אי שם, באמצע הסחף של ערבות המימדים האינסופיים, שכנו שתי חוות. לבעליה של האחת קראו חיים. איש בלי גיל, אך לבטח לא צעיר מדי, בעל זקן עבות ושיער לבן המשתלשל עד מחצית הגב. החווה שלו תמיד הייתה מוארת, אפילו באמצע היום, והפיצה קולות ואורות מוזרים. החווה שניה, לעומת זאת, הייתה סולידית בהרבה והתהדרה במה שהיום יכונה 'עיצוב מינימליסטי'. עם שבע עשרה גוונים של אפור. היא הייתה חשוכה בעיקרה, כדי לחסוך את מקור האנרגיה הלא ידוע שסיפק את האור, ושקטה כמו הצל, 'כי ככה' – שיער בעלי החווה – 'קל יותר לחשוב'. קראו לו, למי שטרם הבין, מוות.
חיים אהב את החיים הטובים, מוות אהב את החיים המסודרים. חיים חי לפי זמן יום משתנה שנע בין 16 ל – 34.5 שעות, מוות ישן בין חצות ושש ואז העיר את התרנגול לעבודה. חיים תפר לעצמו בגדים צבעוניים, מוות לבש חליפות מהוקצעות שחורות. חיים היה פזרן, מוות היה דייקן. חיים היה חולמני, מוות היה ממוקד.
חיים היה אומן. מוות היה מדען.
החווה הצבעונית הייתה היכל ומקדש לתחביביו של חיים. מבנה וסידור החדרים, שהדרך היחידה לתאר אותו היא 'כאוס מוחלט חסר הגיון. אפילו פנימי', שיקפו את עיסוקיי חיים לאורך השנים. החיבור ביניהם לא היה של דלתות קלאסיות – אלא יותר מחילות ארנב שמדי פעם, בעיקר בפעמים שמוות היה מבקר, היו משתגעות ומובילות לפתע לחדרים שגויים. בחלק מהחדרים היו יצורים בני שבע קומות, נושפי נסורת עץ ואוכלי ענבים. באחרים היו חפצים משונים: נגיד – חדר המגירות המעופפות דרך שבעה מימדים, או החדר שהכיל מצתים שיכלו להצית כל דבר – אפילו אש. אבל ההכי מורכב, ולכן גם הכי חביב על חיים – היה בלי שום ספק חדר הכדורים. הוא עבד שבוע כדי ליצור את הגירסא הראשונה שלו – ואז עמל עידנים בשיפור, שיפצור, דיגום ומדגם. היו שם כדורים מכל מיני צבעים, עם כל מיני תכונות ופריטים. אבל הכי חשוב, היו שם כדורים עם כל מיני יצורים חיים.
אחד הכדורים, בינוני בגודלו, היה ירוק, כחול – ומיוחד מכולם. היצורים עליו תפסו תאוצה בקצב אדיר, התקדמו, השתנו, שינו – ויצרו תבניות עליהם חיים מעולם לא חשב או חלם! גם מוות גילה עניין באותו הכדור. מדי לילה היה מתגנב לחדר ועורך ניסויים. הוא הרעיד אותו, והפיל עליו דברים. הוא גנב משם יצורים וערך עליהם ניסויים. הוא הפך, ושפך, וניסר והדביק ורצה. מדי פעם גרר הוא את חיים לעיסוקים אלו – אבל היות ושיטותיו של חיים היו הרבה פחות, אהמ, שיטתיות, שיתוף פעולה זה לא הצמיח מעולם פירותיו. מוות חשב שהיצורים מעניינים. חיים חשב יותר בכיוון של 'מקסימים'.
מוות לא האמין בקסם.
——————-
מדי פעם היה הצמד חמד סועד ביחד. בעיקר בערב – או יותר מדויק: במה שמוות כינה 'ערב', כי בשביל חיים שעות הערביים היו יכולות להיות, מבחינת הביולוגיה הפנימית שלו, שעות הבוקר, או הצהריים – או אמצע הלילה: תלוי ביום של השבוע ובתקופה של השנה. ובארוחות האלה הם היו דנים בנושאים שברומו של עולם: כמו למשל, איך משפרים כדורים ומכניסים אליהם לטאות ענק כמו שמוות תמיד תהה – או איך מכינים את החביתה המושלמת. הנושא החביב על חיים. באחת מארוחות הערב, שנערכה במקרה בחווה המוארת – ותיפקדה בשגוי כבראנץ' מוקדם עבור חיים – נשא מוות מונולוג קטן. כזה שברור שהכין מראש. הוא דיבר על הנושאים החביבים עליו: מקורות היקום, ראשית הבריאה – וכמובן: למה באנו ומה מעשינו פה. זה היה ארוך, מייגע, וכלל משפטים כמו 'ואחד לא יכול לעזור לעצמו, שלא לתהות על קנקנו של תמה עמוקה כזו, שטרם נמצא לה אפילו שם ראוי. מי הם אותם היצורים המשוערים שבראו אותנו? ולמה? מה הם רצו שנעשה?' וכו' וכו'. בסופו של דבר, לאחר כשעה וחצי של נאום נרגש, במהלכו הפנקייקס שהגיש חיים למוות הצטנן לגמרי, הביט מוות בידידו וחיכה לתגובה.
'אתה יודע?', אמר חיים. 'יש לך פנים מושלמות לרדיו'.
מוות הזעיף פניו.
'וקול שמתאים לסרט אילם'.
——————
כחודש אחרי – או שנה, כי קשה לעקוב אחר מעבר הזמן בערבות האינסופיות, הוזמן חיים לארוחה אצל מוות ידידו. זו שבאותו הזמן כבר התהדרה בשם 'החווה המדויקת'. היא כללה אורז מושלם, לצד סושי עטוף לעילה. כראוי אצל מוות, התוכנית האומנתית הורכבה בעיקר מנאום חוצב להבות שאותו כתב מזה זמן מה. כמו בפעם הקודמת, הוא קשקש אימרות על 'האמת', ו'ההתחלה', ו'סיבות' לכל מיני דברים שקרו או קורים או היו או היה. אבל הפעם, לא חיכה מוות לתגובותיו הילדותיות של שכנו – שבילה את זמן הנאום בהתרוצצות נמרצת במטבח, פתיחת דלתות, סירים וארונות – אלא הכין והציג תוכנית פעולה. הוא קרה לה 'א-פוק ליפסה' – על שם סוסתו האהובה משכבר הימים. היא כללה התערבות נמרצת של חיים בחיי הכוכב הכחול-ירוק, דבר שאותו לא עשה מזה עידן עידנים. והמטרה 'אחת ויחידה היא!' הרעים מוות מונוטונית בקולו הרגוע, 'לגרום לאותם היצורים – הפשוטים למראה אך מורכבים למעשה, להקדיש את מירב משאביהם לשאלה 'מי ברא אותנו'. אותי ואותך, חיים יקירי'. אחרי זה הוסיף מוות עוד מיטב קלישאות מיני קלישאות, קם כדי לתת לסוף הנאום נופך דרמטי, מחא דמעת תנין – וישב. מחכה לתגובה. ברוגע, לקח הוא לגימה מהקפה – והוריק אותו מיד חזרה לכוס. 'שוב החלפת בין הסוכר למלח?' שאל במרמור עייף.
חיים הנהן בהתלהבות. באותו הרגע לא היה מאושר ממנו בבני הבריאה.
[טוד שור]
פעם, בימים שלפני, השתמש חיים בשיטות כסנה בוער או עמודי אש ותמרות עשן כדי לתקשר עם יושבי הכוכב. אך לא עוד. בעידן הטכולוגיה עמדו לרשותו אמצעים ערמומיים בהרבה: טוויטרים, פייסבוקים – וכמובן – הודעות טרול פיקטיביות שכתב בעצמו. הוא הציף בהן את הרשת, ואט אט החדיר כל מיני רעיונות וכיוונים לקהילה המדעית – כמו גם לתקשורת המיינסטרים – בקשר לכיווני מחקר עתידיים. זה לקח זמן – כי הכל לוקח זמן על אותו הכוכב הקטן – אבל בסופו של דבר -
זה התחיל ביום ג', שעה לפני הזריחה. מכשירי הריגול שמוות שתל על פני הכדור השתגעו ממידע. הם אמרו שזה היה פוסט תמים שנכתב בבלוג. ואז עבר לעוד כמה בלוגים שציטטו אותו והרחיבו, ובסוף הטריף את הבלוגספירה עד שזו גלשה לחיים האמיתיים. הם דיברו על יצירת אלוהיות משלהם – באמצעים ידועים. אחד, פיזיקאי ידוע אך חסר כשרון כתיבה, הציע מודל בסיסי. המתמטיקאיים ישר מצאו בו טעות, אבל הציעו ליזום כנס לנושא. זה לקח זמן, חמש שנים, ואז עוד חמש ושניים עשר פרוייקטים ממשלתיים – אבל בסוף האבטיפוס הראשון היה מוכן. כלומר, תוכניות המתאר לו. מוות מצא בהן מיד טעויות, אבל הבין לאן נושבת הרוח. הוא -
דפיקה נשמעה על דלת החווה של חיים. 'מי זה?' שאל חיים בקול ישנוני, כאילו הוא מכיר יותר מייצור אחד בעולם. הוא פתח את הדלת. מוות היה חיוור מהרגיל. כוס הוויסקי בידו שקשקה, והוא דיווח בקול רועד: 'חיים, ידידי. הם בונים'. 'בונים מה?' חיים לא הבין כלום. 'בונים אותנו. בונים לעצמם יוצרים'.
מסתבר שאותם יצורים פיתחו תיאוריה – מופרכת כמעט כמו כוח המשיכה: הם שיערו שאם יבנו את מי שברא את הייקום, יוכלו לענות על השאלה מי בנה את הייקום. טאוטולוגיה.
————-
יש דברים שאי אפשר לעצור לאחר שהחלו.
אבל מוות ניסה. או הו – ! כמה שהוא ניסה. ארבע פעמים, לא פחות, הגה מוות מכרנו תוכניות מבריקות להרוס את העולם: מגיפות, רעב, מלחמות ואפילו הוא עצמו יצא לקרב. אבל כולן – נכשלו כשלון נמרץ. חיים, לעומת זאת, נשאר אדיש ומשועשע לחלוטין כתמיד – והמשיך לעבוד על המצאותיו ותחביביו. 'איך אתה לא משתגע מזה?!' שאל אותו מוות בוקר אחד. 'היצורים החדשים האלה – ' מוות הצביע למודל כדור הארץ שהיה מונח ליד – 'יילחמו בנו! יהרגו אותנו! זה הסוף שלנו! הוא לא נרגע. חיים העיף מבט, מבעד לקפה של הבוקר, בשתי הדמויות בתהליך הבניה. ואז עוד מבט, גירוד בראש ומבט מסוקרן:
'תגיד' אמר למוות, 'תמיד היה לך אף כזה גדול?'.
לכל הדברים יש סוף. בטקס חגיגי עמדו ראש המעצמה הנוכחית בכדור הארץ, יחד עם שאר חברי ארגון הנהלת הכוכב, הם החזיקו ביד מספרים גדולות וגזרו, בצורה מגוחכת משהו, סרט אדום. ואז לחצו על כפתור: וזה קרה. חיים-ב' ומוות-ב' התעוררו לייקום. פתחו את העיניים, ולפני שהבינו מה קורה – מצאו עצמם בערבות המימדים האינסופיים. מביטים על בני דמותם המקוריים: בני דמות שנראו כמוהם. בדיוק כמוהם – חוץ מזה שלאחד מהם – נקרא לו 'חיים-המקורי', היה מכשיר מוזר ביד. 'ברכות!', הוא ברך את חיים-ב' בחיוך. 'הנה – קח' – הביא לו את המכשיר. ואז לחץ על כפתור. ואז היה פיצוץ. והמון המון עשן. שהתפזר בסופו של דבר והותיר שתי דמויות, אחת עם זקן עבות ושיער ארוך לבן – והשניה עם אף סולד וכובע שחור וגבוה. הן הביטו בבלבול אחת בשניה והעלו שלל שאלות קיומיות: 'איפה אנחנו?', 'מי אנחנו?', 'מה אנחנו עושים פה?' – שאלו ולא הבינו. לידן היו, ניצבות ריקות – שתי חוות: אחת צבעונית ומוארת – אם כי לא ברור ממה – ואחת סולידית נורא. זה עם הזקן הלבן התעשת ראשון: 'אני בוחר את החוות המוארת!' קרא – וישר ניגש לעבודת השיפצור וההכנה. השני, בואו נקרא לו 'מוות', גירד קצת בראשו בבלבול, משך בכתפיו, ושרך רגליו לחווה השניה. שאלות קיומיות טרדו את ראשו – והוא התכוון להקדיש להם את שארית חייו – שהוא לא באמת ידע איך ומתי התחילו – לפתרונן.
———–
ובמקום אחר, זהה במראה אך שונה קצת באופי – ישבו חיים ומוות "המקוריים" בחווה של הראשון ושתו את מה שהוא הציג כ – 'בירת סטאוט שוקולד כפול עם פיניש דובדבנים'. בהחלט משקה האלים. 'אתה רוצה להסביר לי WTF?' שאל אותו מוות בסקרנות גלויה. 'פתרתי לך את הבעיות', השיב חיים, 'עידנים שתהית מאיפה באנו – ועכשיו עניתי על השאלה. בניתי מקום חדש, דומה לזה, עם שתי חוות דומות לשלנו. כן – מקום בו הכל זהה, חוץ מדבר אחד: הזמן בו הולך הפוך. המכשיר העביר לשם את צמד כפילנו – ועם קצת מזל השאיר אותם מבולבלים נורא. עכשיו – מאחר ולאחר חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים בלבד – אז איני יודע באמת מה הם הולכים לעשות. אבל אם תבקש ממני להמר, הרי שאציע שאחד מהם, זה שדומה יותא לי מלך, עומד לעסוק בתחביבים. לבנות עולמות ולברוא ייצורים. ואז – עוד ככה וככה שנים בעתיד, אחד הכוכבים שהוא יברא יסתקרן בקשר לבריאה, ויגיע לרמה מספיק גבוהה כדי לברוא כפילים לשני בוראיו. ואז – נו – הבנת לאיפה זה הולך?' הוא חייך למוות המבולבל בחיוך.
'ואז הם יבראו אותנו! ואנחנו נעבור למימד הזה – וזו בעצם ההתחלה שאיננו זוכרים! התשובה לשאלה מאיפה באנו!' עיניו של מוות הבריקו, הוא פקק אצבעותיו ושקע אחורה בכסא.
'איכפת לך שאכתוב על זה מאמר?' תהה לכיוון חיים, 'בצורה טבעית, תקבל קרדיט מכובד של כותב משנה'.
תבואו, תבואו, תבואו בפעם הבאה)
