היו לי תוכניות גדולות לחופשה בארץ. מה זה גדולות? ענקיות. בתשעת ימי ביקור תיכננתי לכתוב את אירועי השבוע האמיתיים (פעמיים!), להעלות לפחות שלוש ביקורות פאבים, פוסט סיכום נרחב אחד על פולקל'ה ועוד כהנה וכהנה מטעמים. אבל זה לא יצא לפועל, בעיקר כי ישנתי הרבה – משלים חסרונות שינה מארץ אחרת. עם זאת עדיין לא יעלה על הדעת שביקור שלי בארץ הקודש יעבור כך בדממה. קבלו את החזרה של חזרתן של הנקודות שבאו לספר על אסקפיזם מוחלט בשבוע האחרון של דצמבר בת"א.
[שווקי חג המולד בגרמניה הם חגיגה גדולה. המגניב ביותר בו הייתי הוא שוק חג המולד ההיסטורי בדרזדן, עם נפח, שריונות למכירה ואמבטית עץ משותפת בלב הכיכר. התמונה למעלה היא מברלין, לא משם, אבל לא נורא]
יש פה חמש טונה טקסט. מעניין מי יקרא עד הסוף.
1. מתחילים בשנה שעברה. את ערב חג המולד חגגתי, לראשונה בחיי, עם חברתי הפולניה דאז בבית מלא פולנים ברעננה (שמלאה יהודים ממוצא פולני. ותימני). לקראת חצות התפצלנו: חלק נסעו לירושלים ובית לחם, וחלק אחר, ואני ביניהם, עלה באוטו ליפו העתיקה. איך היה? פייר, אכזבה. הכנסיה הפתוחה היחידה שמצאנו הייתה עמוסה, בעיקר ביהודים, כשבחוץ עמדו עוד אנשים, גם בעיקר יהודים, ותהו איפה אפשר למצוא כוסיות נוצריות להתחיל איתן. מפה לשם התקבלה החלטה: בשנה הבאה בירושלים הבנויה!
כדרכי בחודש ההחלטה הפכה לחלום, ומשם לאובססיה, ומשם קצרה הדרך עד שבערב חג המולד חנינו, אני חבר וידידה שלו, את הרכב ליד כנסיית הדורמיציון בעיר העתיקה של ירושלים הגשומה. יצא לכם פעם לראות את העיר העתיקה בלילה בגשם? כי זה מראה מרהיב לחלוטין. והוא אפילו יותר מלהיב אם בדיוק כשנכנסים לעיר מצלצל שעון הכנסיה, ורואים את הקצה שלה בין הסמטאות. כך נולדים רגעי קסם שנכנסים לרשימה השנתית שלי.
לקראת חצות הטכס התחיל. עשרים דקות אחרי זה עזבנו אותו כדי לחפש טכסים נוספים. פה התגלתה טעות גדולה בזה שלא עשינו הכנות, וכל הכנסיות שהגענו אליהן היו סגורות. מישהו אמר משהו על זה שהמיסות בירושלים הן בערב היותר מוקדם, ובחצות נמצאים החוגגים בבית לחם – אבל לא בדקתי אם זה נכון. הלכנו מהרובע היהודי לויה דולורוזה, משם ירדנו עד שער האריות. ביצענו תצפית על כנסית מריה מגדאלנה, שלפחות מרחוק נראית הכי יפה בעולם (בפנים מעולם לא הייתי), וחזרנו לאורך החומות לאוטו. למרות שלא מצאנו מה שרצינו, היה עדיין מרהיב. מומלץ בחום לשנה הבאה (רק עשו טובה ובצעו מחקר מעמיק יותר, אה? או שפשוט תצטרפו לסיור מאורגן. כזה למשל).
2. אחרי חמישים ושבעה אלף ביקורים ב – Blue Hole החלטנו לגוון הפעם ולשתות במקום אחר. אבל חיי הלילה הירושלמים לא מוכרים לי במיוחד, וכך יצא שהגענו לא רחוק מדי. לפאב שמעל ה – Blue Hole שאיני זוכר את שמו (ירושלמים לעזרה!). אני חושב שהפנטזיה שלי היא פאבים בסגנון השכונתיים הירושליים אבל בכמויות התל-אביביות. לאיודע אם זו העיר, האוכלוסיה, או האבן הירושלמית שגורמת לי להרגיש נוח בכל מסבאה בעיר הזאת, אבל גם שם הרגשתי כך. לקחנו חצי גינס עם צ'ייסר, דיברנו עם כמה אנשים על שולחנות ליד. קיבלתי הסבר מדוקדק על האח הגדול ומה הפסדתי שם.
ובסוף, בארבע בלילה סיימנו במאפיית אנג'ל. יש צורך להוסיף משהו? כן: תעשו זאת בעצמכם. טעים וכיף.
3. גם את הפאבים התל-אביביים, שמכירים אותי כל כך טוב, רציתי לבדוק. התכנון המקורי היה לעשות סבב פאבים חדשים. אבל מה? כשהגיע המועד גיליתי ש – א', יש לי יותר מדי אלכוהול בגוף – ו ב' – המשבר גרם לכך שלא יותר מדי פאבים חדשים שווים ביקור נפתחו בת"א בעת העדרי. למרות זאת, היו שתי מקומות שווה מאד להזכיר (למען יראו וידעו אחרים – כך פותחים פאב):
3.א. בתה וגריגה (לבונטין 2): אז הבעלים של ג'וז ולוז המיתולוגי והמקסים פתחו מקום חדש בשם בתה וגריגה. אם ציפיתם לג'וז ולוז 2, על האוכל המצוין והמראה המקסים שלו הרי שתתאכזבו. אם, לעומת זאת, חשקה נפשכם בבית קפה\פאב קטנטן עם מנות פשוטות (לחם\באגט עם) ואלכוהול במחיר סביר (לא זוכר מחירים), הרי שזהו בדיוק המקום בשבילכם. הייתי שמח לאמר שזה רק עוד פאב שכונתי קטן, דחוס וסטנדרטי לת"א – אבל זה לא. למה? כי בקושי יש כאלה בעיר. והיות וידוע שמקומות כאלה הם הבירה והוודקה של הבלוג, אזי שהוא משובח.
שלח אותי לפאב ניקו, שידע בדיוק מה הוא עושה. נדחסנו ארבעה אנשים, כששניים מהם יושבים על אדן החלון, לשולחן בסוף. שתינו כמה כוסות בירה, נשנשנו קוביות סוכר (ברצינות! אולי לא על זה חשב המשורר, אבל אנחנו לא משוררים וזה היה טעים מאד) והמשכנו הלאה. הייתי הופך את המקום לקבוע שלי לו רק הייתי תושב קבע בעיר.
3.ב. מסקל (ויטל 2). כשקרדיט מגיע אז קרדיט מגיע. על מסקל שמעתי דרך הבלוג של עכברוש העיר, שלאט לאט נהפך לאחד הבלוגים החביבים עלי ברשת. נראה לי שבעבודה שלו הוא מסקר לבד יותר מקומות ויותר טוב מעכבר העיר\טיים אאוט למיניהם. ואני מתכוון "מסקר", לא רק מצטט הודעות יחצ"נות.
הגעתי למקום עם אחד, נדב לזר, שבצורה בכלל לא מפתיעה כבר הכיר את המקום, הבעלים ואני בטוח שאם היינו בודקים אז גם חלק מהלקוחות. הזמן היה אחת בלילה בחמישי בערב, שזו שעה מסוכנת לצאת בה: מקומות או מפוצצים לגמרי או ריקים עד אפס מקום. המסקל היה באמצע: חצי מלא. השתלטנו על שולחן בפינה, כמו שאני אוהב כשאין מקום על הבר. הנה כמה סיבות לאהוב את המקום: א. הפלייליסט הוא לא גלגל"צים בכלל, אלא דרום אמריקאי (אני מניח). ב. הפי-האוור 1+1 עד 22:00 בערב, ופראייר מי שלא מנצל אותו. ג. מגישים דאנסינג קאמל מהחבית! יאי! ו – ד. מגישים גם אוכל מקסיקני. אחד המטבחים האהובים עלי בעולם. לא ניסיתי כי היה, נו, אחת בלילה (וכבר התנסיתי באותו השבוע בארוחה לילית במוזס בשתיים. חוויה טעימה אך קשה). חלק מהדברים צריכים לחכות לביקור הבא.
3.ג. הנורמן (הלל הזקן 8 ). יש אמירה חזקה בכך שאני חוזר לארץ לתשעה ימים ומוצא עצמי פעמיים בנורמן – פעם המקום החביב על הבלוג. אז לא – הוא כבר לא הפאב המדהים ביקום. ההרגשה הסופר ביתית נעלמה עם פופולריות יתר, כשגם חוק הסיגריות מפריע וכל מיני חוקים מוזרים אחרים נוספו (רק למלצר מותר לפתוח את הדלת למי שדופק. זה תחליף לשומר, מסתבר). חוץ מזה גם שמעתי, ואפילו חוויתי פעם אחת, שהצוות שם לא ממש שש לחכות ללקוח האחרון שילך אלא רומז לו על כך ב"עדינות". וגם אין שם טבח כבר כמו בימים העתיקים. נו, ניחא.
אבל מעבר לכל התלונות הנורמן הוא עדיין פאב מצוין. המבנה והמיקום, שתמיד היוו חלק מהקסם שלו, עדיין שם. מבחר הבירות שלו אולי כבר לא מקיף את כל מה שנמכר בארץ הזאת, אבל הוא עדיין אחד המובחרים ויספק כל בן אדם צמא. ו…הקהל מצוין. והמוזיקה טובה. והנורמן הוא אחלה מקום להעביר בו ערב (כל עוד באים בחבורה של פחות מארבעה!).
[בשביל מה יש לי בלוג אם לא כדי לתקוע תמונות של דברים מגניבים. כאלה! כאלה אני רוצה ליומולדת!]
4. משמחה לשמחה עוברים לפולקל'ה. נתחיל מהסוף: למה הרשת לא געשה אחרי הפסטיבל?? לא באמת, למה? מהצד שלי לפחות היו מספר בעיות: אחוז גדול מהזמן ביליתי למעלה, מחוץ לאיזור ההופעות. לבונטין 7 בנוי כך שאו שאתה במרתף, שקוע בהופעה, או שאתה למעלה, מדבר עם אנשים. אין באמצע. אין לדבר עם אנשים ולשמוע את המוזיקה כמוזיקת רקע (לא מכובד לאמן, אני יודע, אבל מה לעשות). חלק גדול מהביקור בפסטיבל מוזיקה הוא האינטרקציה עם הקהל – וכשמבנה המקום מכריח אותך לעשות זאת מחוץ למקום ההופעות, אז מפסידים דברים. מלבד זאת יומיים פסטיבל הרגישו לי, ספציפית, הפעם כמו יותר מדי זמן לשרוף מהביקור. כך יצא שהסתפקתי רק בשליש ממנו, מתוכו ראיתי את השמות היותר מוכרים ועליהם אין לי באמת מה להוסיף מעבר למה שכבר אמרו.
ואחרי שהתלוננו אפשר לסכם בחיוביות: אדם קומן מופרע לגמרי, יהוא ירון מדהים לגמרי. כבר התחלתי לספר שביום מן הימים אתגאה לאנשים שראיתי אותו מופיע במקומות קטנים בתחילת דרכו. לפני ששבר את סף הפלייליסט של גלגל"ץ. פוליאנה פרנק נתנה הופעה מוזרה למדי, זוהר וגנר והמסריחים הפתיעו אותי לטובה, וגיאחה הוא מלך עולם ואחלה חברה לפסטיבל. זהו.
5. חוץ מלשתות, לאכול ולשמוע מוזיקה גם ישנתי. ואפילו יותר מזה, ראיתי סרטים. זה נשמע מצחיק, אבל סוף סוף היו לי תנאים נורמאליים לראות סרט טוב – במקום במיטה עם הלפטופ על הברכיים כמו בברלין. עברתי קצת על דברים שהיו מועמדים לפרס האוסקר האירופאי האחרון (The Orphanage הוא אחלה סרט מתח. Gomorra, עטור הפרסים שבחים ומה לא, הוא ממש אוברייטד. מצולם יפה אך חסר עלילה מעניינת). בין לבין היו בלוקבאסטרים הוליוודיים שטרם ראיתי (שליחות קטלנית 3. בשתי מילים: לא טוב), והשלמות קלאסיקות: 12 המושבעים המדהים. עוד נחזתה הצפייה השלישית בקונג פו פנדה, שהוא מהחמודים שבסרטים וחייבים לתת תוכנית טלוויזיה לצב שם. כל זאת בתשעה ימים. לא רע, לא רע בכלל.
6. אפרופו סרטים: אם עשיתם את המתמטיקה בטח כבר הבנתם ששהיתי בסילבסטר בארץ ובטח תהיתם מה עשיתי. התשובה היא: הייתי בחתונה (של חבר צבא דתי) ואחריה הלכתי הבייתה וראיתי סרט. קצת עלוב, אה? אבל לא תמיד התאריך בא בזמן שמתאים לך לחגוג אותו. לא נורא, שנה הבאה יהיה יותר תוסס בברלין המאוחדת מתחת לשער ברנדנבורג.
7.. כמה עובדות שלא ידעתם על חומוס: ניימן אכל חומוס בביקורו בישראל (טוויסט מדהים, אה?). הראשון היה בחומוס גבעתיים, והיה בינוני מינוס. השני היה במרכז החומוס האסלי ביפו, והיה טוב מאד. והשלישי, שכיף מאד לציין אותו, היה באבו חסן. באמצע השבוע בבוקר בסניף של האשכנזים (שבטי ישראל 12). למה כיף לציין? כי בשבועות שלפני הנסיעה הארוחות באבו חסן היו מאכזבות מאד. נכון לעכשיו אני מאשים זאת בכך שהן היו בזמן הקרקס של שישי בבוקר, כשהמסבחה יוצאת בסרט נא. באמצע השבוע הרמה של המקום עדיין הטובה באיזור. אגב, הופתענו לגלות בשישי בשתיים עשרה בצהריים, עת חזרנו ממרכז החומוס האסלי, שאין תור באבו חסן! משמע: איני היחיד ששם לב לירידת הרמה בשישי.
בצד הלא חומוסייתי חייבים לציין את בודהה בורגר'ס. מצאתי הרבה מקומות אוכל טובים בברלין, כולל לא מעט צמחוניים\טבעוניים וכדומה. אבל מקום כמו הבודהה בורגר'ס טרם עלה בידי לאתר. זה לא אומר שאין, אבל זה כן אומר שיש לי כרגע סיבה נוספת לחזור לארץ בביקורים.
[פארש עדיין פעילים? מה דעתכם על מסיבת תה עם בובות המונית בגינה בפלורנטין? הייתם באים לאחת כזאת? אגב, במקום תה צריך לשתות בה ברנדי. בכל זאת, אנחנו אנשים מבוגרים]
8. ממקומות שאכלתי למקומות בהם לא הספקתי לאכול. כבר הזכרתי את העבודה המצוינת שעושה עכברוש העיר? כי גם על החגיגה של בבט שמעתי דרכו – וזה סקופ של ממש. המיקום הוא בפאתי העיר, מזרחית לעזריאלי ומרחק יריקה מבית הורי. כך יצא שהחלטתי לבקר אותו בעצמי רק כדי לגלות ששעות הפתיחה שלו כרגע עדיין מה-זה מוגבלות: א'-ב', ד'-ו' בין 21:00 לאחת בלילה. בלי צחוק. המקום חבוי מאד, אז תאמצו את העיניים ותחפשו את הכניסה האחורית. את הקישור לפוסט המקורי לא מצאתי. הכתובת היא חפץ חיים 8 (בתקווה שאיני טועה במספר, אבל אני לא חושב).
למי שלא מכיר: החגיגה של בבט הוא הופליה הבלגית הטובה ביותר, וגם המיתולוגית ביותר בארץ. כדרך קבע היא שוכנת בירושלים, שם עושים אליה אנשים כמוני עליה לרגל מדי פעם (כקינוח לחומוס בעיר העתיקה). את הסניף המקומי פתחה בדיוק אותה האשה שפתחה את הסניף שם. היא גם עומדת ומכינה, לפחות כרגע, את האוכל בעצמה, כך שהרמה אמורה להיות אותה הרמה. המיקום הנידח שלו הוא יתרון בעיני. טוב שיש פינות סודיות לגילוי בעיר. וטוב שהן במקומות שיש, עקרונית, חניה בהם בלילות.
9. אלכוהליסטיים אמיתיים לא שותים רק בפאבים. הם שותים גם בטעימות בירה שהם מארגנים לעצמם בבית עם חברים. וזו התורנית הייתה משובחת כמעט כמו הקודמות. מה אספר עליה…? לא הרבה. בעיקר כי שכחתי את הדף עם רשימות הבירה בבית. הנה כמה דברים שכן כדאי להזכיר:
א. בירת טריפל-בוק של סמואל אדאמס: נחת על שולחננו בקבוק מבציר 97 שקניתי בברלין. למי שלא מכיר, בירת בוק היא בירה גרמנית כהה, מתוקה וחזקה. הדופלבוק היא אותו הדבר, רק יותר כהה, יותר חזק ויותר מתוק. הטריפל בוק הוא משהו שהומצא ע"י סמואל אדאמס, ולכן אמור להיות אפילו יותר בכל הקטגוריות. והוא אכן כזה. וזה אכן גועל נפש. התוצאה דומה לרוטב סויה עם אלכוהול ומתאימה בעיקר כרוטב אלכוהולי לסושי ולא באמת לשתיה.
ב. ההפתעה הנעימה של הערב שייכת לבירת הדבש, Odin Trunk של Schloßbraü. קניתי בקבוק שלה בתחרות מזחלות הכלבים ובארץ גיליתי שהיא חלקה ומתוקה בדיוק במידה הנכונה. יופי של בירה. יש לי עוד בקבוק בחדר בברלין. מי מתנדב לבוא לשתות אותו איתי?
ג. ה – 8.8.2008 של Stone גם הייתה שם. ו – Stone, למי שלא יודע, היא המבשלה הטובה ביקום. הבירה הנוכחית בסדרת התאריכים שלהם היא אייל בלגי בלונדיני חזק, וככזה הוא טוב אבל לא מיוחד. ת'אמת? ציפיתי לקצת יותר.
ד. לא זוכר :] כלומר, היו עוד יופי של דברים, אלא אין לי את הפרטים על כולם ולא כיף לכתוב פרטים חלקיים. נו ניחא. תסתפקו בתמונה?
10. אחרי כל זה עוד ביליתי את מיטב זמני בלסיים, סוף סוף, את התיקונים לתזת התואר השני שלי. כ-מ-ע-ט הצלחתי, אם כי עוד נשארו 4 נקודות קצרות שדורשות קריאה מחדש של הכל כדי לענות עליהן. נעשה את זה ממש בקרוב, תוך שבוע ככה.
וזה הכל עד הביקור הבא. סוף פברואר – הנה אני בא!
11. סוף דבר: ביום שחזרתי הכרחתי, לא יותר מדי בכוח, ידידה יפנית להכין לי ארוחה מסורתית. יצא טעים, מאד שונה ממסעדות הסושי למיניהן. אבל אני לא פה כדי לכתוב ביקורת ארוחות של חברים, אלא רק כדי לדפוק תמונה של ספתח הארוחה: חטיף ארוז באריזת אצה. ממכר בטירוף, ואפילו בריא.
