איך יודעים שאני לא בכושר תרבותי מאז שהגעתי לברלין*? ע"פ זה שגיליתי רק עכשיו את האלבום Nightmare Revisited, אלבום קאברים לסרט-הקאלט-המדהים-רוצו-לראות**: הסיוט שלפני חג המולד. חודשיים וחצי לאחר שיצא (בסוף ספטמבר). איתי הבושה.

אבל אם להיות כנים, זמן הגילוי לא יכל להיות מושלם יותר. ברלין אפופת כריסמס, ולראשונה בחיי אופפת אותי ההתרגשות שלפני חג המולד. השווקים, הצבעים, המסיבות והמאכלים נופלים עליך בכל פינה. ולכל זה נכנס בימים האחרונים האלבום המדובר. ובננות מצופות שוקולד, אבל זה סיפור אחר.

עשרים שירים (+שיר בונוס) יש בדיסק, כל אחד בידי להקה אחרת שמעולם לא הייתם מקשרים לסרט. נגיד, רייג' אגיינסט דה משין (עם אחד השירים הפושרים בדיסק. ותודה לרמבו ממבו בתגובות על תיקון השם), קורן (פנטסיים בקאבר ל Kidnap the Sandy Claws) או Rodrigo y Gabriella בגירסה ספרדית ל – Oogie Boogie's Song.

שלוש יצירות כבשו את ליבי בסערה. אמי לי, סולנית אוונסנס (לשעבר?) בגירסת כיסוי לאחד השירים הנוגעים ביותר בסרט: Sally's Song. כל כך עצוב שזה יוצר לי מחנק בגרון. אמי לי זמרת בחסד, שמשדרגת כל יצירה בכמה רמות (וכך שידרגה את אוונסנס מלהקה בסדר ללהקה טובה). שמישהו יקח אותה לאיזה מחזמר הוליוודי דחוף. [לינק הורדה בסוף]

מלבדה מבצעים Marily Manson את This Is Halloween ועושים אותו קריפי כמו שרק מרילין מנסון יודעים לעשות. הסוכריה האחרונה באה מאחת הלהקות החביבות עלי בעולם: הפוליפוניק ספרי. הם מתחו את השיר Town Meeting Song לעשר דקות ויצרו, כהרגלם למעשה, רוק מתקדם לילדים. לא נעים לאמר, אבל זה הדבר הטוב ביותר מאז אלבומם השני (מדלג בכיף מעל כל האלבום השלישי). ככה היו נשמעים פינק פלויד אם מישהו היה מגייס אותם לפסטיגל***

קצת מפתיע אותי מה שקרה בשנים האחרונות עם המותג של הסיוט של לפני חג המולד. יצירה שמסרט קטן נהפכה למפלצת מוצרי ציבור ולחם צאן וברזל של תרבות המונים. מה הצעד הבא? סרט המשך? סדרת טלוויזיה? האמת היא שסדרת טלוויזיה בעולם של הסרט נשמעת כמו כר פורה לרעיונות מוצלחים. עד שזה יקרה, הנה מתנה קטנה בשבילכם: הביצוע המרגש של אמי לי לשיר של סאלי [הורדה (אין לינק! עבר הזמן!). יוטיוב]

——————-
* אירוני משהו. אני בבירת התרבות האירופאית, ועם זאת פחות מעודכן בתרבות העולמית ממה שהייתי בכל ימי חיי. ככה זה כשיש כל כך הרבה תרבות מקומית לחוות. אי אפשר להגיע להכל.
** כן. רוצו לראות גם אם כבר ראיתם. שוב. ושוב. ושוב. כמו שנאמר: כל המרבה הרי זה משובח.
** דימוי לא שלי, למעשה :]

כדי להראות את כוחה של תוכנת האנימציה בעלת הקוד הפתוח, בלנדר, נאספו שבעה אנימטורים, שמנא וסלתא של קהילת התוכנה, כדי ליצור סרט אנימציה בן עשר דקות. שמו? Big Buck Bunny. קצת קשה לי לתרגם זאת לעברית.

Big Buck Bunny הוא לא הדבר הכי חמוד שתראו אי פעם בחיים שלכם – בטח לא בשבוע בו וול-אי שובר קופות (62 מליון דולר בייבי!). אבל הוא חמוד מספיק. חמוד מאד. למרות שהתרגלנו מיצירות כמו דוני דארקו ומוני פייטון שארנבים גדולים הם יצורים מרושעים ומסוכנים – כאן הסרט התפקידים התהפכו. הארנב הלבן הגדול הינו יצור חמוד וטוב לב (אם כי נקמני משהו), בעוד שכל שאר החיות בסרט מזכירות את חבורת חיות-היער הרצחניות מסאות' פארק.

הסרט נוצר תחת רשיון CC, וניתן להורדה בשפע גירסאות, חלקן איכותיות להחריד, מהאתר הרשמי. תחנות טלוויזיה מסויימות כבר הרימו כפפת ה – Creative Commons, ושיבצו את הסרט בפריים טיים אצלהם. ואצלנו? מישהו בערוץ הילדים מעוניין?

[Big Buck Bunny: האתר הרשמי]

1. לא נעים לדווח: הסרט החדש של פיוצ'רמה: The beast with a billion backs פשוט לא הצחיק אותי כל כך.

יורשה לי רגע של גאווה?

עברתי עכשיו, ב – Cartoon Brew, על רשימת סרטי האנימציה שיתחרו, עם עוד סרטים רגילים, בפסטיבל טריבקה. זה קטע קצת מזוכיסטי שלי, כי ברור שאת רוב הסרטים לא אצליח לראות בזמן הקרוב – או אפילו הרחוק.

בכל מקרה, אחד משלושת הסרטים נקרא Sita Sing the Blues, של נינה פאלי. אגדה הודית עתיקה שזורה עם סיפורה המודרני של יוצרת הסרט. לקח לי דקה להבין מאיפה השם מוכר – ואז זה היכה אותי!

פעם, כשהבלוג היה תינוק בן חודש וחצי, ומשולל קוראים למדי, כתבתי פוסט נרחב למדי על הסרט. כנראה שמאז הוא הושלם, תפח (עד 82 דקות) והוצג בפסטיבלים רבים בעולם. אבל אני מרוצה נורא שהוא היה פה קודם.

[שימו לב שהלינקים להורדה בפוסט הישן כבר לא רלוונטיים. זה מה שמסחריות מביאה עימה, אה?]

המוני לינקים מצויינים נפלו על שולחני הבוקר. בכל תחום צבעוני ומחופש – מאנימציה, עד קומיקס, משחקי מחשב ובירה. הטובים מביניהם נבררו ביד אמן, וכך נוצר עוד פוסט מיותר. סוג של מחווה פורימית צבעונית לעולם.

1. אליס – ערוץ המד"ב האמריקאי הציג השבוע רשימת תוכניות עתידיות. וביניהן? גירסא מודרנית מצולמת ל'אליס' – הידועה בעברית כ'עליזה בארץ הפלאות'. סוג של מגמה בערוץ, שהציג שנה שעברה את Tin Man, משהו דומה רק עם הקוסם בארץ עוץ.

ולי נותר לאמר: וייייייייי-היייייייייי! חובבי משחקי המחשב ה"ותיקים" (8 שנים ומעלה) מכירים לבטח את American McGee's Alice: גירסא מקברית ואפלה של הסיפור המצויר. הזכויות לגירסת הסרט של המשחק שייכות, למרבה ההפתעה, לשרה מישל גלר ('באפי' בשבילכם), שאפילו סיפרה לפני חודשיים על רצונה העצום להסריט את היצירה. אז סיפרה, אז מה? אנשי הוליווד משחררים הצהרות על חלומות מדהימים בערך פעם בדקה – ולכן ההצהרה הקונקרטית של ערוץ המד"ב מלהיבה בהרבה.

2. Elf Quest – חדשות בעלות סיפוק מיידי יותר, מגיעות מעולם הקומיקס. Elf Quest הודיעו, לכבוד חגיגות 30 השנה לקומיקס, שעד סוף השנה יהיו את כל אלפי(!) החוברות אונליין. חינם. מדובר בקומיקס פנטזיה ותיק ומפורסם, שיש שטוענים שהוא הקומיקס העצמאי הזקן בעולם, על חבורת אלפי רוכבי זאבים מהחלל. כן, נשמע טיפשי, אבל גם הרעיון על ילדה שנופלת דרך חור לעולם אחר לא חכם יותר לפני שקוראים את היצירה.

הסיפור האישי שלי עם Elf Quest הוא טראגי ביותר (הכינו את הממחטות). בערך שבועיים לאחר שקניתי את שני הספרים הראשונים, לפני 10 שנים בערך (וואו), הלכו הללו כדרך כל ספר מושאל. עוד לפני שקראתי אותם. היות שהייתי סנילי כבר בגיל צעיר כזה, לא זכרתי למי הבאתי אותם – והוא\היא בתמורה, לא טרחו להשיבם. בכיתם? :]

3. צ'אק – נשארים בקומיקס: צ'אק, הסידרה החדשה האהובה עלי השנה, מקבלת סדרת קומיקס משלה. לא אנסה להתחיל אפילו להסביר את העלילה (היא מסוג הדברים שנשמעים מטופשים להפליא אם לא רואים אותם), אבל אם יהיה בקומיקס עשירית מהאווירה המודעת-לעצמה והדיאלוגים השנונים של הסידרה, הרי שהתוצאה תהיה ראויה ביותר.

כשחושבים על זה, אני עדיין חייב לבלוג מתישהו ביקורת על הקומיקס של באפי. נו, נשים את זה בפינה של הראש.
[וכשחושבים על זה עוד: לצ'אק אין תמונות מגניבות, ולכן לא מופיעה אחת פה]

4. פוקס הכריזו על הסרט הבא של פיוצ'רמה: The Beast With A Billion Backs, בו בני האנוש והרובוטים יאבקו, בצורה טבעית, על עתידם. הסרט הראשון בפרויקט, Bender's Big Score, שיצא מוקדם יותר השנה, לא היה אולי יצירת מופת, אבל בהחלט העביר שעה וחצי מהנות בתור פרק ארוך של הסידרה. בשבילי, זה מספיק.

[תם ולא נשלם]

המלצה קצרצרה לחובבי הקומיקס-סטריפ מביניכם:

לכל מי שלא יודע, קלווין והובס הוא אחד הקומיקס סטריפים הפופולריים ביותר בארה"ב אי פעם. משהו ברמת הפופולריות של סנופי וגארפילד. הסיבה שאתם לא יודעים, היא שיוצר הקומיקס, ביל ווטרסון, נלחם נחרצות נגד מסחור אמנותו. אין חולצות, אין יומנים, אין כוסות – וממש אין סרטים מצוירים. כמובן שבממלכת הקפיטליזם אי אפשר להילחם לחלוטין במסחור, וכך יצא שהשוק הפיראטי שגשג עם מוצרי קלווין והובס. לעבדכם הנאמן למשל, יש שתי חולצות קלווין בארון.

קלווין הוא ילד בן שש. הובס הוא בובת הנמר שלו. בדמיונו, מנפיש קלווין את הובס ונותן לו אופי שלם ומורכב. מזכיר לכם משהו? נכון מאד. פו הדב. פה לא נגמר הדמיון. שתי הדמויות לא קיבלו סתם שמות פילוסופים מהמאה ה – 17, הם גם מייצגים בדמותם, את משנתם של הפילוסופים. שמועברת בקומיקס בצורה דקה-דקה ועדינה נורא לאורך הסטריפים. הקומיקס רץ במשך עשר שנים, והופסק ב – 1995, כשלווטרסון נגמרו הדברים שרצה לאמר.

עד כמה הוא טוב? עד כדי כך שנמכרו 30 מליון ספרים שלו. עד כדי כך שעשרות סטריפים אחרים מלאים ברפרנסים אליו. עד כדי כך, שלאחר שבוטל, נשאלה השאלה האם רמת הקומיקס-סטריפס העולמית ירדה. ועד כדי כך, שבטרם היות האינטרנט, ניימן צעיר אחד, כתב מכתב באנגלית עילגת להוצאת הספרים של הקומיקס, והצליח לקנות מהם את כל ספרי המותג.

כפי שאמרתי, אין סרטים מצוירים של קלווין והובס. או לפחות לא היו – עד שסטודנט מאיטליה הכין אחד. השבוע הגיע הסרטון לרשת עם כתוביות באנגלית. לא ציפיתי לרבות מהיצירה – כי נדמה שכמעט אי אפשר להעביר את רוח הקומיקס לאנימציה, אבל מה אתם יודעים, הבחור עשה עבודה *מצויינת*. כל מי שקרא אי פעם יותר מעשרה סטריפים של קלווין והובס, יהנה עד מוות מהסרטון. לגבי כל השאר, קשה קצת לדעת איך הוא יתקבל בלי הידע המקדים של הקומיקס.

בכל מקרה, מקסים. הנה הסרטון המדובר.