אני מת לעשות איזה רשימה ל – 2009. אבל מה – השנה הייתה שנת התאקלמות בארץ חדשה, שנת מעבר כזו, שנה בה לא התעמקתי כמו שצריך באף תחום ואפילו את רשימת עשרת בתי הקפה הכי טובים בשכונתי אני בקושי יכול לעשות. שלא לדבר על משהו שאשכרה יעניין אנשים. בעצם, יש נושא אחד בו התעמקתי באובססיביות והוא מככב בחודשים האחרונים בטבלת המועדפים שלי. כן כן – ניחשתם – אני אובססיבי לרשימות ה'הכי טוב' השונות שהתרוצצו כמו דרדסים אחרי גרגמל בכל פינת רשת. הנה כמה מהן שאהבתי במיוחד – כשבכוונה לא מוזכרים תחומים "באנאליים" כמו מוזיקה או סרטים. בשביל זה יש את גיאחה (ראו סעיף 10).

[למרות שנאתי העתיקה לדברים לבנים שנופלים מהשמיים, אני חייב להודות שכמויות השלג האדירות שמתאספות פה הן מחזה מדהים. היום הפארק היה מוצף בילדים, הורים ומזחלות. הכי מקסימה הייתה אישה מבוגרת כלשהי, 75+, שבילתה את הצהריים על מזחלת בגבעה הגדולה. כבוד]

0. על ת'רד הבירות הטובות ב – 2009 כבר דיברנו השבוע. הנה שני השקל שלי: ראשית, תעיפו מבט בפוסט שהחל את כל הסיפור. שנית, תעיפו מבט ברשימת הבירות ושימו לב שבין כל הניימ דרופינג המיותר, מופיע שם אחד שכן הגיע לארץ. מדובר באייל תומאס הארדי: אייל חזק, על גבול הבארלי ויין (סגנון חזק מאד ומתוק מאד מאד), שיוצא בבקבוקים ממוספרים, ממודרים ומוגבלים. טוענים שפה ושם עוד מסתובבים עותקים שלו בחנויות ארצנו, ולמרות המחיר המופקע (40 ש"ח פלוס, תלוי במקום), חובב בירה אמיתי חייב לטעום אותה. סתם, שתדעו.

1. מוזיקה? סרטים? ספורט? בז-בוז זמן מוחלט! כי העולם האמיתי מתקיים במדעים. הנה כמה רשימות בנושא: א. עשר התגלויות הקוסמולוגיות הגדולות ב – 2009: רשימה אובססיבית לגמרי למים: מים על הירח, מים על מאדים, אגמים על מאדים – והשיא: דגים בירחי צדק! גלו גלו גלו. ב. חמש הפאניקות שקשורות לטכנולוגיה: רובוטים, רובוטים וגם.. אייפוד! ג. עשר פריצות הדרך המדעיות: מיסודות חדשים, דרך פריצות בהארכת חיים (ל..מכרסמים) עד מדוזות מחוללות גלים בים. ואף מילה על התזה שלי. ד. עשר התגליות של 2009: נחשים ענקיים, ספינות אבודות ומינים חדשים – מה שמתקשר כמובן ל – ה. עשר התגליות ארכיאולוגיות! בשביל אינדיאנה ג'ונסים קטנים – כי הנוכחי כבר לא מספיק בכושר בשבילנו.

2. אין רשימה שמחממת את הילד הפנימי בחורף קר יותר מאשר עשרת הצעצועים של 2009. הבאג? זו רשימה כל-אמריקאית של תעשיית הצעצועים האמריקאית. אבל יש שם דברים מגניבים למדי: מכוניות מירוץ שנוסעות על הקירות, חוות סוסים של פליימוביל (צעצוע הבנות של השנה) – ואלף ואחד פרסים, כולל הגרנד פרייז, למשהו שנקרא 'Bakugan Battle Brawlers'. זה שלא שמעתי על זה אומר שאני מעל גיל 15, נכון?

[רובוט כלב. הכי מוצלח שראיתי עד כה. אפילו לי בא ללטף אותו עכשיו]

3. כשזה בא למשחקי מחשב, הרשת כמרקחה. המצב גרוע כמעט כמו מוזיקה: יש אלפי רשימות ולך תדע לאיזה מהן להאמין? אז אני מאמין לג'ויסטיק, כי מסורתית הם הכי משקיעים (הנה שתי רשימות שלהם). מי שרוצה להיות קצת יותר יצירתי יכול להעיף ברשימת עשרים משחקי האינדי והאייפון של 2009 של בוינגבוינג. מי שרוצה להיות ממש יצירתי מסתכל ברשימת משחקי המשב הפיראטיים ביותר ב – 2009. ולא, אנחנו לא מדברים על פיראטים עם כיסוי עין ורגל עץ.

4. אוקי, אני יודע שדינוזאורים זה "מדע", אבל עשרת ממצאי הדינוזארים של 2009 מעניינים מספיק כדי לקבל אייטם משלהם. מה יש שם? עולמות אבודים, מינים חדשים והמון תמונות. שלל מאובנים.

5. מהחלטות השנה החדשה שלי, ויש המון כאלה, היא לקרוא יותר ספרי עיון פופולריים וקצת פחות יצירות בדיוניות. למה? ככה. כי רוויתי קצת ובא לי לגוון. בהגדרה המאד רחבה שלי הספרים ברשימת ספרי האנימציה הטובים ביותר ב – 2009 נכללים כספרי עיון, וכך אקנה בקרוב מאד אחד מהם. עכשיו רק צריך להחליט איזה: אחד מספרי ההיסטוריה של דיסני? או דווקא את הביוגרפיה של Iwao Takamoto - הבחור שיצר, בן השאר, את סקובי דו אהוב ילדותי.

6. נשארים בדברים שמבזבזים לי כסף. רשימת הנובלות הגרפיות הטובות ב – 2009 אולי לא אקזוטית כל כך, אבל היא בהחלט מוציאה את העיניים. בינתיים אני פוזל בעיקר לכיוון Far Arden: הרפתקאה בגירסת פנטזיה של האיזור הארקטי בקנדה.

7. רובוטים מוזיקאיים? אמני לחימה ממתכת או רובוטים שמשחקים כדורגל? האם חזונו של אסימוב קרוב מתמיד להתגשם? כל אלו נמצאים ברשימת הרובוטים של 2009.

8. רשימת הוובקומיקס הטובים של 2009 מכילה המון המון שמות שמעולם לא שמעתי עליהם. אבל על אחד מהם, Questionable Content, שמעתי גם שמעתי, ואני אפילו קורא אותו בקביעות. זהו קומיקס תרבות האינדי הכי טוב, וגם היחיד, שאני מכיר. אם כי להיות כנים: לא חיפשתי יותר מדי.

9. פייר? ציפיתי לקצת יותר מעשרת אלבומי התמונות היפים של 2009 (ע"פ ושל נשיונל גאוגרפיק). אבל זה לא שאין שם פנינים כמו ארמדילו ענק, דג עם ראש שקוף – וכמובן: התמונה המהממת הזאת ממפלי Angel שבוונצואלה.

10. אין שום דבר יוצא דופן בסיכומים הבאים, מלבד העובדה שהם סיכומי השנה שהכי נהניתי לקרוא (בעברית). בצורה לא מפתיעה, הם מגיעים משלושת הבלוגרים האהובים עלי, שהם שלושה מהבלוגרים המצליחים ברשת. מסתבר שיש דברים בהם הטעם שלי הוא מיינסטרים. ולעניינו: גיאחה מגיש את סיכום הסיכומים שלו, שכולל כמה דברים משלו, ועוד המון דברים של אחרים עם ביקורת מדויקת שלו. יאיר רווה יוצר בעצמו פוסט גדול שמקשר לפסטיבל סיכום העשור האישי שלו – ודורפן? מסכם בקטנה וברגוע. לא שזה פחות שווה. לא.

[זהירות - רשימת מכולת חסרת ערך של תרבות!]

אז – היה לי קצת כאב גרון אמש. שזה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שפתאנו הטמפרטורות ירדו למתחת לעשר מעלות, ואני כרגיל נתפסתי מופתע לחלוטין בחוץ בלי צעיף. אז בזבזתי את יום האמש עד מוות, ושהיתי בבית: רואה סדרות, קורא ספרים וקומיקס ושומע מוזיקה. החלטתי לזרוק את השלל פה למטה בפוסט עם שורה-שתיים הערה על כל דבר. אתם מוזמנים להוסיף משהו בתגובות אם בא לכם. גם דיון יתקבל בברכה!

[התמונה היא טפט מסך עצמאי ל - Team Fortress 2. משחק יריות בגוף ראשון שבטח ישמח לפירסום חינם]

סדרות:
1. Parks and Recreation – האמת היא שהסידרה הזאת הייתה גולת הכותרת של יום האתמול, היות וצפיתי בכולה מההתחלה ועד מה שיש עכשיו (9 פרקים בסה"כ). גם בלי לדעת שהסידרה נעשתה ע"י שני פליטי המשרד (למעשה, בתחילה היו שמועות שזה ספין-אוף) קל מאד לנחש זאת: הסגנון דומה עד זהה. העלילות מזכירות אחת את השניה ברוחן – והדמות הראשית היא גירסא נשית טובת לב למייקל סקוט. העונה הראשונה הייתה פושרת פלוס, אבל החל מהפרק האחרון ולתוך העונה השניה, החלה הסידרה להזכיר את הקצב המצוין של המשרד. ועכשיו? עכשיו איני יכול לחכות להמשך ההתפתחויות של עובדי חברת הגנים הציבוריים, והאם הם יצליחו, עוד שש עונות בטח, למלא את החור המפורסם ולהפוך אותו לפארק מהנה.

2. פרינג' ו – supernatural - העונה החדשה של על-טבעי היא ברמה הכי גבוהה של טלוויזית הרפתאות שיש. וזה מצחיק, כי מסידרה שהתחילה כמשהו של המון כיף ועלילות טיפשיות, קיבלנו עלילה פוסט-אפוקליפטית אפלה וסיפור ענק שבלתי אפשר לחזות את סופו. פרינג', לעומת זאת, ממשיכה בדיוק בהתאם לציפיות: כגירסת המאה ה – 21 לתיקים באפלה. זה לא רע כמובן, כי אקס פיילז הייתה תוכנית מופת לפי מיטב זכרוני, אבל גם לא מפתיע. לצפות? רק לבעלי קיבה חדשה, וחיבה חזקה לגרוטסקי.

3. דברים שלא ראיתי: Flashforward ששני פרקים שלה מחכים לי לצפייה, ותיקים באפלה – שהושגה בהשראת פרינג' כמובן.

4. אחרי שהגרוש החתיך בן ה – 40 היה הלהיט של העונות הקודמות (Californication, Castle ובטח עוד סידרה ששכחתי), Cougar Town, של פליטת חברים קורטני קוקס (מוניקה), מביאה לנו את הגירסא הנשית. ואיך זה? אהמ……… סביר כזה. ראוי לצפייה זה בטוח. טוב? לאיודע. אחרי שני פרקים קשה מאד לשפוט.

5. את Community, לעומת זאת, קל מאד לשפוט אחרי שלושה פרקים: היא סידרה מעולה! הרבה בגלל הדמויות ההזויות, קצת בגלל הרעיון (החיים ב – Community Collage, שזה סוג של קולג' לנחשלים) והמון בגלל השחקנים. מי הם? כל מיני חבר'ה שלא הכרתי בעבר – ואחד, צ'בי צ'ייס, שנותן לסידרה ניחוח אייטיז נעים כזה.

קומיקס
1. סנדמן - עלילות ניימן קורא סנדמן ממשיכות. כבר שנים שאני נאבק בסידרה הזאת, והשנה סוף סוף הצלחתי להחזיק מעמד בספר הראשון (הממוצע לדעתי) והגעתי לספר השני שמתגלה כאדיר, אדיר, אדיר(!). זה עדיין לא ברמה של פייבלס או פריצ'ר (שניים מהקומיקסים האהובים עלי בכל הזמנים), אבל אני מתחיל לראות מאיפה ההערצה המטורפת לסידרה מגיעה. אמש כמעט וסיימתי את הספר השני. ולמרות שאינכם שוטים, אני מרשה לעצמי להתנבא שעד הסופ"ש הבא אסיימו.

2. DMZ - בנוסף לסנדמן הרגשתי צורך עז להתחיל לקרוא קומיקס עטור שבחים חדש. DMZ עלה בגורל, והחוברת הראשונה שלו נקראה אמש. איך היה? פסדר. העלילה הכללית של מלחמת אזרחים חדשה באמריקה היא לא חדשנית בכלל. הקטע של עיתונאיים אמיצים שנשלחים לסקר אותה גם לא. אבל בקומיקס, כמו בכל מדיה אחרת, בדר"כ הביצוע והדמויות זה מה שקובע. ואת אלו אוכל לקבוע רק בעוד 6-8 חוברות.

3. מצאתי גיקים בברלין! ואלוהים, זה לקח זמן. יחד עם גיקים מגיעים בדר"כ המלצות. הפעם מדובר בהמלצות ללא פחות מ – 15 ווב קומיקס שאני חייב, מסתבר, לקרוא. מה ברשימה? Life of Riley, It's Walky, Three Panel Soul, Mac Hall, In the Puddle, Girls with Slingshots ועוד רבים וטובים שאין לי כוח להעתיק לפה. אתמול התחלתי לעלעל בראשון מביניהם – Life of Riley. נראה סבבה. לא משעמם, זה בטוח [לינקים אין עקב עצלנות. תריצו חיפוש במנוע החיפוש החביב עליכם]

ספרים
1. הצד האפור של קריאה באנגלית הוא שזה לוקח לי פשוט המון-מלא-טונה-של-זמן לסיים ספר. כך יוצא שכבר שבוע שאני שקוע בספר הראשון של The First Law, שנקרא: The Blade Itself, ועדיין לא הגעתי למחציתו (527 ע"מ בספר). מדובר בטרילוגית פנטזיה קלילה וזורמת להפליא בסגנון כתיבתה, אך בעלת משמעויות עמוקות מתחת לפני השטח. קצת סטיבן בראסט כותב פנטזיה אפית.

2. אחד מחברי ללימודים הוא מהמתמטיקאיים שמאוהבים בתרבות ופילוסופיה מתמטית. זה גורם לו לקנות המון ספרים בנושא, וזה גם גורם לו להעביר אותם הלאה בסיום הקריאה (תוך כדי הבטחה שאעביר אותם גם הלאה לאחר שאסיים לקרוא). כתוצאה מכך נפל לידי עכשיו Naming Infinity – שהוא ספר שמשתמש בסיפור של מושג האינסוף כדי לחבר מתמטיקה לדת, והגיון לטירוף. הכתיבה קצת רצינית מדי לטעמי ("האינסוף הוא מושג ששבה את לב האדם מאז שחר האנושות. כי הרי אלוהים הוא האינסוף, ואם נבין את מהות המספר אזי שנקרב לאל" וכו' וכו' וכו'), אבל הספר כולל אינספור רעיונות מעניינים וסיפורים פיקנטיים לגמרי (כרגע הגעתי לשליש הספר).

מוזיקה (שני דיסקים הושמטו, כי בא לי לדבר עליהם בפוסט נפרד. מחר אולי. או מחרותיים)
רוב הפעילוית הלו חייבות להיות מלוות המוזיקה, נכון?

1. Mercedes Sosa – Canciones Con Fundamento – השתמשתי באלבום משנת 1965 כדי לחלוק כבוד לזמרת שהלכה לעולמה אמש. ככה אני מדמיין מוזיקה ארגנטינאית קלאסית.

2. DJ Shadow – Endtroducing – נכנסתי חזק לנישה של היפ הופ אינטרומנטלי לאחרונה. האלבום של די.ג'יי שאדו מ – 1996 הוא קלאסיקה של הז'אנר.

3. Caravan Palace – Caravan Palace – התחלתי להאזין להם בעקבות הופעה שממשמשת ובאה לברלין. בינתיים אני מופתע לטובה מהמוזיקה שלהם. אווירת מועדונים ישנה עטופה בטכנולוגיות עכשוויות להפליא.

4. וכמובן: AC/DC – Greatest Hits. זה מה שקורה אחרי שרואים כמה פרקים ברצף של על טבעי..

5. Satyricon – The Age Of Nero – קומיקס? סדרות? ימים שלמים בתרבות ובטלה? ממש כאילו 2004 עכשיו. אז החלטתי לחזור למוזיקה ששמעתי אז. רוק כבד עדיין עושה לי טוב מדי פעם. למעשה, הוא עושה לי טוב בשניות אלו..

נעצרה לי הנשימה כשנכנסתי למרכז סינו (Sino Centre). היה נראה שהחזון הגיקי התגשם; קניון שלם, שכל-כולו מוקדש לתרבות אלטרנטיבית, גיקים, מחרתית וכו'. קומה אחת מוקדשת, למשל, לחנויות דיסקים וסרטים צפופות, עם יצירות מוכרות לצד כל מיני דברים אסיתיים מגניבים למראה. בקומה אחרת יש משחקי מחשב, על כל הז'אנרים, המכשירים והטעמים. במקום אחר היו חנויות צעצועים, ואקססוריז, ואקשן פיגרז. גם מקומו של הקומיקס לא נפקד, והמגזינים וה – אוף. נגמרת לי הנשימה. מה שהכי מגניב הוא שכל חנות הכילה שילוב נהדר בין מוצרי תרבות מערב לסינים\יפניים.

[הייתי במקום בלי מצלמה מסיבות שלא נכנס אליהן. בכל מקרה, קבלו צילום של מחזיק המפתחות של מריו שקניתי שם, כרטיס הביקור של חנות התקליטים המגניבה בקומה ה - 13, והצמיד הסיני החדש שעומד להיות החביב עלי בזמן הקרוב]

השוס הגדול ביותר הגיע מבחינתי דווקא בקומות העליונות, אלו שלכאורה שייכות למשרדים ולא חלק מהקניון. אממה – בחלק מהן יש חנויות נסתרות וריקות פזורות. החביבה עלי היא Old Sound Collection בחדר 1305B בקומה ה – 13. מדובר בחנות תקליטים ומגזינים, נדירים ומיוחדים, צפופים וקשים לחיפוש – ומגניבים להפליא. לידה יש גם את FoS gamer במשרד אחר וחנות צעצועים במשרד נוסף.

כנראה שהקניון הוא לא הסוד הכי שמור בעולם, כי יש לך עליו ערך קצרצר בויקיפדיה. אבל עדיין, המקומיים שאיתם הסתובבתי לא ממש הכירו אותו (פארשים). מה עוד? ויקיפדיה גם יודעת לספר שבשנות ה – 90 המוקדמות היה המקום מלא בחנויות שמוכרות חתימות של כוכבי פופ. כשמספר החתימות שכל כוכב מכר העידה על הפופולריות שלו. אחרי זה עברו החנויות למוצרים פירטיים, ועכשיו הם בגלגול הנוכחי (שבטח גם בו יש קצת פירטיות, ת'ם יודעים).

לצערי, אך למזלו של חשבון הבנק שלי, הגעתי לשם כמעט בלי כסף. ולכן הרכישה היחידה שלי היא מחזיק מפתחות של סופר מריו במשהו כמו עשרה שקלים (מלא זמן שחיפשתי כזה). ממש בסוף ראיתי חולצה של פארודית מלחמת-הכוכבים של Faimly Guy. אבל זה היה כבר שהכיס היה באמת ריק, ולכן ארון הבגדים שלי יאלץ לחיות בלעדיה.

[Sino Centre, 582-592 Nathan Road, Mong Kok. Hong Kong]

שלום,

[עד שהפוסט עלה האתר של תערוכת The Mad Generation - תערוכת ציורי בהשראת המגזין מאד - כבר ירדה מהרשת. אבל לפחות יש עוד כתבות עליה]

לקח לי ארבעה שבועות, נצח במונחי בלוג, לכתוב על הביקור האחרון בתל אביב. הוא התחיל כמו שצריך: עם חומוסיות, פאבים, חברים ושלל חוויות ביומיים הראשונים. אבל אז התערבו במצב נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ובסופו של דבר היה לביקור טעם קצת עצוב, קצת מתבודד וקצת שונה ממה שציפיתי. אפילו קצת איבדתי עניין במה קורה וחדש בעיר. לא שהפסקתי לחקור, פשוט הפסקתי…. להתלהב. ואני שונא לא להתלהב :]

הפתרון לפוסט על הביקור הזה הגיע בדמות הרעיון הבא: לקחת את כל מה שיש לי לספר על ת"א – ונדמה לי שיש משהו – ולשלב אותו עם כל שאר הדברים שרציתי לספר: ברלין, אירופה, תרבות, בלוג ושאר דיכפין. הפוסט הנוכחי יורכב מאייטמים ממוספרים יפה (כמו בצבא): המספרים האי-זוגיים יוקדשו לתל-אביב, והמספרים הזוגיים יספרו על השאר. אל דאגה! זה לא תרגיל במתמטיקה לכיתה א'. בתחילת כל אייטם יצויין על מה הוא מספר. עסק? שנתחיל? יופי.

1. [תל אביב] שני בערב: משדה התעופה הוסעתי לחומוס ביפו. היה כבר מאוחר כך שאבו חסן היה סגור, ולכן הלכנו, אימי ואנוכי, למרכז החומוס האסלי (יפת 73, יפו). בשנה האחרונה הסטטוס של אבו חסן אצלי הולך ומתדרדר. זה התחיל בכך  שהוא איבד את תואר 'החומוסיה הטובה ביקום' לסוהילה מעכו. בביקור הזה הבנתי שאפילו בת"א אני כבר מעדיף לאכול במרכז החומוס האסלי מאשר באבו. האם זה אשמתי – או אשמת אבו חסן, שהפך ללונה פארק לחומוס ואיבד קצת את הטאץ' המיוחד? אכן תמונות קשות. אבל מנה וחצי של חומוס גרגירים וטחינה בחומוס אסלי עזרה לשכוח אותן.

אגב, כמה קוראים-מעריצי-אבו-חסן-פאנטים איבדתי בגלל הפיסקה לעיל? שוקי, אתה עדיין פה? :]

2. [כללי] ובינתיים בברלין גיליתי שבוע שעבר את קסיופאה – גן משחקים למבוגרים בלב פרידרישהיין. הדבר הראשון שתופס את העין הוא מגדל הטיפוס במקום: מגדל אכסון ישן שתקעו בו יתדות והפכו אותו לחווית הטיפוס הכי עירונית שיש. מסביב פזורים קירות, חצי הרוסים אך מלאי יתדות, שמהוות אופציות נוסף לפעילות טיפוסית (מין משחק מילים שכזה). יש במקום גם פארק לחובבי הסקייטים – וכמובן, כי מדובר בגרמניה, גן בירה. אלוהים יודע איך אפשר לשלב גן בירה עם קירות טיפוס. מדובר באחד המקומות הכי ברלינאיים שנתקלתי בהם עד עתה: מאולתר אך מאורגן, אנדרגראונדי ונסתר אך גם די מפורסם. נפלא לכל תייר [Revaler Strasse 99]. התמונה מפה.

3. [תל אביב] חוזרים לעיר הגדולה: אחרי החומוס, עוד לפני ההגעה הבייתה, הגענו, אני וחבר, לביקור מוקדם בפרוזדור. הפאב המדובר ביותר, לפחות בקרב "מקורביי", שנפתח בתקופה האחרונה. השעה הייתה 20:00 בערב והמקום היה ריק כמעט לגמרי – מה שנתן לנו אופציה לשפוט אותו באובייקטיביות. אהבתי את המבנה. הוא בסה"כ דירה, אמיתית לגמרי, שמישהו תקע בר, לא מעוצב במיוחד, בחדר הכניסה שלה, והמון מקומות ישיבה בחדרים. כל כך פשוט, מתבקש ומקסים שזה מבריק*. גם העובדה שבעלי המקום, שהם גם בעלי סלון ברלין, מסורתיים\דתיים\משהו כזה – מוסיפה מקוריות מסוימת. מי שמע על פאב תל אביבי שסגור בשישי בערב? או שלא מגיש בירה בפסח?! התאבדות של ממש.

קצת חבל היה שהגענו מוקדם מדי ופספסנו כך את תקלוטו של חיים רחמני. אי אפשר לזכות בהכל בחיים.

4. [כללי] כל חובב מוזיקה יודע מהי תקופת-מוזיקה-טובה; תקופה בה כל שיר שנופל עליך הוא סוג קטן של יצירת מופת, וכל אלבום או להקה נראים לך מתנת האל. שמעתי כמויות כה גדולות של מוזיקה טובה בחודש האחרון שצריך שבוע עמוס בפוסטים כדי לספר עליה. מתוך כל זה החלטתי לשזור בפוסט שיר שהוא סוכריה אמיתית. סכרין מתפוצץ מגוד-אולד-טיים מתיקות: Nothing Can Change This Love של The Wave Pictures מתוך האלבום If You Leave It Alone שיצא לפני כמה ימים. זה חידוש ליצירה ישנה נושנה (70-80 שנה ככה) של Sam Cooke, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע הצד התמים המתוק הזה.

[The Wave Pictures - Nothing Can Change This Love]

[האמן David O'keefe מבלה ימיו בליצור פסלים ואיורים מרהיבים של תרבות הפופ. אם זו של דילן לא מגרה לכם את האצבע לבקר באתר שלו, אז לא ברור מה כן יעשה זאת]

5. [תל אביב] בואו נעשה רגע טיול ביחד בפלורנטין: ערב אחד הלכתי לאכול עם ידידה בסאב קוץ' מילגה בפלורנטין. מהחביבות עלי שבמסעדות עירנו, ועיסקת הדאל שלהם (שלושים ומשהו שקל לאכול כפי יכולתך. יאמי-עם-בטן-נפוחה) אדירה. חוץ מזה, נמאס לי לאכול כל ביקור בבודהה בורגר. גיוון הוא טעם החיים. אניווי, אחרי האוכל עשינו סיבוב בצ'כונה. ומה-אתם-יודעים\שכה-יהיו-לי-טוב: נפתחו בה מלנתלאפים פאבים חדשים! המייט החדש (ויטל 2), מתושלח (אוריאל אקוסטה 16), קורדובירו (קורדובירו 21) ואני די בטוח שעוד שאני לא זוכר.

על המייט אין מה להרחיב: כלומר, הוא דומה מאד לפאב המקורי בדיזינגוף, מה שאומר שהוא אדיר ומקום מומלץ אחוש. במתושלח לא ביקרתי, והקורדובירו, למרות שהוא נראה מגניב בעליל למבלים, בטח מעלה את הסעיף לדיירי הרחוב. לקחו רחוב שקט יחסית ועשו ממנו פצצת רעש עם קהל ישראלי מתחשב טיפוסי ברחוב. עוד בנידון? שני סעיפים למטה.

6. [כללי] פינת הספר הטוב מביאה לנו את יצירת הפנטזיה המופלאה: דרקון הוד מלכותה. דוגמא מדויקת למהי פנטזיה בריטית איכותית. ותיקי הקוראים זוכרים אולי את החיבה העתיקה שלי לפנטזיה מהממלכה המאוחדת (ג'ונתן סטריינג' ומר נורל), אבל האמת היא שבשנים האחרונות בקושי מצאתי זמן לקרוא. דרקון הוד מלכותה מחזיר אותנו לאחת התקופות המרתקות בתולדות אנגליה: תקופת המלחמות הנפוליאניות. אלא שכאן, בניגוד להיסטוריה האמיתית, מצויידת אנגליה, כמו גם שאר צבאות העולם, בחיל אוויר מרשים מלא ב..בדרקונים(!). לאלו האחרונים יש אופי כלבלבי-נאמן אך יכולות דיבור וחשיבה אנושיות, שיחד עם אקשן טוב, והמון המון נימוס בריטי מרתק מתמזגים לסיפור חניכה של טייס דרקונים יוצר דופן ודרקונו האפילו-עוד-יותר-מיוחד.

הספר עומד כסיפור סגור בפני עצמו. וזה נחמד, כי למרות שעקרונית יש לו שני המשכים, נראה כרגע שהללו לא יתורגמו לעברית עקב מכירות דלות. מה עושים? פועלים. כלומר, קונים את הספר, מקווים שהמונים נוספים גם יעשו זאת, ואולי, כשיבוא המשיח, יצאו ההמשכים בעברית. או קצת אחרי.

(גם קניתי את תעלוליה של ילדה רעה הלא-ז'אנרי, החדש של טים פאוארס שיודע לכתוב רק ספרים טובים, ואת איליאום של דן סימונס. יש לי המון מה לאמר על דן סימונס, אבל זה ידרוש פוסט שלם ואורך בנושא).

7. [תל אביב] ידידה סיפרה לי סיפור, על איך הם ארגנו פתיחת תערוכה חדשה בגלריה שלהם. בכל מקרה, כדי להסביר לאנשים איפה לחנות, שמו איפושהו ליד הגלריה איזה שלט קטן עם חץ שאומר 'חניה'. תמים? כן. מזיק למרקם העירוני? לא ממש. מצדיק קנס 400 שקל מצד העיריה? כך חושבים הפקחים כנראה. כן, הם קיבלו אחד כזה. מה זה מראה? אטימות ואפס סבלנות מצד השלטון המקומי בעיר.

אממה? כבר דיברנו על פאבים, נכון? וגם דיברנו על רעש בפאבים, ועל פאבים בהם הרעש גולש לרחוב – או אפילו יותר מדויק: פאבים בהם עיקר הרעש הוא ברחוב. איכשהו כל אלו מתחברים ביחד למה שאני מכנה 'האגואיסטיות-המדהימה-של-הלקוח-התל-אביבי'. שיוצא מהפאב ומרעיש עולמות באמצע הלילה, אבל מתקשר למשטרה שמישהו שר בפאב מתחת לביתו. זה נורא צרם לי כשחייתי בת"א, וזה צורם שבעתיים כשרואים את זה מברלין. אז כן, העיריה קטנונית, ומתנכלת, ולא רוצה עסקים במרכז העיר. אבל הסיבות לכך הן לא רק בהן. זה גם בגלל שהלקוחות דואגים שעסק פופולרי מדי במרכז העיר יהיה מפגע לשכנים. סתם, נקודה קטנה שרציתי להוציא מהלב.

[קצת יותר למטה נדבר על אופנה. בינתיים אפשר לספר על Gama-Go. סוג של חנות צעצועים\אופנה וכו' מקושקשת לגמרי כמיטב אהבתי. הייתי משלם המון תמורת הייטי הזה, לו רק היה לי מספיק כסף. גם בברלין אפשר לקנות מוצרים שלהם. תבדקו פה]

8. [כללי] כבר אמרתי שיש לי דירה חדשה? היא מקסימה בצורה היסטרית, והשותפים כל כך גרמניים וכל כך נחמדים שזה כיף ואחלה ליכולות השפה שלי. רוב הריהוט הגיע מהרחוב או משווקי פשפשים, חוץ ממיטה מפוארת וכסא למחשב שקניתי באיקאה. לאט לאט אני חוקר את תרבות הפאבים והאוכל באיזור. הנה, כבר לקחו אותי למסעדה איטלקית בה הבעלים מכיר את כולם, וכבר מצאתי את החנות הטורקית שמלאה בפיצוחים מסוכרים ושאר שטויות בסגנון. ערב אחד, בדרך חזרה הבייתה, עצרתי בפאב סוניה ברחוב Wrangel, הרחוב הראשי באיזור, וישבתי שעה קלה על בירה עם ספר קומיקס (סיימתי את הראשון של סנדמן באיחור היסטרי).

אבל הערב הכיפי ביותר היה דווקא ב – Bull Bar שנמצא ב WrangelStrasse 90. זהו פאב רוק מהז'אנר הישן, עם שולחנות מלוכלכים ולקוחות מוזרים וקשוחים. הגענו אליו די מאוחר ביום שבת, בדרך חזרה מבילוי אחר, והיה שם כל כך נינוח, נעים ונחמד, שסיימנו שתי בירות ושני שוטים עד שגירשו אותנו, בסוף הלילה, לסיים את הבירה האחרונה אצלי בדירה. ה"בוקר" שאחרי זה היה קשה, אבל הלילה היה נהדר.

9. [תל אביב - יפו] כבר שנים שאני וח' מבלים מדי פעם ערבים הזויים בפינות לא-מוכרות של ת"א. זה התחיל בתקופה שיצאנו, לפני הרבה מאד זמן, ועכשיו ממשיך בטיול, פעמיים-שלוש בשנה ככה, שרוב מטרתו היא לראות את כל מה שפחות מפורסם.

הפעם? הפעם הגענו ליפו. התחלנו מכיכר השעון, והלכנו, בדרך כמעט ישרה, כמה שיותר דרומה. תקשיבו – יש שם דברים חזקים בדרום-דרום הזה. מאחורי בניינים אפשר למצוא כל מיני גינות מקסימות, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה – ואם ממשיכים יותר דרומה מגיעים לטיילת חדשה שהולכת ונבנית. אני מת על דברים בתהליכי בנייה. זו אולי לא הליכה בחורבות – החוויה האהובה עלי, אבל זה בהחלט מתקרב. טיילנו שם שעה ארוכה, ואז שבנו דרומה לבדוק את סצינת הפאבים המשגשגת של שוק הפשפשים.

בשתיים וחצי בלילה רוב המקומות כבר היו סגורים (גם כן עיר ללא הפסקה), אבל במרגוזה (רח' הרב יוחנן – מול פועה) עדיין הרביצו שוטים ודרינקים לרוב. ישבנו בחוץ, איפה שהווליום מושלם לדיבור, ושתינו גולדסטאר. לידינו הייתה חבורה של חמישה תיירים שהורידו בקבוקי(!) ויסקי וגם כמה בירות ועשו שמח. בשלוש וקצת הגיע הברמן וביקש שנשלם כי סוגרים קופה. אבל הוא היה כל כך מקסים! התנצל פעמים, אמר שוודאי שאין זה רמז שנלך, אלא שהם ישמחו שנשאר – ובסוף עוד דאג לקדם את אירועי המקום בחודש הקרוב. איכשהו נדמה לי שפעם רוב עובדי הפאבים היו ככה, ושבשנתיים האחרונות עיקרון קידום-מקום-העבודה שלך קצת נעלם מהתרבות המקומית. אולי זו סתם הרגשה אישית שלי (כנראה), אבל היה כיף לראות בחור שכה רוצה בהצלחת מקום עבודתו.

[ב - 1 במאי, בזמן שבברלין הלכו מכות עם שוטרים, הגעתי לורשה. נשארתי שם גם ב - 3 במאי, שזה חג החוקה שלהם. חג שנחגג עם תהלוכות צבאיות נאות במרכז העיר, קונצרט קלאסי חינם בערב - ומה שהכי חשוב: שוק מסורתי ברחוב הראשי! אחרי שאכלנו לחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ, פירוגי וגבינה צהובה מעושנת ברוטב פירות יער - התפנינו להוריד את האוכל בהליכה במרכז העיר. התמונה למעלה, לא שלי (מפה), מראה מצוין כמה יפה הוא האביב בורשה. אגב, כך נראה פארק ואז'ינקי, זה שבתמונה, בחורף]

10. [כללי] תופעה מעניינת התרחשה מאז שעברתי לברלין. מגיק כבד שלא מתעניין במה שהוא לובש כל עוד יש על זה ציורים יפים, עברתי מטמורפוזה לבחור צעיר שמתעניין בלייבלים המובילים של אופנת הרחוב. זה קצת עצוב. גם כי אני חש שזו התדרדרות אינטלקטואלית (לא באמת), אבל בעיקר בגלל שהמחירים של רוב המוצרים מגוחכים לגמרי לכיוון הלא נכון.

זה התחיל בשוק הפשפשים של מאואר פארק, שם מפוזרים המון דוכני לייבלים של חולצות ת'רדלס למיניהן (במחירים יקרים פי 2 מת'רדלס). אחרי זה קניתי איזה ז'אקט מטורף, עם גולגולות (חולה גולגולות הנני) בחנות הזויה. ומשם, כשחיפשתי עליה מידע באינטרנט, הגעתי למדריך המאד-חובבני אך מאד מרשים הזה לחנויות תרבות רחוב בברלין. כרגע החלום שלי הוא לקנות את הז'אקט החלומי בתמונה למטה. 94 (ותשעים סנט!) יורו. אין סיכוי שזה יקרה בחיים האלה.

11. [תל אביב - או בעצם: תרבות עברית] מה משותף לדיסקים ברזל (של 1:1), נבל דוד אדום (יאפים עם ג'יפים), הכל כאן (עמיר לב) ופורטיס המשולש?**. ת'אמת? הרבה דברים. אבל התשובה שחיפשנו הייתה: 'את כולם קנה ניימן בביקורו האחרון בארץ'. הייתי משוחד לגבי כל אחד מארבעת הדיסקים עוד לפני הקנייה (או ההאזנה הראשונה), כך שביקורת-שורה בצורה 'דיסק מצוין!' תעשה להם עוול. בינתיים, אחרי די הרבה האזנות, אני שוקל לכתוב ביקורת רצינית על שניים מהם: של פורטיס ו – 1:1. אם במקרה של הראשון יהיה זה כמחוות הערכה לפעילות של שנים, הרי שבמקרה של 'ברזל' מדובר פשוט באחד הדיסקים הטובים ששמעתי השנה (או בכלל). עזבו את המוזיקה (שכבודה במקומה) והאזינו למילים ערן בן גיל. געגועים לתקופה בו כל השירים היו שירי משוררים.

12. [כללי] לצלילי We're not gonna take it של Twisted Sister, שיר כיף שבמקרה גם היה הנושא של אחד הפרקים האחרונים של צ'אק*** נעשה שני דברים: אחד, ניתן קישור לסרט אנימציה קצר ע"פ סיפור של גיימן. והשני: נדון רגע בעתיד. עתיד הבלוג למשל.

חשבתי הרבה על מה אני רוצה שיהיה בו, ודעתי עוד לא ברורה. אחת המחשבות שצצה לי הייתה, כמו שכבר חשבתי פעם, על מעבר לכתוב באנגלית. במקרה הזה הנושא יהיה, כנראה, כתיבה על תרבות ומקומות באיזור בו אני גר (Wrangel Kiez בקרויצברג). זה דורש קצת עבודה – כמו למשל, לקנות סוף סוף שרת משלי, להתקין עליו וורדפרס ולעצב מחדש את הבלוג כך שיראה מודרני. אבל אני מאמין שתהיה לכך תמורה, בעיקר ביצירת קשרים עתידיים עם חבר'ה אחרים באיזור.

מחשבה אחרת הייתה לכתוב על מתמטיקה – וגם זה באנגלית כמובן. לא שיש לי אשליות שמישהו יקרא את כתבי המתמטיקה המקוונים שלי, אבל לפחות תהיה לי מוטיבציה לשים דברים בצורה מסודרת בכתב. במקצוע שלי זה יותר מחצי מהעבודה. חוץ מזה, יש לי ממש מלא רעיונות על איך בלוג מתמטי צריך להיראות מהבחינה הטכנית – ומכיוון שרעיונות אלו לא ממומשים בבלוגים שאני מכיר, מדגדג לי באצבעות לנסות לממש אותם. החסרון? כמו קודם: הרבה עבודה בתשתיות. למי יש כוח לעבוד על תשתיות?

רגע לפני שנסיים, בטון חצי-מהורהר זה, אציין שסביר להניח שתמיד, או לפחות, בעתיד הנראה לעין, ימשיכו להעלות פה פוסטים אקראיים בעברית. כמו שהיה בחודשים האחרונים. לדעתי, הגעתי לשלב ההתמכרות בו הכתיבה בעברית היא כבר מזמן לא בשביל הקוראים, אלא רק בשבילי. מין תרפיה שכזאת. כמו ילד מתבגר שכותב יומן כדי לפרוק רגשות. לא שזה חשוב למישהו, אבל גם לא יזיק אם תדעו.

——————–
* זה הזמן לציין שמעולם לא הייתי באפרטמנט. ייתכן ששם אותו הקונספט בדיוק. לא יודע. רוצים להאיר עיני לגבי ההבדלים?
** הלינקים בשמות הדיסקים אקראיים. כלומר – הם יובילו אתכם באקראיות לחנות הדיסקים האהובה עלי.
*** הגנבתי פה את אופצית הדיון בסיום של אחת הסדרות האהובות עלי. כלומר, אם למישהו בא לדון בזה בתגובות (עם סימן 'ספויילר' וכו'), תדעו לכם שיהיה לכם לפחות שותף אחד להגיגים.