בלי ששמתי לב עפו חלפו להן שנתיים מאז שהגעתי לברלין*. היות וימי הולדת לבלוג לא חוגגים פה (כמעט ארבע וחצי, תודה ששאלתם), והיות ששנה שעברה הייתה התייחסות כלשהי ליום השנה להגעתי לעיר – הוחלט קבל עם ועדה באסיפה הכללית של חברי הבלוג לכתוב על כך משהו גם הפעם. פיסקה.

[אני מרשה לעצמי לנצל את ההזדמנות, ולהמליץ על הספר הנהדר (pdf או גירסת הרצאה בוידאו): עשרה חוקים עבור רדיקליים. יצירה קצרה שכוללת סיפורים שמתומצתים לחוקים על מלחמה בממסד, שחרור מידע וקצת הנדסה חברתית. יופי של דרך להעביר יום מנוחה בעת טיול אופניים ארוך. התמונה מפה אגב (Creative Commons). היא לא קשורה לפוסט או לספר]

חגיגות השנה שעברה צויינו בזמן פיסגת אהבתי לברלין. בשיאה של תקופת ירח דבש נהדרת בה היינו אני והעיר מאוהבים אחד בשני. השנה זה קצת השתנה. וכשאני אומר "קצת" אני מתכוון הרבה. המון. כלומר – די נמאס לי מהמקום. לא ברור מה המקור לכך, החורף הקר, החברה הגרמנית הקרה, השעות הבלתי-נגמרות ברכבת התחתית – או פשוט "מגניבות ואלטרנטיביות" בכמויות בהן נחשפים אליהן בברלין הופכים בסופו של דבר למיין-סטרים שיכור ונבוב – אבל השורה התחתונה היא שמאז נובמבר בערך בא לי לעוף מפה.

הדבר הזה התבטא גם בטיולים בלתי פוסקים (הייתי שבעה חודשים השנה בברלין – וחמישה מעשרת החודשים האחרונים) – כולל ריצות למקומות אחרים בסופ"שים. כפועל יוצא אני צריך לעבוד כמו חמור בימים בהם אני כן נמצא בעיר, ונוצר מצב משעשע בו אין לי זמן להיפגש עם חברים ומכרים שמבקרים! (איתכם הסליחה). למרבה הפלא, כל זה בא למרות פריחה ברמת הגרמנית שלי, שהתבטאה גם בשיפור עצום במצב החברתי עם העם הגרמני.

וכדי לסיים בטון חיובי: ברלין היא עדיין אחד המקומות המסקרנים בעולם לחיות בהם. כמות האירועים היחודיים שיש פה משמיטת לסת. כרגע ההרגשה שלי היא שזו אחלה עיר לתיירות – או לגור בא כאמן עם זמן פנוי רב או כבעל מקצוע חופשי לא עמוס. אבל כעיר לעבודה היא פשוט גדולה מדי, כמות האירועים מסחררת מדי, והמסיבות? נו – באמת שהן נמאסות על בסיס יום-יומי. אבל טוב שיש את האופציה כשמתחשק.

ניפגש בסיכום שנה הבאה! אולי בברלין. אולי במקום אחר.

———————–
* זה קרה אמנם לפני שלושה ימים – אבלמהזהמשנה?

מזל טוב למתמטיקאי המוכשר לואיס קרול, שחוגג היום את יום הולדתו ה – 178. במנהג שהחל שנה שעברה, חוגג הבלוג את יום ההולדת במה שמכונה 'יום מחילת הארנב הבינלאומי'. יום בו בלוגרים מכל העולם הופכים את הבלוג שלהם למשהו אחר. מוזר. משונה. מוטרף. שקוראים קבועים שנתקלים בו לא יבינו מה קרה, למה הכל הפוך ואיך לכל הרוחות קוראים את זה בכלל? שנה שעברה הופיע פה ביום הזה סיפור מוזר. ולכן השנה יופיע סיפור אפילו עוד יותר מוזר. הוא יעלה לפה ממש בקרוב (תוך רבע שעה – עלי), ויקושט ביצירותיהם של שלושת אמני ההזיה החביבים עלי בשנה החולפת.

הסיפור נכתב, כמובן, במהירות חסרת תקדים – ולכן לבטח מכיל שגיאות לוגיות ותחבריות לרוב. אבל תנסו לסספנד אותם – במידה שתחליטו לקרוא – ואולי אפילו להינות. כמו שאמרתי שנה שעברה: "לי, לפחות, הוא נתן כמה רגעי חופש למוחי הקודח לנדוד בחופשיות ולרשום שטויות כאילו אין מחר. תענוג שסטודנט לא יכול לוותר עליו בקלות".

בקצרה: בצעד "מבריק" מחקתי, בטעות מושלמת, את 99 התגובות האחרונות בבלוג. זו מחיקה-מחיקה, ואין לי ממש איך לשחזר את זה, וזה נורא חבל לי כמובן. בכל מקרה, אני מבקש סליחה עמוקה מכל המגיבים. אין לי כוונה לעשות כזאת שטות שוב..

ניימן.

[עדכון: רוב התגובות שוחזרו!]

ובעצם, היום עדיין יש.

ובלוג, כטיבם של בלוגים, סובל מדי פעם ממשברים שנקראים 'חייו של הכותב' וגורמים להפוגות קצרות יותר או פחות מהכתיבה. לי הייתה אחת כזאת בחודש וחצי האחרונים. הסיבה? שפעת נדבקת ומעצבנת שהתעקשה לנג'ס לי ליותר מחודש, והורידה לאפס את החשק לעשות כל דבר מלבד מההכרחיים ביותר. קורה, אני מניח.

[כל פוסט דורש תמונה: לא נראה לי שאי פעם ארשום ביקורת על מסעדת Safran הפרסית בברלין. בעיקר כי האוכל, למרות היותו מעניין לאללה, פשוט לא עשה לי את זה. אבל היו שני דברים שבלטו בארוחה: האחד היה הקינוח האלוהי (אין לו שם. הוא פשוט נקרא שם 'הקינוח היומי'). חתיכות יפייפיות של בצק מתוק עם אבקת סוכר מעליו. הדבר השני הייתה הצורה המהודרת לגיחוך בה הגישו לי את כוס מיץ הגזר שביקשתי. המחיר היה, כמובן, פי 12 משוק התקווה. אגב, למרות שהכיתוב טוען שיש להם תפריט בעברית, המלצרית לא ידעה על זה לא דבר ולא חצי דבר, ובקושי ידעה מה זה עברית]

אחד הדברים הקשים הוא חזרה לשיגרת כתיבה. או בעצם – חזרה לשיגרה בכלל. אז הפוסט הזה עולה בעיקר כדי להתחיל את החזרה לשיגרה. עם קצת מזל יעקבו אחריו עוד כמה פוסטים, שגרתיים שכאלה, בימים הקרובים. לווא דווקא מעניינים מדי. ואז אני טס לרומא ביום שבת, וברומא לא יכול להיות שגרתי, נכון?

[תוספת של רבע שעה לאחר הכתיבה: במיוחד בשביל לא סוגרת ת'פה - אוכל בספרן (אורז עם עוף וגרגירי יער כלשהם) וקינוח בספרן)]

חייבים פוסט כזה מדי פעם.

[איני מתחייב שלא נפגעו פולי קפה בעת כתיבת פוסט זה. והתמונה מפה. ומוינה בגדול.]

לאורך השנים עוברים שינויים קטנים על הבלוג. כל כך קטנים, עד כדי שכך שאם לא יעלה פה פוסט מיוחד מדי פעם שמצביע עליהן, הן יעברו לרוב הקוראים מתחת לאף. לא זה רע כמובן – כי אף זה יופי של איבר! אבל עדיין.

להלן רשימת עדכונונים. באותה הנימה אתנצל גם על ההתנמנמות שהייתה פה בשבוע האחרון. היה לי איזה פרוייקט באוניברסיטה שהסתיים רק הבוקר.

1. מעכשיו ועד תמיד כל פוסט ארסבלוגיה יפתח בקריאה נרגשת למעצבים, או סתם אנשים שמכירים פוטושופ. אם בא לכם לתרום איקונים או שטויות אחרות לבלוג פה ושם – אתם יותר ממוזמנים. לי אין טיפת כשרון בתחום.

2. אייקונים? למה? לפרוייקטים טיפשיים כמו: פרוייקט הקפה הקטן של אוקטובר-נובמבר 2009! היות ובשלושת החודשים האחרונים הפכתי את עניין בתי הקפה לאובססיה אמיתית, החלטתי שכדאי אולי לסכם כמה שאני הולך אליהם בקביעות פה. חלקם כרובם מתאימים גם למבקרים תמימים בעיר לקפה של בוקר, או למי שמחפש אינטרנט אלחוטי בטיול (אל תהיו תמימים – אני יודע שיש פה כאלה! אתם שולחים לי אימיילים עם שאלות מדי פעם :]). הפוסטים יהיו במסגרת המיני-ביקורת הקצרה, כשכל פוסט יכתב מבית הקפה עליו הוא מדבר (כל עוד יש שם אינטרנט כמובן). תמונות? לאיודע אם יהיו. אני לא מאלו שמרגישים בנוח להיכנס עם מצלמה לעסק ולעשות לו בוק. אבל איקון טיפשי וחביב כבר יש:

3. עוד עיצובים? למה? לשני הבלוגים החדשים שאני מקווה שיקומו בקרוב. לראשון קוראים Wkiez.com (על שם Wrangel Kiez, הרובע החביב עלי בברלין) והוא יהיה כמובן בלוג תרבות באנגלית על ברלין. אני מקווה שילך לי טוב עם השפה. נחיה ונראה. השני הוא בלוג מתמטי לחלוטין בשם neimanslab.com (המעבדה של ניימן) והוא אפילו יותר מפחיד אותי מהבלוג הראשון (גם באנגלית וגם על מתמטיקה? אלוהים!). אין לי מושג מה אכתוב באף אחד מאלה, אבל איכשהו נסתדר. בשיטה הישראלית. בשניהם התשתית כבר קיימת, אבל העיצוב עדיין בעבודה ראשונית.

4. מה עוד? בקרוב יקום פה עמוד קבוע עם ריכוז המידע על ברלין במקום ייעודי. כי ששה ימים בברלין מכיל רק חלק קטן ממה שנכתב פה על העיר, אבל למרות זאת הוא הדבר העיקרי שמגיעים אליו. גם אשתדל להמשיך את הקטע 'ביטים של ברלין' שנותן מיני-ביקורות כאלה על כל מיני מקומות שאני מחבב בלי סדר מיוחד.

5. מהדורת אוקטובר של Music Alliance Pac ממשמשת, מתעכבת אבל בתקווה גם באה בקרוב. אין לי מושג אם יהיה שם נציג ישראלי, אבל במידה ולא אהיה, אולי ניזום פה פוסט מיוחד בבלוג שיסקור את השירים החביבים עלינו (=עלי) במהדורה, לצד שכנועים מיני שכנועים לבחור נציג ישראלי. אם וכאשר. שבוע הבא כזה.

יש עוד כמה נושאים, אבל אשמור אותם בלב כדי שיהיה על מה לכתוב פעם הבאה. בינתיים? שיהיה לכם שבוע שבוגי, כמו שגיאחה תמיד אומר.

החלטתי להתיאש היום.

יושב בבית, כותב פוסט דרך שליש מסך לפטופ. המסך נשבר אתמול בבוקר ויתקנו אותו רק ביום שישי. ביטלתי את כל הפגישות היום, והחלטתי להבריז מכל מה שמצפים ממני לעשות. תפוס לי הגב כבר כמה ימים, לראשונה מאז גיל 17. טוענים שמנוחה זה טוב לגב.

אז אני יושב על הכורסא החדשה שלי, שהיא מתנת אלוהים לגב האנושי. מסביבי ערימת הדיסקים הצנועה שקניתי מאז הגעתי לגרמניה. לא עשירה מדי, אבל כל דיסק מלמילאן. לכל דיסק יש סיפור מאחוריו, וזכרונות מהשנה האחרונה שהוא מעביר לי. אם אסדר אותם בסדר רכישה כרונולוגי, יוכלו לדעת פחות או יותר את מעללי ב – 2009.

עכשיו בדיוק מתנגן לו, בפעם האלף, הדיסק 'ברזל' המופתי של 1:1. אחרי זה יגיעו Lonski & Classen והמוזיקה המוזרה שלהם. קודם שמעתי את Happy Weekend של The Burning Hell. ניגנתי את Everything you konow is a lie חמש פעמים רצוף. ואני בע"מ 174 של קפקא על החוף של הרוקי מורקמי. הוא בדיוק מדבר על בדידות מבחירה, או יותר מדויק: התבודדות מבחירה והבדידות שבאה איתה. וגם על השואה, כי תמיד חייבים להזכיר את השואה.

ואה, אני גם כותב פוסטים פילוסופיים בגרוש. מעניין מי יקרא זאת ומה הוא יבין.