טארטו, העיר השניה בגודלה באסטוניה (על כל מאה אלף התושבים שלה) היא מקום מקסים. עיר סטודנטיאלית מלאת בתי קפה ותרבות. על מרכז העיר משקיף גן נאה, שהוא המקום הציבורי היחיד במחוז בו מותר לצרוך אלכוהול בחוץ. אם מטפסים בו למעלה מגיעים לגבעה מלאת היסטוריה ופסלים המספרים את מיטב ההיסטוריה של העיר. אבל למרות הפסלים הנאים, הפריט החביב עלי במקום היה דווקא צריח הנשיקות. מקום די מעופש, יש להודות, אליו עולים זוגות צעירים רוסים לאחר החתונה. במיטב המסורת (הרוסית, לא האסטונית), הם נועלים על גדר המקום מנעול אישי. האגדה מספרת שכל עוד המנעול ישאר נעול, חיי הנישואים לא יישברו. אגב, זה לא תמיד עובר את מבחן המציאות.

קטע אסטוני נוסף הוא האחוות. כמעט כל סטודנט אסטוני חבר באחווה כלשהי – כשהחברות הזו נמשכת לאורך כל החיים עם פעילות ערה של החברים! אחווה באסטוניה היא משהו שעוקב אחריך הלאה, ואנשים יודעים, לדוגמא, אם ובאיזה אחווה היו נשיאי העבר שלהם. לכן לא תופתעו שלפסל המקסים בכיכר העיר, הסטודנטים המתנשקים, דיגמנו שני חברי אחוות. מקומיים גם יספרו לכם איזה אחוות ומה מיוחד בהן. אבל יש גבול כמה אפשר לענות את קוראי הבלוג.

אם בא לי להקניט אותם, אני מאשים את האסטונים בכך שהשפה שלהם דומה ליפנית. ובאמת, 'תודה' זה 'איי-תה' באסטונית, לילה טוב אומרים 'ה-את אות', ולקינוח הפופולרי ביותר קוראים קוהוקה (kohuke).

[מדף הקוהוקה בסופר]

קוהוקה, או בשמו האנגלי Curd Snack, הוא גבינה למריחה חצי-קפואה מצופה בשוקולד. כמה פשוט ככה טעים. האסטונים משוגעים עליו לגמרי, ווריאציות שונות שלו תופסות שטח מכובד במקררי הסופרים. יש עם ביסקוויטים, ועם קרמל, ועם ריבה או צימוקים או פירות או טוויסטים אחרים. אם עוצמים את העיניים ומדמיינים טוב-טוב-טוב, אפשר לחשוב שהקוהוקה מזכיר קצת את היוגורט הקפוא שמציף ארצנו בשנים האחרונות. אבל הוא לא באמת. אנשים אוכלים לפעמים שניים כאלה כארוחה, ולכל אחד יש את הקוהוקה האהוב עליו עכשיו, ואת זה שהיה החביב שלו פעם. ניסיתי לטעום את כולם. נראה לי שהצלחתי.

המאכל פופולרי בכל הארצות הבלטיות. המקור לכך לא ברור, אבל אחד-שמבין נתן לי את ההימור הבא. "הארצות הבלטיות מושלמות לגידול בקר. כל מיני סיבות של מזג אוויר ושטחי מרעה נרחבים. בזמן הקומוניסטי הם ייצרו כמויות אדירות של חלב. והיות שיש גבול אפילו לכמות החלב שהחתול הצמא ביותר יכול לשתות – היה צריך לעשות איתו משהו אחר. קוהוקה הוא אחד הפתרונות שתפס". אמת או בדיה? קשה לדעת. הדבר היחיד שחשוב הוא שייבאו אותו לארץ, ויפה שעה אחת קודם!

הדרך לדרום אסטוניה מלאה בצ'יזבטים. סיפורים על אנשים שעולים כל בוקר על הטנדר, חוצים את הגבול לרוסיה, וחוזרים עם ג'ריקנים בהם דלק רוסי זול עולה על גדותיו, וערימות של סיגריות מונחות על המושב האחורי. הויזה שלהם בפירוש מציינת שמותר לחצות את הגבול מקסימום פעם ביום. מה שאומר שהשלטונות, משני הצדדים, עוצמים עין מול עקיפה קטנה זו של החוק. לא קל למצוא את אותם המבריחים, כי צריך להכיר מישהו שמכיר. אבל זו אסטוניה, מדינה בת מליון תושבים. מקום בו ה – six-grade הצטמצם לשלושה.

[קאיה מדגמנת את אסטוניה ממרומי הר הביצה הגדולה]

טרין גרה ברוג (Rouge). בית משפחתה מונח 200 מטר משפת האגם העמוק ביותר באסטוניה. היא בת 25 היום, וחוגגת יומולדת במסיבה אסטונית מסורתית. האורחים הונחו להגיע בתחפושות המקוריות (מאות יורו לאחת.שאלתי), המזון כולל אך ורק את "מיטב"* המטבח המקומי, כשבתפקיד הצלחות יש חתיכות עץ צרות. אותנטיות. את המוזיקה סיפק אוסף התקליטים הנרחב של אבי הכלה, וכשהמסיבה נכנסה לטורים גבוהים, עלתה להקת החתונות שלו להופיע.

כיאה למדינה השוכנת בין מזרח לצפון אירופה, האסטונים שותים כמו דגים. איש איש מגיע לאירוע מלווה במשקה הפרטי שלו, כשהמארחים מספקים שוט יומולדת חגיגי של וודקה ביתית (רעל טהור. אל תנסו). כשמנת הריקודים העלימה את האלכוהול, הם עברו לשירה בציבור משירונים. אז גיליתי תופעה מוזרה: אני מכיר חלק גדול מהלחנים! אלו הם שירי עם ישראליים! לא ברור מי גנב ממי – האסטונים מאיתנו או אנו מהם, כשהאמת מן הסתם מסתתרת באמצע בו כולנו שאלנו מנגינות מהרוסים.

[מזיגת וודקה ביתית]

את הלילה העברנו בשדה ליד הבית באוהל, כשלידנו כמה בתי-אינדיאנים נוספים. חלק אחר מהאורחים לן בבית, ולאמיצים הוצעה טרמפלינה בחצר שסורבה בנימוס. בבוקר קפצו כולם לטבילה מעוררת באגם המדובר, ואחרי זה עברו למנהג אסטוני נוסף; ארוחת בוקר המורכבת משאריות ארוחת הערב של ליל אמש. יש מנהגים שלא כדאי לאמץ.

[אוכל על פיסות עץ. ממש כמו פעם..]

מחודשי כוחות יצאנו, אני וקאיה, לטיפוס מאומץ על Suur Munamägi.או בעברית, ואני רציני לגמרי: הר הביצה הגדולה. הטיפוס האימתני ביותר באסטוניה, שמפיל חת ומורא גם בלב המטפסים המנוסים ביותר. רבע שעה לאחר תחילת הטיפוס — הגענו לפיסגה. כי באסטוניה, מדינה שטוחה כמו מסך LCD, ההר הרם ביותר הוא בגובה גבעת רמב"ם בגבעתיים. הנוף בפיסגה לא משגע, אבל הבחורות שמדגמנות אותו כן (ר' תמונה ראשונה). בדרך למטה מכרו כל מיני חפצים מקומיים בעבודת יד. קניתי כובע מהמם מחציר (באמת). הוא מסריח מוות, אבל בולט במיוחדותו. אין לי ספק שמדובר בפריט חלוץ של המודה בשנה הבאה.

—————-
* המרכאות הכפולות מציינות שאם זהו המיטב, אז אוי לנו לדעת מה הדברים הגרועים. זו ארץ בה רגל קרושה נחשבת מעדן אלוהי.

מתופעות הלוואי של הקומוניזם היא העשייה העצמית. האוכל הרי היה מוקצב בתלושים, וכדי להעשיר ארוחות ערב שבת נאלצו התושבים לגדל דברים בעצמם. כך יוצא שארצות אקס-קומוניסטיות עדיין מלאות כיום בגינות פרי וירק מגוונות – כשבחוות מחוץ לעיר אפילו תמצאו בקר ועוף לשימוש עצמי. חקלאות הגרילה הזו גם היוותה סוג של מפלט אין-ברירה למבוגרים שעברו לדמוקרטיה בגיל בו קשה להתחיל ללמוד מקצוע.

[אשת גרגירי היער עם דלי מלא באוכמניות טריות ובריאות לבטן]

השוק באסטוניה מורכב מסוחרים קשישים בגילאי 10-88. יש את הילדים שעוזרים לעסק המשפחתי, יש דוכנים מקצועיים – אבל יש גם, וזה הז'אנר החביב ביותר, את אלו שמתמחים בירק או פרי אחד בדיוק. קאיה טוענת שהם קוטפים אותם בעצמם בבוקר בדירה – או אוספים בטיול ביער – ומביאים ישירות לשוק במצב הצבירה הטרי ביותר. זה טיפה יותר יקר מהסופרמרקט, אבל מעבר להרגשת הסיפוק ששילמת למי שבאמת צריך את הכסף, יש גם עניין האוכל האורגני שדי במודה בימים אלו.

[מר תפוח אדמה עם לקוחה נאמנה]

חוויה נוספת חיכתה לי כשעצרנו בדרך לאסוף את סבא של קאיה. היא הראתה לי בחטף את חצרו, שמורכבת מעגבניות, מלפפונים, עץ תפוחים – ומלנתלפים סוגים של פירות יער! את חלקם הגדול טרם הכרתי, וגדול ממני לדעת כיצד הם נקראים בשפה כלשהי בעולם (את השם האסטוני שכחתי עוד לפני שנאמר), אבל הצלחנו לסעוד שם סעודת ביניים נאה. למרות שזה כבר סוף העונה והייבול הוא לא מה שהיה לפני חודש.

[אלוהים. כמה מיני בצלים יש במדינה הזאת. ישנו אפילו חבל ארץ מסוים שמפורסם בבצלים, ואנשים נוסעים לשם במיוחד כדי לקנות תוצרת איכותית מדוכנים בצידי הדרך]

התמונות, בשבילן בעצם נכתב הפוסט, שזורות בין הפסקאות.

[החלטתי שיש משהו חמוד בחוסר האחריות בה הצל שלי מאפיל על התמונה]

יערות, יערות ועוד יערות. אלו, יחד עם שדות נרחבים ועיירות מקריות בצד הדרך מרכיבים את הנוף האסטוני. מאד הומוגני. מאד… מתאים לתחרות ניווטים! ואכן – הספורט באסטוניה, כמו בשאר הארצות הבלטיות ובארצות הסקנדינביות השכנות פופולרי ביותר. באירוע הניווט הגדול ביותר במדינה יש, למשל, כאלף אנשים. שזה לא מעט למדינה פצפונת זו בה אירועי ספורט גדולים מושכים כעשרת אלפים אנשים.

[שלט ההכוונה לתחרות]

הסיבות לכך מגוונות. ראשית, היערות המדוברים מתחילת הפוסט. הם מבוכיים כמו שלב בזלדה, מרובים כמו ערסים במתחם בת"א, ואפילו מי שגדל באיזור לא מכיר בדר"כ את כל החלקים והסודות שלהם. שנית – דלילות האוכלוסין במדינה יוצר המון שטחי טבע פראיים שרק מחכים לנווט הממולח שיחפש בהם דרכו. ושלישית, ובטח הכי חשובה: הקירבה לשוודיה. המדינה בה הומצא ספורט זה לקראת סוף המאה ה – 19. אסטוניה מושפעת למדי תרבותית משוודיה, ויחד עם השפעה זאת הגיע יחד גם הניווט.

בכל עיר "גדולה" באסטוניה (המרכאות הכפולות מסמנות שאין באמת ערים גדולות באסטוניה) ישנה אגודת ניווטים. זו של טארטו, בניווט שלה השתתפתי, מפעילה ניווטים כל יום חמישי בין אפריל לאוקטובר. עלות ההשתתפות זעומה (5 שקלים), וכל מה שצריך לדעת זה לאיפה להגיע ומתי. קטע לא קל כי בדר"כ צריך להגיע לאמצע שום מקום אותו מוצאים בעזרת חץ קטן אדום נסתר. אבל מצאנו, הגענו, נאבקנו על חניה, ויצאנו לדרך!

בחרנו במסלול הקצר של שלושה קילומטרים. המפה נראתה טריוויאלית, וחשבתי שנסיים זאת במהרה. טעות. מסתבר ששביל שמסומל במפה הוא לווא דווקא מה שיוגדר במציאות כ"שביל", ובדר"כ קשה לדעת אם כמה עצים לא צפופים מייצגים שביל או שמא הם טעות של הטבע. כבר בתחנה הראשונה הלכנו לאיבוד – למרות ששמרנו על קצב הליכה מצוין של 109 דקות לקילומטר (מדידה של המארגנים). מה שמזכיר לי: מסביבנו כולם רצו והתנשפו בבגדי טייץ צמודים במירוץ למקום הראשון. אנחנו, לעומת זאת, שיטטנו בעצלתיים והרחנו פרחים בדרכנו למקום האחרון והמכובד.

אגב – גם בחורף יש פה ניווטים. שמיועדים בעיקר למקצוענים ולא לחובבנים כמוני. אחד מהם, השנה, התקיים במקרה ביום הקר ביותר בעונה. אחד מהשתתפים דיווח לי שהוא יצא לדרך במינוס 29 מעלות, וארבע השעות שעבר בערבות השלג הן מהזכורות בחייו. נקודה למחשבה לאחד כמוני, שמתלונן על הדרך המושלגת מדירתו לתחנת הרכבת בברלין.

אני מבלה את הימים הקרובים באסטוניה. מקום בו האבקות בוץ בביקיני במינוס עשרים מעלות בחורף היא מחזה נפוץ, כמו גם תחרויות הריגת יתושים באביב – ואליפות סאונה אסטונית-פינית בקיץ (נערכת בפינלנד, אבל עדיין..). תחרות קטלנית הבודקת מי יכול לשרוד בסאונה לוהטת זמן רב ביותר. בזו האחרונה נהרג ה"זוכה" במקום השני, כשיריבו, המנצח, הובהל בעצמו בסיום לבית חולים. במילים אחרות: מדובר במקום מוזר ביותר.

[על גג סולאריס, מרכז קניות בלב טאלין, יש בית קפה\פאב\מסעדה. הוא פופולרי להפליא בקרב המקומיים, ולפעמים צריך להמתין כמה דקות על הבר למקום שיתפנה. אבל זה שווה את זה: כי הנוף שם מרהיב לחלוטין. כזה שבשבילו תשלמו בארץ ממוסחרת יותר סכום כסף לא קטן. בונוס נוסף הוא שאין שם תיירים. ומהר מאד מגלים שקשה להתחמק מתיירים במרכז טאלין]

אסטוניה מצויה כרגע בסיומו של משבר כלכלי מזוויע. משבר ממנו סובלים כל תושבי העולם, אולם נדמה שהארצות הלטביות סובלות טיפה יותר. הסיבות לכך מרתקות לדעתי: תקופת היציאה מהקומוניזם התאפיינה באסטוניה, כמו בכל מזרח אירופה, בבלסנות קפיטליסטית מטורפת. כמו ילד שמנעו ממנו ממתקים במהלך כל הילדות, עד שלפתע הפקידו בידיו את המפתחות למחסן של עלית. היעדים העיקריים היו מלכי החלום האמריקאי: אוטו ובית גדול. כדי להשיג את אלו, אפילו במדינה בצמיחה כלכלית, צריך הלוואה. ומי שקפץ על עניין ההלוואות היו הבנקים כמובן. שהפכו את ההלוואה לספורט לאומי.

[העיר העתיקה של טאלין היא פנינת ימי ביניים מהממת. בצורה לא ברורה היא שרדה יפה את ההיסטוריה רוויית הדם של הארץ עצמה, וקיבלה על כך בונוס שמן בתואר 'אתר מורשת עולמית של אונסקו'. המקום מוצף בתיירים: פינים, גרמנים ובריטים שבאים להשתכר במחירים נוחים. יחד איתם מגיעים הכייסים וכל מיני סיפורי פשע ואימה. אחד מהם הוא על בחור עם אלת בייסבול שלכאורה מפטרל שם בשעות הבוקר המוקדמות. למה הכוונה? לכך שבחורה אחת נהרגה במכות אלה, ואחרת - כמה שבועות אחרי זה, רק "נפצעה" והצליחה לברוח בעור שיניה. יש עוד חשד לא ברור לתקיפות, וזו אגדה אורבנית בהתפתחות]

אנשים פה סבלו בשני העשורים האחרונים מטלמרקטינג של הלוואות עם שכנוע אגרסיבי בסגנון נציג שימור מכירות של סלקום. הם מישכנו את עתידם ואת המשכורת הנומינלית שהבטיח העולם המערבי החדש, תמורת בתי ענק ומכוניות יוקרה בסגנון קליפורניה. תרבות הריביות חילחלה גם למי ששאיפותיו צנועות יותר. סטודנטים, למשל, שסתם חשקו בטיול קיץ וחתמו עבורו על טופס, בתנאים נוחים מאד, שלוקח להם בערך את משכורת השנה הראשונה לאחר הלימודים. בהנחה שתהיה כזאת כמובן. אני מניח שהלך המחשבה היה: אם כולם עושים זאת, אז לא ייתכן שכולם טיפשים. ואם זה יידפק, אזי כולנו נידפק ביחד. שזה בדיוק מה שקרה: כלכלת העולם קרסה, אנשים איבדו עבודות – והעם האסטוני די נדפק כלכלית.

[אחד ליד השני יושבים להם שתי פנינים קולינריות בטאלין. הראשונה, זו שבתמונה, היא פשוט אגוזים ממותקים קלויים. הם בקלות לוקחים את תואר 'השקדים הקלויים הטעימים ביותר שאכלתי אי פעם', כשלתערובת הסוכר והקינמון הרגילה מתווספים מיני תבלינים מוזרים שלא הצלחתי לזהות, אם כי נדמה לי שהיה שם קארי. ליד הדוכן שוכן ה - Olde Hansa. מסעדה מסורתית שפעם הייתה מקום של אסטונים וכיום רק תיירים סועדים בה. המחירים די בשמיים (20 יורו למנה), אבל הבטיחו לי שהתוצרים אותנטיים ביותר. למרות זאת לא הצלחתי לסעוד שם, כך שאני עדיין מחכה לישראל החביב שיכתוב ביקורת מפורטת על המקום (גוגל לא מצא כזאת)]

במהלך המשבר גדל אחוז המובטלים באסטוניה ב – 750 אחוז! יש פה סיפורים נוראיים: אנשים שמישכנו עתידם כדי לקנות בית, פיגרו בתשלומים – הבית נלקח מהם ונמכר, אבל היות והכלכלה נפלה, המכירה לא החזירה את חלק הארי של ההלוואה. כך שעכשיו הם גם תקועים עם הלוואה לכל החיים, וגם אין להם בית משלהם. יש מספר מועט של דרכי יציאה ממצב ביש זה. ואכן, אחוז ההתאבדויות עלה פלאים.

[ביום השני, בדרך למוזיאון הלאומי החביב של אסטוניה, נתקלנו במסיבת חתונה. בתזמון מושלם הגענו בדיוק לרגע בו נחטפת הכלה. 'נחטפת??' אתם תוהים - אז כן. כדי ללמד את הבעל הצעיר לשמור על אשתו הטרייה, מנסים חבריו הטובים לחטוף אותה מתחת לאפו. כך שהחתן לא יכול להירדם לרגע בזמן האירוע, כדי שיוכל לסכל את המזימה. במקרה שלנו החטיפה נכשלה, ולזוג המאושר שלום]

אבל תייר בטאלין, כמו שהייתי שלשום, לא רואה זאת. הוא חוזה במכוניות פאר בכבישים, ובבתים מפוארים בבניה פרטית לצדדיו. הוא רואה את המחירים בחנויות, שדומים למדי לישראל, וחושב שהמצב לא יכול להיות כל כך גרוע. בשביל זה צריך לדבר עם אנשים, ולבדוק את המשכורת הממוצעת שדי נמצאת בקאנטים. רק אז מבינים שכל הנהגים ויושבי הדירות האלה רעבים ללחם והולכים לבתי תמחוי. תקופה טראגית, שעם קצת מזל תיפטר בקרוב.