מאז המעבר לגרמניה, הביקורים בארץ מנוצלים למעבר על אוסף הספרים המכובד שצברתי במהלך חיי*. כדי לסיים לקרוא את כולו אצטרך, אם חישובי אינם שגויים, עוד 92.8 שנות חיי-חו"ל נוספות. אם זו לא מוטיבציה לפוסט דוק במקום אקזוטי, לא ברור מה כן. בביקור האחרון קראתי את 'פיליפ ק' דיק מת, כמה חבל' הפושר למדי, ואת עידן הסוד המעולה. אז נתעלם מהראשון, ונדבר על השני.

ישנה נטייה לייחס לכל ספר ישן, ועידן הסוד, cryptozonic במקור, הוא מ -1967  (התרגום מ – 79'), את שם התואר 'קלאסי'. כך שאוטומטית הנחתי שהספר בידי הוא לחם וחמאה של ז'אנר המד"ב שמוכר בכל העולם. אחרי הקריאה הלכתי וגיגלתי קצת ביקורות לספר באנגלית, ומצאתי אפס כאלו לא בתוך אתרי חנויות ספרים. שזה קצת מוזר לספר 'קלאסי', וייתכן שעידן הסוד הוא סתם ספר טוב שצד את עינו של עורך סדרת הספרים של מסדה. או שהיה להיט בזמנו. או, וזה ממש יכול להיות, שכישורי החיפוש בעשר-שניות שלי בגוגל לא משהו. לא משנה.

העלילה מתרחשת בשנת 2093. תקופה דיסטופית בה ארה"ב היא מדינה טוטליטרית אכזרית. מצב דומה, אגב, לזה המתואר ב'פיליפ ק' דיק מת, כמה חבל'. באותו הזמן יודעים בני האדם לבצע "מסע מוח". שזה סוג של מסע בזמן לתקופות הפרהיסטוריות, ולפחות בהתחלה הספר לא ממש ברור מה ההבדל בין מסע מוח למסע בזמן. הגיבור שלנו הוא סוג של לברון ג'יימס של נוסעי המוח, מה שגורם למשטר הטוטאליטרי לעשות את מה שמשטרים כאלו עושים הכי טוב: מנצלים את המוכשרים שבאזרחיהם לרעה. במקרה שלו מועבר הגיבור אימון צבאי אינטנסיבי מהיר, ונשלח לעבר לבצע התנקשות פוליטית.

כבר הזכרתי שמתנקשים הם הגיבור הספרותי החביב עלי?

הספר, הקצר למדי (179 ע'), מבריק ברובו עד כדי נפילת כשרון מוחלטת ולא ברורה בעשרים העמודים האחרונים. הוא מכיל רעיונות כרימון, דמויות עגולות, פיסקאות מופת שהעתקתי למסמך הציטוטים שלי ועלילות משנה מרתקות בנות שני עמודים. העלילה הראשית מבולגנת קמעה, אבל היא באמת מרגישה כמו תירוץ לפרוש את נפש הגיבור לעיני הקורא, ולקדם את השינויים האיטיים בה. זה לא מהספרים שקל למצוא כיום בארץ. אפילו לא בחנויות הספרים המשומשים. אבל בשביל זה המציאו ספריות – ואם תתקלו בספר על המדף, יש לכם אישור חם ממני לנסות אותו. קצת פחות קצבי ומלוטש מהדברים שיוצאים כיום. אבל בספרות, ריח עובש הוא לא תמיד דבר רע.

—————–
* הרבה ממנו נקנה בזמן שהייתי חייל קרייה מפונק. כל שלישי בבוקר, במרתף החניון שליד בית אריאלה, התבצעה מכירת מחסן הספרים של המקום. מחיר לחיילים: שקל לספר. זה התחיל ב – 9:00 בבוקר. הייתי מגיע עשר דקות קודם, כדי להתחרות עם סוחרי הספרים החרוצים על היצירות המוצלחות ביותר. מישהו יודע אם זה עדיין מתפקד?

אי אפשר לדבר על הספר השני ביקום האדם הזקן של ג'ון סקאלי, בלי לדבר על הספר הראשון שלו, מלחמת האדם הזקן. ואי אפשר לדבר על מלחמת האדם הזקן*, בלי לספיילר קצת, אם כי ממש ממש טיפה, את העלילה. כך שאם קיבתכם רגישה לאי אילו ספויילרים, אפילו דקים מאד, אתם מתבקשים לוותר על קריאת פוסט זה.

עדיין פה? ברוכים הבאים לעתיד המין אנושי. עידן בו פרצנו את מחסום החלל והחלנו ליישב כוכבים חדשים. וכמו באמריקה, או אוסטרליה (ויש שיוסיפו בחוסר דיוק משווע: או ישראל), המין האנושי מכיר בדיוק דרך אחת ליישוב: מלחמת חורמה בתושבים המקוריים. כדי לא לבעס את האנושות כולה בגיוס חובה (שלא להזכיר שירות מילואים. שפוגע קשות בסטודנטים לאורך השנים), מגייס צבא הגנה הכוכבים את חייליו מקרב אוכלוסיית ה… גריאטריים. איך הוא עושה זאת? זה כבר ספויילר גדול מדי. אבל הספר הראשון, מלחמת האדם הזקן, גולל את סיפורו של חטייאר מגויס כזה והרפתקאותיו בצבא. הוא תורגם לעברית בידי זמורה ביתן, ומומלץ מאד לקריאה. בעיקר לחובבי היינלין, היות וג'ון סקאלזי הוא חקיין-היינליין הטוב ביותר מאז היינליין עצמו. כולל הדמויות הפשיסטיות אה-לה-ליברמן והגיבורים המבריקים.

בספר השני אנו זונחים לחלוטין את גיבור הספר הראשון, ומתמקדים בפלוגות הרפאים. פלוגות העילית של צבא הגנת הכוכבים. הפעם ההתמקדות היא בג'ארד, חייל מאד לא שגרתי בפלוגה, שסיפורו מובא בגוף שני מיום לידתו ועד, נו, עד שנגמר הספר. הסיפור מתאר הפעם עלילת בגידה ונקמה, ומציג את המין האנושי בגוונים מאד לא מחמיאים. לא שחורים, חס וחלילה, אבל אפורים למדי. לצד כל אלו נשאר מקום מועט לאקשן הפעם (לעומת הספר הראשון, שכל כולו ספר אקשן מבריק). וזה חבל. כי סקאלזי הוא אחד מכותבי האקשן הטובים ביותר בעשור הנוכחי.

זהו הספר היחיד בסידרה שלא היה מועמד לפרס הוגו. ובהתאמה, הוא חלש בהרבה מהספר הראשון (וכנראה שגם מהשלישי והרביעי, שטרם הגעתי אליהם). אבל למרות כל זאת, הוא קריאה מהנה. קולחת. מאוזנת היטב בין הרהור עמוק לבין אקשן אנדרנליני מרעיד עורקים. סיבה נוספת לקרוא כל דבר שג'ון סקאלזי כותב הוא הבלוג המצוין שלו. בלוג שמראה שהבחור מעריץ מד"ב אמיתי, שדן ומתעניין בכל מה שקורה בתחום. עד כמה טוב? עד כדי כך שאם תחליפו את הבלוג שלי ברסס בבלוג של סקאלזי, לא אעלב אפילו טיפה! (אבל כל החלפה אחרת תגרור את זה שאשסה בכם האקר טורקי).

לסיכום? 7 מתוך 10 בסולם ניימן. הספר הראשון קיבל 9 מתוך 10, והסידרה כולה מומלצת בחום רב רב רב.

——————–
* מלחמת האדם הזקן הוא כוכב מועדון הקריאה של פורום המד"ב של תפוז בחודש הקרוב. ראו הוזהרתם.

אתה יודע שאתה זקן כשאתרים שאהבת כבר עברו את שלב המיתוס ופשוט ירדו מהדיון האינטרנטי. פחות או יותר. קחו את הממסד האפל למשל: כינוי ואתר לשעבר (כיום היו קוראים לזה בלוג) של דידי חנוך. פעם אושיית מד"ב ופנטזיה, עורך סידרת הז'אנר של אופוס, ואח"כ של מודן – ופעיל כבד בפורומים השונים. בממסד האפל (האתר) הוא נהג לפרסם ביקורות. והיות שביקורות ספרים בעברית על ספרים שטרם תורגמו הן דבר לא הכי נפוץ בעולם (גם כיום), התמכרתי לאתר לחלוטין. הרבה מרשימת הקריאה שלי אז הגיעה משם. כולל המלצה חמה מאד להתחיל לקרוא את סידרת ג'הארג', של סטיבן בראסט.

לא שהיה צריך לדחוף אותי יותר מדי. חיבתי החולנית למתנקשים ורוצחים סידרתיים (בדיוניים!) היא סוד מאד לא שמור.

סידרת ג'הארג' של בראסט עוסקת באחד כזה. ולאד טלטוס. מתנקש מקצועי שלא היה מבייש אף אחד ממשפחות הפשע בארץ. הוא חי בעולם פנטזיה, בו הגזע השולט הוא לא בני האדם, אלא יצורים אלפיים בשם דרגאריינים שנראים כמו בני אדם רק יותר גדולים, עם פחות שיער גוף – והכי חשוב: בעלי תוחלת חיים של מאות עד אלפי שנים. טאלטוס הוא בן אדם אמיץ ויוצא דופן, שמצליח לפלס לעצמו נתיב קריירה מרשים למדי בין הדרגאריינים. לא תמיד ביושר. בעצם, בדר"כ לא ביושר. אבל עם המון תחבולות ותושיה. סידרת הספרים העוסקת בו מורכבת מיצירות שעומדות בפני עצמן (יענו, אפשר לקרוא כל ספר בלי קשר לאחרים). רובם מורכבים מסוג של עלילות בלשיות\סיטואציות בלתי אפשריות בהן נאבק ולאד לאורך כל הספר, עד שבסוף הוא מוצא, תמיד, בסידרה של החלטות והקשים גאוניים, את הדרך החוצה מהסבך. שרלוק הולמס פוגש את ג'ק באואר רק עם המון חסרונות אנושיים שגורמים לדמות להיות מאד עגולה. לעיתים אפילו הזדהתי איתה.

אניווי, אחד עשרה ספרים עברו – והגענו ליגאלאה (Jhegaala). טאלטוס כבר לא המתנקש חסר המצפון שהתרגלנו לאהוב בספרים הראשונים, אלא גולה שמנסה לשרוד באמצעים לא שגרתיים. טון הסידרה השתנה במקצת – דברים כאלה קורים לאורך השנים – וזו כבר לא ההרפתקאה מלאת האנדרנלין שהייתה שם בהתחלה. כלומר, עדיין יש הרפתקאה, אבל היא מוקפת בשלל דברים אחרים. סיפורים על אוכל, למשל (סטיבן בראסט בפירוש אוהב לדבר על אוכל. הספר הקודם אפילו הוקדש ברובו לתיאור ארוחה. אחת.), טיולים, עייפות, פסיכולוגיה והמון המון ולאד עצמו.

הקצב של הספר איטי מאד – לפחות עד הרבע האחרון. הוא מתרחש רובו בעיירה אחת, של בני אדם הפעם – בה מנסה טאלטוס למצוא את שורשי משפחתו. חיפוש תמים שהופך לאלים ומסתורי במיוחד. כמו כל דבר שולאד נוגע בו. החלק הראשון של הספר, האיטי, שיעמם אותי קצת. הרגשתי לחלקים כאילו לבראסט נמאס לכתוב קצת, והוא סוחב רק בגלל שזו הדמות הפופולרית ביותר שלו. אבל אחרי זה הקצב השתנה, הסתמיות של ההתחלה נעלמה – ובסוף יצאתי מרוצה.

זה ספר שמאד לא מתאים להתחיל לקרוא בו את הסידרה. הוא פשוט לא טוב מספיק. אבל מי שכבר עוקב אחרי הדמות לאורך עשרה ספרים (או שמונה מתוכם. זה גם טוב) יהנה ממנו. עוד נדבך נוסף  בעובי הדמות. אולי אם אי פעם תיגמר הסידרה (טוענים שיהיו בה 18 ספרים. בראסט פירסם כבר 12, וטען בבלוגו שה – 13 כבר כתוב) אוכל לשפוט אותה כהלכה. בינתיים היא סתם גוד אולד פאן. סוג של אלכסנדר דיומה עם הרבה פנטזיה וקצת יותר עומק.

ציון: 7/10. הסידרה עצמה, לעומת זאת, מקבלת ציון יותר גבוה של 9/10.

[אם טרם נחשפתם לטאלטוס, מומלץ מאד מאד מאד לקרוא את הספר הראשון בסידרה. ג'הארג'. הוא פשוט נהדר. משם תחליטו לבד לאן הולכת דרכם]

במשך עשור עבדה אליזבת קוסטובה על רומן הביכורים שלה, ההיסטוריונית*. זה לא הפריע לה למכור אותו להוצאה תוך חודשיים תמורת סכום פעוט של שני מליון דולר(!). פה לא נגמרים סימני הקריאה: הוא רומן הביכורים הראשון שהגיע תוך שבוע למקום הראשון ב – New york times! (בזכות מסע פירסום אגרסיבי, אבל מהזהמשנה?). וגם רומן הביכורים שהמהדורה הקשה שלו נמכרה הכי מהר אי פעם. או משהו כזה. אמריקאים כל כך אוהבים שיאים שלפעמים קשה להבין בדיוק מה השיא פה.

אבל דבר אחר אפשר להבין פה: ההיסטוריונית עשה רעש. מה שמדהים, היות ונראה שרוב מכריי, אנשים קוראים לכאורה, לא שמעו עליו. מה שמראה לכם מה רעש בעולם הספרים שווה. כל עוד לא קוראים לך הארי פוטר, כמובן.

לא שהרבה אנשים מדברים עליה, אבל לספר יש גם עלילה. וזו מתרחשת בספריות שונות, עתיקות כחדשות, מכובדות כארכאיות, בעולם. בשנות החמישים מוצא דוקטורנט להיסטוריה ספר מוזר בתא שלו בספריה. על כריכת העור העתיקה מופיעה תמונה דרקון עם המילה 'דרקוליה'. שאר העמודים ריקים. מחקר קצר, שמערבב בכיף את ההיסטוריה האמתית של ולאד המשפד (הבסיס לאגדת דרקולה) וכמה השפרצות פנטזיה קלות, מוביל את הבחור למסקנה הבלתי נמנעת: דרקולה עודנו חי!  אוקי, אולי 'חי' זו לא המילה הנכונה פה. אבל הבנתם את המסקנה.

פה מתחיל מרדף חובק עולם, תרבויות, שפות ותקופות (כולן במאה העשרים), שמסופר כמעט כולו בידי מכתבים של מלומדים שונים. הטון אחיד למדי, כאילו כל ההיסטוריונים בעולם הם אדם אחד משוכפל (מסודר, מדויק, חובב אוכל טוב – וכמובן: אובססיבי להיסטוריה), אבל אם אהבתם את הטון, תאהבו את הספר. בכל עמוד משובצים המון פרטים היסטוריים, כשלקוסטובה יש יכולת אדירה לכתוב היסטוריה בצורה סיפורית מעניינת. ברברה טוכמן היא יאיר לפיד לידה. העלילה הבלשית נפרמת בעצלתיים באווירה האירופאית הכבדה שמכסה את הספר, ומצליחה לענות בסופו של דבר על רוב השאלות.

עקרונית נהניתי מהקריאה. ספריות? ערפדים? בלשים? היסטוריה? אווירה למדנית כבדה? רק מסע זמן ורוחות רפאים חסרות פה כדי שהספר יהיה מושלם!** עם זאת, הוא סובל מכמה בעיות: ראשית כל, וזה חשוב לציין, יש כמה חורים בסיפור. לא גדולים, אבל יש. שנית, שימוש כבד בתסמונת 'נתקעתי בעלילה, אז המצאתי צירוף מקרים כדי לפתור אותה'. שזה בכלל לא מציאותי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מאמין בצירופי מקרים. באמת. אני פשוט לא מאמין שהם באים מתי שאני צריך אותם זה הכל. שלישית? את עניין הדמות המשוכפלת כבר ציינתי למעלה. ורביעית? טיפ טיפה שוררת שם רוחו של 'קוד דה-וינצ'י'. עם תעלומות היסטוריות, אוצרות, חידות וכמה דברים מופרכים.

ועם כל זאת מדובר באחלה ספר. בעיקר לחובבי הז'אנר (אם כי לא רק).

ציון: 7/10 בסולם ניימן.
[2006, הוצאת מודן]

—————–
* רומני ביכורים תמיד נכתבים לאט. שילוב היותו תחביב צד יחד עם מבול חוסר נסיון מצד הסופר הבוסרי.
** הרגע החלטתי שנסיון הכתיבה הבא שלי ייערב מסע בזמן ורוחות רפאים. חכו ל – 26 בינואר הקרוב.

[המדף הז'אנרי הוא נסיון חדש שלי לכתוב, מדי פעם ובספורדיות, ביקורות מד"ב ופנטזיה קטנות וקצרות. כמו רוב הנסיונות, לא ברור כמה זמן זה יחזיק. אבל ננסה]

יש במד"ב ופנטזיה (להלן: מדב"פ), כמו ברוב התחומים, אופנות מקומיות. כך, למשל, טים פאוארס הוא שם ידוע יחסית בקרב חובבי הז'אנר בארץ, בעוד שבגרמניה טרם נתקלתי בספריו. בפולין קוראים, עושה רושם, בעיקר יצירות מקומיות. ובגרמניה, ג'ו אברקרומבי מקבל מקום של כבוד על המדף לצד ניל גיימן וחולית. אפילו בחנויות המיין-סטרים הרגילות. ההבלטה לא נעלמה מעיני, וחיש קל הגיע הטרילוגיה (באנגלית) למדף הספרים שלי. וטוב שכך: זו אחת היצירות הטובות שקראתי לאחרונה. את שני הכרכים הסוגרים (1200 עמודים ביחד) סיימתי תוך שבוע! באנגלית! שיא חדש.

השנה היא.. לא משנה. כי זה לא העולם שלנו. אבל המקום כן משנה: אנגלנד (Angland). שממוקמת בעולם שמזכיר מאד את עולמנו. מצפון נמצאים השבטים הברברים הענקיים והבהירים. ומדרום? שחומי עור, פנאטיים שעוקבים אחרי הנביא החדש במסעות כיבוש גלובליים. רמזים עבים מאלו לא תקבלו אפילו מאברי גלעד. כיאה לטרילוגית פנטזיה מפוטמת, בעלת בערך 2000 עמודים (שלושת הספרים ביחד), מתמקדת העלילה ביותר מגיבור אחד. הרבה יותר. אבל אם נתמצת זאת לעיקר, נקבל בסופו של דבר שלושה גיבורים עיקריים: לוגן תשעה-אצבעות: לוחם צפוני מגואל בדם וקשוח. כמו סופרמן קשוח. יזאל: אציל מפונק מאנגלנד. והחביב עלי: גלוטקה. חוקר אינקוויזיציה נכה בעל חוש הומור מעוות ואכזריות עדינה אך משעשעת ("איך עברו עליך השנים האחרונות גלוטקה?" "בכאבים רבים, תודה רבה. אך העובדה שאתה כה שגשגת בזמן זה גורמת לכל זה להיות שווה" אומר גלוטקה, ואז מוציא את האיזמל). ביחד עם באייאז, הקוסם הראשון, הם מbxים למנוע את נפילת אנגלנד בידי הפולשים מהצפון והדרום – וגם, תוך כדי, להציל את העולם כמובן. פנטזיה עבת-כרס חייבת ע"פ רוב להיות אובר-דרמטית. אחרת מרגישים הסופרים שאין להם זכות קיום.

[הדבר היחיד שמתחרה בבאנליות שם הטרילוגיה ('החוק הראשון') הוא שיעמום עיצוב הכריכות. מעולם לא הסכמתי עם הדעה שאיורי כריכה פנטזיים קלאסיים, צבעוניים ומלאי מפלצות, הן דבר רע]

נשמע מעניין? ברור שלא. כי תמיד כל העלילות של הדברים האלה נשמעות דומות בתיאור בן פיסקה אחת, שמאבד את הניואנסים שעושים את הספר מיוחד. והניואנסים פה הן הדמויות, הפוליטיקה – והציניות האכזרית והחדה ששזורה לאורך כל הספר. נתחיל מכך שבעולם של החוק הראשון (שם גרוע מאין כמוהו, אגב) אין דמויות טובות ורעות. אפילו אם בהתחלה נדמה כך. אבל בסופו של דבר כולן נחשפות כאנושיות, על כל קשת הרגשות המורכבת שמספקת המילה. המצבים הקשים גורמים, לכל אחת ללא יוצא דופן, לבצע מעשים נתעבים בקנה-מידה קאנטי, ובסוף הסיפור קשה לדעת עם מי להזדהות, למי להריע – והאם הטוב או הרע הוא שניצח? לא מסר פשוט, אך בהחלט מסר מציאותי.

מלבד הדמויות, העלילה חושפת את ההתנהגות הפוליטית בעירומה. קצת כמו 'פולישוק' או 'כן אדוני ראש הממשלה' הבריטית. אברקרומבי עובר בלי הפסקה בין מזימות נכלוליות, משחקי כבוד ילדותיים, מסעות גבורה, קרבות, אקשן, דיאלוגיים מרתקים – ומצליח לשמור, רוב הזמן, על איזון מושלם בין כולם. זה טיפה מזכיר, למי שקרא, את חמישיית ממלכות האלים של פול קראני (ואם לא קראתם אז תקראו! היא נהדרת! ומחכה בביתי בישראל לשואל הממוזל): סיפור מלא בביקורת דת ושלטון, מתובל בדמויות מורכבות – והכי חשוב: המון אקשן. וקצת קסם.

זה הספר הראשון, וגם הטרילוגיה הראשונה, של ג'ו אברקרומבי. מאז סיום כתיבתה (לפני כשנתיים), הוא הספיק לכתוב ספר נוסף, הפעם אחד שעומד בפני עצמו, ומתרחש באותו העולם, עם ביקורים תקופים של גיבורי הטרילוגיה המקורית. אחרי שאתאושש מרמות האינטנסיביות של הטרילוגיה הנוכחית גם אגש לקרוא אותו. אבל זה יקח קצת זמן.

שורה תחתונה: 10\8 בסולם ניימן. כשנקודה שלמה מקבל חוקר האינקוויזיציה גלוטקה.
קצת לינקים: ויקיפדיה, ביקורת על הספר הראשון ב – Sfsite, סקירה מקיפה על פול קראני.