלקן נאות עד מאד וחלקן מזעזעות את השועלים. ליד כל תמונה רשום המחיר (100 יורו ככה – מי פחות מי פי חמש), והבליין השתוי והנדיב יכול לרכשן הבייתה. יש למקום, כמו לרוב המקומות בברלין, המון חדרים. כולם מעוצבים בצורה דומה: כרסאות ישנות, שולחנות מעניינים – חללים גדולים, והרבה אווירה. נשארנו שם הכי הרבה זמן, ואני לא בטוח כמה שתיתי (ולכמה שוטים הזמינו אותי). המוזיקה הייתה מעודכנת ביותר – כראוי למקום כל כך אמנותי.

כאמור -הגענו לפני החבורה הגדולה, ועד שהם הצטרפו עלינו כבר הספקנו להשתלט על כל הספות הנוחות בחדר הכניסה. החבר'ה האחרים העדיפו להצטופף בחדר הבר, שם נרשמו כמה שיחות באמת הזויות כל פעם שעברתי לקנות בירה. השלב הזה של הלילה בו אנשים כבר פחות מודעים לעצמם. באחת וחצי הודיעה לי המארגנת שהם ממשיכים למקום הבא – והאחרון (כי חמישה פאבים זו כמות סטנדרטית בסבב נורמאלי). החלטנו לוותר: גם בגלל שמדובר באחד הפאבים החביבים עלי בברלין – והייתי בו כל כך הרבה פעמים שזה כבר לא מרגש לבוא אליו שוב – וגם כי היה מחיר כניסה, והופעה. שני דברים שלא התחשק לנו לראות או לעשות עכשיו. אז נשארנו קצת, ואז הערב שלנו המשיך למחוזות אחרים. אבל כדי לסגור את הפינה – הנה כמה פרטים על המקום האחרון:

Fuchs Und Elster (השועל והעורב. וזה למרות שהתרגום המדויק ל – Magpie הוא 'עורב זנבתן')
(כתובת: weserstr. 207, 12047 neukolln)

אם תגיעו לשועל והעורב אחרי 22:00 בלילה, כנראה שלא תמצאו איפה לשבת. אפילו באמצע השבוע, וחזקה הדבר כמובן בסופ"ש. אבל אם תגיעו לשם ב – 21:00, ותתמקמו נכון, תוכלו לראות בשעות הבאות את מיטב שמנא וסלתא המגניבים של הרחוב מגיעים לשם. אוקי, אני די מגזים – אבל מדובר בפאב חדש יחסית ופופולרי מאד שפתאום כולם מכירים, מבקרים ולוקחים אותו כאופציה ראשונה ליציאה.

כמו רוב הפאבים המוצלחים בשכונה, גם השועל והעורב מורכב מערב-רב של רהיטים ישנים שנאספו מן הסתם בשווקי פשפשים וחנויות יד שניה. הקירות שלו מזכירים את הקירות של ארמדילו ובני דודיו (פיקוקס, צימרמן וכו') מתל אביב: משוייפים וערומים כדי שנחשוב שלא הושקעה בהם עבודה. מלבד העיצוב המושקע והקהל המגניב שתמיד נחמד לדבר איתי – מתהדר המקום גם בבירה המפורסמת בעלת השם הסתמי: בירה. הרעיון השיווקי מאחוריה (לקרוא לבירה בשם 'בירה') פשוט וגאוני בעליל. והטעם? נו – גרמני. איכותי כמובן, אבל לא משהו שלאגרים אחרים לא יודעים להציע.

זה בהחלט יעד מוצלח להתחיל\לסיים בו ערב שתיה, היות ואם הולכים טיפה מזרחה ברחוב – אבל ממש טיפה – נתקלים בשאר הפאבים של המקובלים בשכונה. מי הם? מה הם? נו – על זה בפעם אחרת. ובפוסט ארוך נוסף מתישהו בעתיד. אולי.

לסיום: ההודעה מקאוץ' סרפינג בנוגע לסבב הפאבים ביום שישי הקרוב (12.2.2010). תודיעי לי אם מישהו מתכוון להופיע – למרות הקור והעונה הלא מזמינה.

שייך לקטגוריות אלכוהול, ביטים של ברלין 2010, ביקורת - פאבים, ברלין | 9 תגובות »

רחוב השטרן 1

יום שבת, 26 בדצמבר, 2009

ממש כאילו לכבוד ביקורי, נפתח שלשום, יום חמישי, פאב הבירה הטוב ביותר שנפתח בת"א מאז הנורמה ג'ין. והיות שעבר המון זמן מאז שהנורמה ג'ין נפתחו (חמש שנים? אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול..), הרי שמדובר בחדשות לא קטנות לחובבי הבירה הישראליים, קרי – אני. איפה? מה? מי? מו? על מה לכל הרוחות הוא מקשקש? כל זאת תמצאו לאחר הקפיצה! (=התמונה)


[לפוסט בירה מגיעה תמונת בירה. הנה אחת מטעימת בירה שנערכה בחדרי הצנוע שבברלין בסוף אוקטובר. היו שם קצת הונג קונגיות (בירות), פולניות (בירות) ואסטוניות (בנות ובירות). חדי העין יוכלו להבחין בקצה הימני של התמונה בליקר דבש פולני, איתו קינחנו את הערב, ובבקבוק שוואפס בודד, ששתתה חברה של חבר שאינה חובבת בירות על אף היותה גרמניה]

שטרן 1 נמצא, כשמו כן הוא, ברחוב שטרן בפלורנטין. רחוב שעד עכשיו אירח את בר קורדוברו הספרדי, ועכשיו מתחיל את דרכו האיטית להיהפך למתחם קטן (עוד פאב אחד וזה מתחם. בחיי! תבדקו בספר חוקי בלייני ת"א!). המקום מורכב משני חדרים: אחד חדר-כניסה עם בר, שכרגע יש בו כסאות קצת גבוהים מדי (תלאות הפתיחה) וכמה שולחנות ליד החלון, והשני חדר אחורי יותר לאונג'י כזה. רצינו את החדר הלאונג'י, או את אחד השולחנות בחדר הבר – אבל שניהם היו תפוסים (בכל זאת, יום שישי). כך שנאלצנו להתיישב על הבר עצמו. שזו כמובן פשרה מאד מאד קטנה, כי חובב ברים גדול אנוכי.

נגשנו להזמנה: יש בשטרן 1 לא פחות מ – 14(!) ברזי בירה, שמכילים את כל הדברים האיכותיים שמביאים לארץ. חברי לקח את קסטיל, בירה מתקתקה בלגית חזקה שחצי ליטר (34 ש"ח) ממנה יכול לקחת ממך את יכולת הנהיגה. אני הלכתי דווקא על הבקבוקים – כי שם המבחר שלהם אפילו עוד יותר מרשים. לא אעתיק אותו לפה, כי בואו נהיה כנים – לא עשיתי רשימות והיה קצת מאוחר כך שאיני זוכר – אבל כן אספר שהוא מכיל ארבעה סוגי בירה של לאת'ינג בודהה – כולל שוקולד סטאוט אחד (30 ש"ח לבקבוק של שליש ליטר). לקחתי כזה – בירה מרה בטעם קפה-שוקולד שנלגמה אט-אט. יופי של דבר.

המחירים, לעניות דעתי הבלתי משוחדת, סבירים לגמרי בהתחשב בבירות המדוברות. היו שם גם כמה דברים יותר באנאליים ויותר זולים, כך שגם אם חשקה נפשכם בסתם בירה, ולא באחת מיוחדת, תצליחו להסתדר במקום. היה גם תפריט נקניקיות קטן, שנראה מפתה למדי. אבל לבוא מברלין לישראל ולאכול נקניקיות, זה כמו שתושב יפו יסע לבני ברק לאכול חומוס. פשוט לא עושים את זה.

לדעתי מתישהו יהפוך המקום לנורמה ג'ין 2: יקר מדי, מסורבל מדי, מסעדתי מדי ומושלם לזוגות שרוצים דייט במסעדה, אבל לא ממש לערב שתיה. אבל יש קצת זמן עד שזה יקרה, וכך, בינתיים, תוכלו להינות מפאב בירות איכותי, שאפילו יש בו מקום ביום שישי. או כמאמר הסלנג השנוא עלי: "אין דברים כאלה!".

(נ.ב – לא בדקתי את חוקי העישון שם. איתכם הסליחה)

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]

שייך לקטגוריות ביקורת - פאבים | 4 תגובות »

מיכהטרוניקס

יום רביעי, 23 בדצמבר, 2009

הכי אני אוהב לכתוב על דברים שאני לא מבין בהם. אני מחשיב עצמי כבעל מזל גדול שאלו רוב הדברים בעולם, ועובד די קשה כדי לשמר את המצב. היום למשל, אכתוב על המיכהטרוניקס. פאב תל אביבי חדש (חודשיים, ככה טענה הברמנית) שהגעתי אליו אתמול. אחד המקומות המגניבים שנתקלתי בהם בת"א! ואני מעז להצהיר זאת רק ע"פ 45 דקות במקום ובירה אחת בשעה מאד מוקדמת בה הוא היה חצי ריק.


[אף עורב לא יעז לגעת לכם בגינה אם ישמור עליה שדון נועם חומסקי! ותודה לבוינגבוינג]

הכוונות (=directions): שמעתי על המיכהטרוניקס, מקום עם שם מוזר מוות אגב, בחצי אוזן מחבר לפני חודש בערך. הוא אמר משהו על מיקום בבן יהודה פינת טרומפלדור, ואתמול, כשהחלטנו להתחיל שם את סבב הפאבים שלנו, לא חשבנו שנזדקק ליותר הכוונות מזה. טעינו. כי מי שעומד בבן יהודה פינת טרומפלדור רואה המון דברים: הוסטל למשל, או AM:PM – אבל במבנה דמוי פאב הוא לא מבחין. התקשרתי לחבר אחר, שהסביר שהכניסה נמצאת בין ההוסטל ל – AM:PM, נראית מבחוץ כמו חנות סגורה – והדרך היחידה להיכנס פנימה היא ע"י צלצול באינטרקום. מיסתורי משהו. הסתכלנו טוב טוב, גילינו חנות סגורה שנראיתה מוזרה קצת, צלצלנו בפעמון – הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה. רואים? פשוט וקל*.

מקום שהכניסה אליו היא כזאת לא יכול יותר מדי לאכזב. ואכן – הוא לא. הבפנוכו מורכב משני חללים: אחד עם מקומות ישיבה אבל בלי שולחנות (מה שמשאיר, אני מניח, חלל לריקודים) – והשני כולל את הבר ועוד כמה מקומות ישיבה ליד. הכל אלטרנטיבי לגמרי בסגנון האקלקטי, עם ראש פסל שמוצב בחדר הראשון, וכל מיני שטויות אחרות מסביב. תפריט האלכוהול צנוע ומינימליסטי – והדבר היחיד שאני זוכר ממנו הוא ש(היכונו לתלונה): אין חצי גולדסטאר – רק שליש – והשליש הזה עולה 15 ש"ח (וזה קצת יקר, בעיקר אחרי טיפ וכו'. אם כי עכברוש העיר חושב אחרת. ראו למטה בתגובות). למה אין חצי, למה? הזמנו שלושה שלישים (יש בבקבוק ויש מהחבית, אבל זה שמגיע מהחבית נראה לי אישית יותר קטן משליש, ולכן להבא אלך על הבקבוק) – ויחד איתם הגיעו, בונוס מהברמנית, שלושה שוטים של סטולי (ואחד לברמנית. מתנה ממנה לעצמה).

ב – 45 דקות שהייתנו המקום הלך והתמלא מהר – וקל לתאר עד כמה הוא אפוס מקום פנוי בסביבות 23:00 או חצות. המוזיקה הורכבה ממה שאפשר לתאר כ'מצעד שנות ה – 2000 האלטרנטיבי', והאנשים נראו כפליטי ריף ראף שמחפשים גיוון בחיים. עזבנו, היות והייתה לנו אורחת ורצינו להראות לה עוד מקומות (הפרוזדור והריף ראף וכאלה), אבל מהחוויה הקצרה יצאתי מרוצה לגמרי. מגניב כמעט כמו ברלין.

——————-
* כשעזבו הסתכלנו טוב יותר בחלון הראווה של המקום, וראינו שיש שם מקום קטן קטן שכתוב בו מיכהטרוניקס. אם כי באמת קשה להבחין בזה, אז אל תסמכו על העניין.

שייך לקטגוריות ביקורת - פאבים | 5 תגובות »

ששה ימים בעיר הגדולה (תל אביב, אפריל 2009)

יום שישי, 15 במאי, 2009

שלום,


[עד שהפוסט עלה האתר של תערוכת The Mad Generation - תערוכת ציורי בהשראת המגזין מאד - כבר ירדה מהרשת. אבל לפחות יש עוד כתבות עליה]

לקח לי ארבעה שבועות, נצח במונחי בלוג, לכתוב על הביקור האחרון בתל אביב. הוא התחיל כמו שצריך: עם חומוסיות, פאבים, חברים ושלל חוויות ביומיים הראשונים. אבל אז התערבו במצב נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ובסופו של דבר היה לביקור טעם קצת עצוב, קצת מתבודד וקצת שונה ממה שציפיתי. אפילו קצת איבדתי עניין במה קורה וחדש בעיר. לא שהפסקתי לחקור, פשוט הפסקתי…. להתלהב. ואני שונא לא להתלהב :]

הפתרון לפוסט על הביקור הזה הגיע בדמות הרעיון הבא: לקחת את כל מה שיש לי לספר על ת"א – ונדמה לי שיש משהו – ולשלב אותו עם כל שאר הדברים שרציתי לספר: ברלין, אירופה, תרבות, בלוג ושאר דיכפין. הפוסט הנוכחי יורכב מאייטמים ממוספרים יפה (כמו בצבא): המספרים האי-זוגיים יוקדשו לתל-אביב, והמספרים הזוגיים יספרו על השאר. אל דאגה! זה לא תרגיל במתמטיקה לכיתה א'. בתחילת כל אייטם יצויין על מה הוא מספר. עסק? שנתחיל? יופי.

1. [תל אביב] שני בערב: משדה התעופה הוסעתי לחומוס ביפו. היה כבר מאוחר כך שאבו חסן היה סגור, ולכן הלכנו, אימי ואנוכי, למרכז החומוס האסלי (יפת 73, יפו). בשנה האחרונה הסטטוס של אבו חסן אצלי הולך ומתדרדר. זה התחיל בכך  שהוא איבד את תואר 'החומוסיה הטובה ביקום' לסוהילה מעכו. בביקור הזה הבנתי שאפילו בת"א אני כבר מעדיף לאכול במרכז החומוס האסלי מאשר באבו. האם זה אשמתי – או אשמת אבו חסן, שהפך ללונה פארק לחומוס ואיבד קצת את הטאץ' המיוחד? אכן תמונות קשות. אבל מנה וחצי של חומוס גרגירים וטחינה בחומוס אסלי עזרה לשכוח אותן.

אגב, כמה קוראים-מעריצי-אבו-חסן-פאנטים איבדתי בגלל הפיסקה לעיל? שוקי, אתה עדיין פה? :]

2. [כללי] ובינתיים בברלין גיליתי שבוע שעבר את קסיופאה – גן משחקים למבוגרים בלב פרידרישהיין. הדבר הראשון שתופס את העין הוא מגדל הטיפוס במקום: מגדל אכסון ישן שתקעו בו יתדות והפכו אותו לחווית הטיפוס הכי עירונית שיש. מסביב פזורים קירות, חצי הרוסים אך מלאי יתדות, שמהוות אופציות נוסף לפעילות טיפוסית (מין משחק מילים שכזה). יש במקום גם פארק לחובבי הסקייטים – וכמובן, כי מדובר בגרמניה, גן בירה. אלוהים יודע איך אפשר לשלב גן בירה עם קירות טיפוס. מדובר באחד המקומות הכי ברלינאיים שנתקלתי בהם עד עתה: מאולתר אך מאורגן, אנדרגראונדי ונסתר אך גם די מפורסם. נפלא לכל תייר [Revaler Strasse 99]. התמונה מפה.

3. [תל אביב] חוזרים לעיר הגדולה: אחרי החומוס, עוד לפני ההגעה הבייתה, הגענו, אני וחבר, לביקור מוקדם בפרוזדור. הפאב המדובר ביותר, לפחות בקרב "מקורביי", שנפתח בתקופה האחרונה. השעה הייתה 20:00 בערב והמקום היה ריק כמעט לגמרי – מה שנתן לנו אופציה לשפוט אותו באובייקטיביות. אהבתי את המבנה. הוא בסה"כ דירה, אמיתית לגמרי, שמישהו תקע בר, לא מעוצב במיוחד, בחדר הכניסה שלה, והמון מקומות ישיבה בחדרים. כל כך פשוט, מתבקש ומקסים שזה מבריק*. גם העובדה שבעלי המקום, שהם גם בעלי סלון ברלין, מסורתיים\דתיים\משהו כזה – מוסיפה מקוריות מסוימת. מי שמע על פאב תל אביבי שסגור בשישי בערב? או שלא מגיש בירה בפסח?! התאבדות של ממש.

קצת חבל היה שהגענו מוקדם מדי ופספסנו כך את תקלוטו של חיים רחמני. אי אפשר לזכות בהכל בחיים.

4. [כללי] כל חובב מוזיקה יודע מהי תקופת-מוזיקה-טובה; תקופה בה כל שיר שנופל עליך הוא סוג קטן של יצירת מופת, וכל אלבום או להקה נראים לך מתנת האל. שמעתי כמויות כה גדולות של מוזיקה טובה בחודש האחרון שצריך שבוע עמוס בפוסטים כדי לספר עליה. מתוך כל זה החלטתי לשזור בפוסט שיר שהוא סוכריה אמיתית. סכרין מתפוצץ מגוד-אולד-טיים מתיקות: Nothing Can Change This Love של The Wave Pictures מתוך האלבום If You Leave It Alone שיצא לפני כמה ימים. זה חידוש ליצירה ישנה נושנה (70-80 שנה ככה) של Sam Cooke, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע הצד התמים המתוק הזה.

[The Wave Pictures - Nothing Can Change This Love]


[האמן David O'keefe מבלה ימיו בליצור פסלים ואיורים מרהיבים של תרבות הפופ. אם זו של דילן לא מגרה לכם את האצבע לבקר באתר שלו, אז לא ברור מה כן יעשה זאת]


5. [תל אביב] בואו נעשה רגע טיול ביחד בפלורנטין: ערב אחד הלכתי לאכול עם ידידה בסאב קוץ' מילגה בפלורנטין. מהחביבות עלי שבמסעדות עירנו, ועיסקת הדאל שלהם (שלושים ומשהו שקל לאכול כפי יכולתך. יאמי-עם-בטן-נפוחה) אדירה. חוץ מזה, נמאס לי לאכול כל ביקור בבודהה בורגר. גיוון הוא טעם החיים. אניווי, אחרי האוכל עשינו סיבוב בצ'כונה. ומה-אתם-יודעים\שכה-יהיו-לי-טוב: נפתחו בה מלנתלאפים פאבים חדשים! המייט החדש (ויטל 2), מתושלח (אוריאל אקוסטה 16), קורדובירו (קורדובירו 21) ואני די בטוח שעוד שאני לא זוכר.

על המייט אין מה להרחיב: כלומר, הוא דומה מאד לפאב המקורי בדיזינגוף, מה שאומר שהוא אדיר ומקום מומלץ אחוש. במתושלח לא ביקרתי, והקורדובירו, למרות שהוא נראה מגניב בעליל למבלים, בטח מעלה את הסעיף לדיירי הרחוב. לקחו רחוב שקט יחסית ועשו ממנו פצצת רעש עם קהל ישראלי מתחשב טיפוסי ברחוב. עוד בנידון? שני סעיפים למטה.

6. [כללי] פינת הספר הטוב מביאה לנו את יצירת הפנטזיה המופלאה: דרקון הוד מלכותה. דוגמא מדויקת למהי פנטזיה בריטית איכותית. ותיקי הקוראים זוכרים אולי את החיבה העתיקה שלי לפנטזיה מהממלכה המאוחדת (ג'ונתן סטריינג' ומר נורל), אבל האמת היא שבשנים האחרונות בקושי מצאתי זמן לקרוא. דרקון הוד מלכותה מחזיר אותנו לאחת התקופות המרתקות בתולדות אנגליה: תקופת המלחמות הנפוליאניות. אלא שכאן, בניגוד להיסטוריה האמיתית, מצויידת אנגליה, כמו גם שאר צבאות העולם, בחיל אוויר מרשים מלא ב..בדרקונים(!). לאלו האחרונים יש אופי כלבלבי-נאמן אך יכולות דיבור וחשיבה אנושיות, שיחד עם אקשן טוב, והמון המון נימוס בריטי מרתק מתמזגים לסיפור חניכה של טייס דרקונים יוצר דופן ודרקונו האפילו-עוד-יותר-מיוחד.

הספר עומד כסיפור סגור בפני עצמו. וזה נחמד, כי למרות שעקרונית יש לו שני המשכים, נראה כרגע שהללו לא יתורגמו לעברית עקב מכירות דלות. מה עושים? פועלים. כלומר, קונים את הספר, מקווים שהמונים נוספים גם יעשו זאת, ואולי, כשיבוא המשיח, יצאו ההמשכים בעברית. או קצת אחרי.

(גם קניתי את תעלוליה של ילדה רעה הלא-ז'אנרי, החדש של טים פאוארס שיודע לכתוב רק ספרים טובים, ואת איליאום של דן סימונס. יש לי המון מה לאמר על דן סימונס, אבל זה ידרוש פוסט שלם ואורך בנושא).

7. [תל אביב] ידידה סיפרה לי סיפור, על איך הם ארגנו פתיחת תערוכה חדשה בגלריה שלהם. בכל מקרה, כדי להסביר לאנשים איפה לחנות, שמו איפושהו ליד הגלריה איזה שלט קטן עם חץ שאומר 'חניה'. תמים? כן. מזיק למרקם העירוני? לא ממש. מצדיק קנס 400 שקל מצד העיריה? כך חושבים הפקחים כנראה. כן, הם קיבלו אחד כזה. מה זה מראה? אטימות ואפס סבלנות מצד השלטון המקומי בעיר.

אממה? כבר דיברנו על פאבים, נכון? וגם דיברנו על רעש בפאבים, ועל פאבים בהם הרעש גולש לרחוב – או אפילו יותר מדויק: פאבים בהם עיקר הרעש הוא ברחוב. איכשהו כל אלו מתחברים ביחד למה שאני מכנה 'האגואיסטיות-המדהימה-של-הלקוח-התל-אביבי'. שיוצא מהפאב ומרעיש עולמות באמצע הלילה, אבל מתקשר למשטרה שמישהו שר בפאב מתחת לביתו. זה נורא צרם לי כשחייתי בת"א, וזה צורם שבעתיים כשרואים את זה מברלין. אז כן, העיריה קטנונית, ומתנכלת, ולא רוצה עסקים במרכז העיר. אבל הסיבות לכך הן לא רק בהן. זה גם בגלל שהלקוחות דואגים שעסק פופולרי מדי במרכז העיר יהיה מפגע לשכנים. סתם, נקודה קטנה שרציתי להוציא מהלב.


[קצת יותר למטה נדבר על אופנה. בינתיים אפשר לספר על Gama-Go. סוג של חנות צעצועים\אופנה וכו' מקושקשת לגמרי כמיטב אהבתי. הייתי משלם המון תמורת הייטי הזה, לו רק היה לי מספיק כסף. גם בברלין אפשר לקנות מוצרים שלהם. תבדקו פה]

8. [כללי] כבר אמרתי שיש לי דירה חדשה? היא מקסימה בצורה היסטרית, והשותפים כל כך גרמניים וכל כך נחמדים שזה כיף ואחלה ליכולות השפה שלי. רוב הריהוט הגיע מהרחוב או משווקי פשפשים, חוץ ממיטה מפוארת וכסא למחשב שקניתי באיקאה. לאט לאט אני חוקר את תרבות הפאבים והאוכל באיזור. הנה, כבר לקחו אותי למסעדה איטלקית בה הבעלים מכיר את כולם, וכבר מצאתי את החנות הטורקית שמלאה בפיצוחים מסוכרים ושאר שטויות בסגנון. ערב אחד, בדרך חזרה הבייתה, עצרתי בפאב סוניה ברחוב Wrangel, הרחוב הראשי באיזור, וישבתי שעה קלה על בירה עם ספר קומיקס (סיימתי את הראשון של סנדמן באיחור היסטרי).

אבל הערב הכיפי ביותר היה דווקא ב – Bull Bar שנמצא ב WrangelStrasse 90. זהו פאב רוק מהז'אנר הישן, עם שולחנות מלוכלכים ולקוחות מוזרים וקשוחים. הגענו אליו די מאוחר ביום שבת, בדרך חזרה מבילוי אחר, והיה שם כל כך נינוח, נעים ונחמד, שסיימנו שתי בירות ושני שוטים עד שגירשו אותנו, בסוף הלילה, לסיים את הבירה האחרונה אצלי בדירה. ה"בוקר" שאחרי זה היה קשה, אבל הלילה היה נהדר.

9. [תל אביב - יפו] כבר שנים שאני וח' מבלים מדי פעם ערבים הזויים בפינות לא-מוכרות של ת"א. זה התחיל בתקופה שיצאנו, לפני הרבה מאד זמן, ועכשיו ממשיך בטיול, פעמיים-שלוש בשנה ככה, שרוב מטרתו היא לראות את כל מה שפחות מפורסם.

הפעם? הפעם הגענו ליפו. התחלנו מכיכר השעון, והלכנו, בדרך כמעט ישרה, כמה שיותר דרומה. תקשיבו – יש שם דברים חזקים בדרום-דרום הזה. מאחורי בניינים אפשר למצוא כל מיני גינות מקסימות, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה – ואם ממשיכים יותר דרומה מגיעים לטיילת חדשה שהולכת ונבנית. אני מת על דברים בתהליכי בנייה. זו אולי לא הליכה בחורבות – החוויה האהובה עלי, אבל זה בהחלט מתקרב. טיילנו שם שעה ארוכה, ואז שבנו דרומה לבדוק את סצינת הפאבים המשגשגת של שוק הפשפשים.

בשתיים וחצי בלילה רוב המקומות כבר היו סגורים (גם כן עיר ללא הפסקה), אבל במרגוזה (רח' הרב יוחנן – מול פועה) עדיין הרביצו שוטים ודרינקים לרוב. ישבנו בחוץ, איפה שהווליום מושלם לדיבור, ושתינו גולדסטאר. לידינו הייתה חבורה של חמישה תיירים שהורידו בקבוקי(!) ויסקי וגם כמה בירות ועשו שמח. בשלוש וקצת הגיע הברמן וביקש שנשלם כי סוגרים קופה. אבל הוא היה כל כך מקסים! התנצל פעמים, אמר שוודאי שאין זה רמז שנלך, אלא שהם ישמחו שנשאר – ובסוף עוד דאג לקדם את אירועי המקום בחודש הקרוב. איכשהו נדמה לי שפעם רוב עובדי הפאבים היו ככה, ושבשנתיים האחרונות עיקרון קידום-מקום-העבודה שלך קצת נעלם מהתרבות המקומית. אולי זו סתם הרגשה אישית שלי (כנראה), אבל היה כיף לראות בחור שכה רוצה בהצלחת מקום עבודתו.



[ב - 1 במאי, בזמן שבברלין הלכו מכות עם שוטרים, הגעתי לורשה. נשארתי שם גם ב - 3 במאי, שזה חג החוקה שלהם. חג שנחגג עם תהלוכות צבאיות נאות במרכז העיר, קונצרט קלאסי חינם בערב - ומה שהכי חשוב: שוק מסורתי ברחוב הראשי! אחרי שאכלנו לחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ, פירוגי וגבינה צהובה מעושנת ברוטב פירות יער - התפנינו להוריד את האוכל בהליכה במרכז העיר. התמונה למעלה, לא שלי (מפה), מראה מצוין כמה יפה הוא האביב בורשה. אגב, כך נראה פארק ואז'ינקי, זה שבתמונה, בחורף]

10. [כללי] תופעה מעניינת התרחשה מאז שעברתי לברלין. מגיק כבד שלא מתעניין במה שהוא לובש כל עוד יש על זה ציורים יפים, עברתי מטמורפוזה לבחור צעיר שמתעניין בלייבלים המובילים של אופנת הרחוב. זה קצת עצוב. גם כי אני חש שזו התדרדרות אינטלקטואלית (לא באמת), אבל בעיקר בגלל שהמחירים של רוב המוצרים מגוחכים לגמרי לכיוון הלא נכון.

זה התחיל בשוק הפשפשים של מאואר פארק, שם מפוזרים המון דוכני לייבלים של חולצות ת'רדלס למיניהן (במחירים יקרים פי 2 מת'רדלס). אחרי זה קניתי איזה ז'אקט מטורף, עם גולגולות (חולה גולגולות הנני) בחנות הזויה. ומשם, כשחיפשתי עליה מידע באינטרנט, הגעתי למדריך המאד-חובבני אך מאד מרשים הזה לחנויות תרבות רחוב בברלין. כרגע החלום שלי הוא לקנות את הז'אקט החלומי בתמונה למטה. 94 (ותשעים סנט!) יורו. אין סיכוי שזה יקרה בחיים האלה.

11. [תל אביב - או בעצם: תרבות עברית] מה משותף לדיסקים ברזל (של 1:1), נבל דוד אדום (יאפים עם ג'יפים), הכל כאן (עמיר לב) ופורטיס המשולש?**. ת'אמת? הרבה דברים. אבל התשובה שחיפשנו הייתה: 'את כולם קנה ניימן בביקורו האחרון בארץ'. הייתי משוחד לגבי כל אחד מארבעת הדיסקים עוד לפני הקנייה (או ההאזנה הראשונה), כך שביקורת-שורה בצורה 'דיסק מצוין!' תעשה להם עוול. בינתיים, אחרי די הרבה האזנות, אני שוקל לכתוב ביקורת רצינית על שניים מהם: של פורטיס ו – 1:1. אם במקרה של הראשון יהיה זה כמחוות הערכה לפעילות של שנים, הרי שבמקרה של 'ברזל' מדובר פשוט באחד הדיסקים הטובים ששמעתי השנה (או בכלל). עזבו את המוזיקה (שכבודה במקומה) והאזינו למילים ערן בן גיל. געגועים לתקופה בו כל השירים היו שירי משוררים.

12. [כללי] לצלילי We're not gonna take it של Twisted Sister, שיר כיף שבמקרה גם היה הנושא של אחד הפרקים האחרונים של צ'אק*** נעשה שני דברים: אחד, ניתן קישור לסרט אנימציה קצר ע"פ סיפור של גיימן. והשני: נדון רגע בעתיד. עתיד הבלוג למשל.

חשבתי הרבה על מה אני רוצה שיהיה בו, ודעתי עוד לא ברורה. אחת המחשבות שצצה לי הייתה, כמו שכבר חשבתי פעם, על מעבר לכתוב באנגלית. במקרה הזה הנושא יהיה, כנראה, כתיבה על תרבות ומקומות באיזור בו אני גר (Wrangel Kiez בקרויצברג). זה דורש קצת עבודה – כמו למשל, לקנות סוף סוף שרת משלי, להתקין עליו וורדפרס ולעצב מחדש את הבלוג כך שיראה מודרני. אבל אני מאמין שתהיה לכך תמורה, בעיקר ביצירת קשרים עתידיים עם חבר'ה אחרים באיזור.

מחשבה אחרת הייתה לכתוב על מתמטיקה – וגם זה באנגלית כמובן. לא שיש לי אשליות שמישהו יקרא את כתבי המתמטיקה המקוונים שלי, אבל לפחות תהיה לי מוטיבציה לשים דברים בצורה מסודרת בכתב. במקצוע שלי זה יותר מחצי מהעבודה. חוץ מזה, יש לי ממש מלא רעיונות על איך בלוג מתמטי צריך להיראות מהבחינה הטכנית – ומכיוון שרעיונות אלו לא ממומשים בבלוגים שאני מכיר, מדגדג לי באצבעות לנסות לממש אותם. החסרון? כמו קודם: הרבה עבודה בתשתיות. למי יש כוח לעבוד על תשתיות?

רגע לפני שנסיים, בטון חצי-מהורהר זה, אציין שסביר להניח שתמיד, או לפחות, בעתיד הנראה לעין, ימשיכו להעלות פה פוסטים אקראיים בעברית. כמו שהיה בחודשים האחרונים. לדעתי, הגעתי לשלב ההתמכרות בו הכתיבה בעברית היא כבר מזמן לא בשביל הקוראים, אלא רק בשבילי. מין תרפיה שכזאת. כמו ילד מתבגר שכותב יומן כדי לפרוק רגשות. לא שזה חשוב למישהו, אבל גם לא יזיק אם תדעו.

——————–
* זה הזמן לציין שמעולם לא הייתי באפרטמנט. ייתכן ששם אותו הקונספט בדיוק. לא יודע. רוצים להאיר עיני לגבי ההבדלים?
** הלינקים בשמות הדיסקים אקראיים. כלומר – הם יובילו אתכם באקראיות לחנות הדיסקים האהובה עלי.
*** הגנבתי פה את אופצית הדיון בסיום של אחת הסדרות האהובות עלי. כלומר, אם למישהו בא לדון בזה בתגובות (עם סימן 'ספויילר' וכו'), תדעו לכם שיהיה לכם לפחות שותף אחד להגיגים.

שייך לקטגוריות אלכוהול, ביקורת - ספרים, ביקורת - פאבים, בסמטאות, ברלין, גיקיות, חומוס, מד"ב ופנטזיה, מוזיקה, מנפלאות הרשת | 11 תגובות »

« פוסטים ישנים יותר