ארכיון פוסטים מהקטגוריה "אלכוהול"

« פוסטים ישנים יותר

מפאב לפאב כוחנו עולה: סבב פאבים בנויקלן

יום שלישי, 9 בפברואר, 2010

למרות הסטיגמות, שאני יצרתי לעצמי, לא השתתפתי ביותר מדי סבבי פאבים (Pub Crawling בלעז) מאז שהגעתי לברלין. היו, כמובן, כמה צנועים, שיזמתי עם חברים. אבל כאלה אמיתיים, בהם חבורה של 30-40 זרים הופכת ליחידה שיכורה ומגובשת בסוף ליל שתיה קשוח – לא היו יותר מדי. עד יום שישי האחרון זאת אומרת. עת החליטו כמה חבר'ה להריץ, בצורה חובבנית לחלוטין, סבב פאבים בנויקלן: רובע הסטודנטים הנוכחי בברלין. השמועה עברה דרך אימיילים וקאוץ' סרפינג – כשבסוף התגודדו לדעתי 30+ אנשים בנקודת הפגישה. הגעתי עם החברים קצת באיחור, לא תמיד היינו מסונכרנים עם החבורה הגדולה שעברה ממקום למקום (לעיתים הגענו לפניהם – לעיתים אחריהם) – אבל התמנגלנו, דיברנו, שתינו הרבה וגם די נהננו.

המטרה הייתה פשוטה מאד: לדרוך במקומות אליהם סטודנטים לא מגיעים בדר"כ. גם בגלל שאלו המקומות היחידים שיש סיכוי להכניס אליהם חבורה כל כך גדולה בשישי בערב – וגם, ואפילו בעיקר, כי אלו המקומות האקזוטיים המעניינים – שצעיר רגיל לא ייכנס אליהם לבדו בשיגרה. אבל עם חבורה גדולה הביישנות יורדת ונעלמת. בפסקאות הבאות מצורף המתכון להערב – למי שמגיע לברלין ורוצה לשחזר סבב איכותי כזה משל עצמו. מי שכבר נמצא פה יכול להצטרף לסבב ב' ביום שישי הקרוב – שאמור להיות אפילו יותר גדול מהקודם (השמועות מדברות על 80 חבר'ה). ותגידו שניימן שלח אתכם.

Ä (אה – הוגים כמו: Eh. שם מוזר, אני יודע)
(כתובת: Weserstraße 40, 12045 Berlin)

ההתחלה, כמו גם הסיום, דווקא היו באנאליים. אם להתחיל באחד הפאבים הכי פופולריים וידועים בשכונה נחשב באנאלי. Ä הוא פאב נויקלני רגוע יחסית וקלאסי למדי: שולחנות וריהוט לא אחיד משוק הפשפשים, תאורה חשוכה, הרבה חבורות שלא תמיד מתערבבות אחת בשניה – ומוזיקה איכותית. לעיתים גם יש שם הופעות (ראו תוכניה), ובימים כאלה כדאי במיוחד לפקוד את המקום. הוא מתאים להתחלת ערב בתור השקט שלפני הסערה, וככזה תפקד בעת סבב הפאבים. החבורה הייתה גדולה מדי בכדי לשבת כמובן, וכך מצאה עצמה משתלטת על כמה שולחנות במרכז חדר הכניסה של הבר ועומדת סביבם. בעשר, אחרי כמה בירות חימום, נרשמה תזוזה למקום הבא. הרבה פחות רגוע – בלשון המעטה.

Pizzeria Aquila
(כתובת: Hobrechtstr. 3, 12043 Berlin)

(תמונה תחת CC)

בחיים לא הייתי נכנס סתם כך לפיצרייה אקווילה. אפילו לא אם הייתי רעב לפיצה. הוא פשוט נראה צ'יזי ומוזר מדי מבחוץ. אבל עם בעלים לבנוני, חברותי בצורה היסטרית, שגדל בצרפת ולמד במזרח גרמניה, מקבל המקום אופי מאד מאד לא משעמם. אפילו די מופרע הייתי אומר. בימי שבת יש להם ערבי מוזיקת קאלט גרמנית, עם כל מיני זקנים שפורצים בטנגו. אבל ביום בו ביקרנו – ערב שישי? מתרחשת במקום מסיבת ריקודי בטן עירקית סוערת עם נערות מענטזות. החבורה הגדולה ישבה במרכז החדר והצטרפה לריקודים (עם עוד כמה משקאות חדשים ביד). אני ישבתי עם החברים במיקום יותר פינתי וצפינו בסקרנות מובכת במאורע: לא שיש משהו רע בריקודי בטן כמובן – אבל המראה של זקנים גרמנים ועירקיים נצמדים אל הרקדניות כמו עלוקות, ואז גם דוחפים שטרות לכל מיני מקומות – גרם לי לתחושה לא נעימה בבטן.

החלפתי מילה עם הבעלים, שמת על ישראליים ואפילו יודע משפט אחד שימושי בעברית ("אני מחבל", למקרה שתהיתם). יש לו שלושה לקוחות עירקיים יהודיים קבועים והוא די בקיא בתרבות ובדת. אחרי זה הוא הצטרף אלינו – הביא איתו בקבוקונים קטנים של אייריש קרים לכל השולחן, הוסיף אלכוהול לקוקטיל שלקח אחד מחברי (נמושה. מי לוקח קוקטיל בפאב? :-]), ודיבר. ודיבר. ודיבר. הבחור אוהב לדבר. אבל הוא נורא קולני, ושמח, ומשעשע – והיה כיף איתו.

החבורה הגדולה של סבב הפאבים עזבה לפנינו. אנחנו נשארנו לסיים את המשקאות – הלכנו קצת לאיבוד – והגענו למקום הבא עשר דקות לפני שהם עזבו. אבל זה לא מפריע לי לדווח עליו כמובן.

Tripple Twenty (שגיאת האיות של 'Tripple' במקור. מה שעושה זאת אפילו יותר מצחיק)
(Weserstrasse 210)

(תמונה תחת CC)

והעיר ברלין מלאה במקומות כמו Tripple Twenty: פאבים שמיועדים לקהל היותר מבוגר. פחות סטודנטיאלי. שפחות מחפש את המגניב ויותר מחפש את הבירה, הבייגל'ה והחיצים שלו. ובדיוק כזה הוא הפאב שלנו: פאב חיצים שלא מציע הרבה יותר מכמה בירות טריות ואווירה אוטנטית לא מתיימרת. מלבד לוח המטרה והחיצים – שזה תמיד כיף – גם הציעו שם לצד הבירה סוכריות ושאר מתוקים במקום המלוחים הרגילים. שינוי מרענן, ולא בטוח שפחות בריא (בהנחה שבייגל'ה מלכתחילה לא בריא). ב – 13 לפברואר יש שם ערב קרנבל. אני שוקל לקפוץ, אם כי בסוף בטח אוותר על הקוריוז הזה.

הגענו לשם, שהינו כמה דקות, הבנו שהחבורה הגדולה עומדת לעבור – ובתיאום עם המארגנים הלכנו כראש חץ למקום הבא לפניהם. מקום הרבה יותר אמנותי ברוחו. הרבה הרבה יותר.

Kinski
(כתובת: Friedelstrasse 28, 12047 Berlin)

אל תתנו לשלט בכניסה, 'מועדון לחברים בלבד', להטעות אתכם. הקינסקי הוא מקום שמוכן לקבל את כל מי שרק מעז להיכנס בשעריו – כשהכתובת בכניסה, אני מניח, נועדה יוצר ליצור ברירה טבעית ולסנן את מי שלא יודע לאיפה הוא בא. אחרי קריאת פוסט זה אתם כבר לא שייכים לז'אנר הזה, נכון?

ולאיפה מגיעים באמת? מגיעים לפאב\גלריה אמנותי ביותר. שעל הקירות שלו תלויות תערוכות מתחלפות, חלקן נאות עד מאד וחלקן מזעזעות את השועלים. ליד כל תמונה רשום המחיר (100 יורו ככה – מי פחות מי פי חמש), והבליין השתוי והנדיב יכול לרכשן הבייתה. יש למקום, כמו לרוב המקומות בברלין, המון חדרים. כולם מעוצבים בצורה דומה: כרסאות ישנות, שולחנות מעניינים – חללים גדולים, והרבה אווירה. נשארנו שם הכי הרבה זמן, ואני לא בטוח כמה שתיתי (ולכמה שוטים הזמינו אותי). המוזיקה הייתה מעודכנת ביותר – כראוי למקום כל כך אמנותי.

כאמור -הגענו לפני החבורה הגדולה, ועד שהם הצטרפו עלינו כבר הספקנו להשתלט על כל הספות הנוחות בחדר הכניסה. החבר'ה האחרים העדיפו להצטופף בחדר הבר, שם נרשמו כמה שיחות באמת הזויות כל פעם שעברתי לקנות בירה. השלב הזה של הלילה בו אנשים כבר פחות מודעים לעצמם. באחת וחצי הודיעה לי המארגנת שהם ממשיכים למקום הבא – והאחרון (כי חמישה פאבים זו כמות סטנדרטית בסבב נורמאלי). החלטנו לוותר: גם בגלל שמדובר באחד הפאבים החביבים עלי בברלין – והייתי בו כל כך הרבה פעמים שזה כבר לא מרגש לבוא אליו שוב – וגם כי היה מחיר כניסה, והופעה. שני דברים שלא התחשק לנו לראות או לעשות עכשיו. אז נשארנו קצת, ואז הערב שלנו המשיך למחוזות אחרים. אבל כדי לסגור את הפינה – הנה כמה פרטים על המקום האחרון:

Fuchs Und Elster (השועל והעורב. וזה למרות שהתרגום המדויק ל – Magpie הוא 'עורב זנבתן')
(כתובת: weserstr. 207, 12047 neukolln)

אם תגיעו לשועל והעורב אחרי 22:00 בלילה, כנראה שלא תמצאו איפה לשבת. אפילו באמצע השבוע, וחזקה הדבר כמובן בסופ"ש. אבל אם תגיעו לשם ב – 21:00, ותתמקמו נכון, תוכלו לראות בשעות הבאות את מיטב שמנא וסלתא המגניבים של הרחוב מגיעים לשם. אוקי, אני די מגזים – אבל מדובר בפאב חדש יחסית ופופולרי מאד שפתאום כולם מכירים, מבקרים ולוקחים אותו כאופציה ראשונה ליציאה.

כמו רוב הפאבים המוצלחים בשכונה, גם השועל והעורב מורכב מערב-רב של רהיטים ישנים שנאספו מן הסתם בשווקי פשפשים וחנויות יד שניה. הקירות שלו מזכירים את הקירות של ארמדילו ובני דודיו (פיקוקס, צימרמן וכו') מתל אביב: משוייפים וערומים כדי שנחשוב שלא הושקעה בהם עבודה. מלבד העיצוב המושקע והקהל המגניב שתמיד נחמד לדבר איתי – מתהדר המקום גם בבירה המפורסמת בעלת השם הסתמי: בירה. הרעיון השיווקי מאחוריה (לקרוא לבירה בשם 'בירה') פשוט וגאוני בעליל. והטעם? נו – גרמני. איכותי כמובן, אבל לא משהו שלאגרים אחרים לא יודעים להציע.

זה בהחלט יעד מוצלח להתחיל\לסיים בו ערב שתיה, היות ואם הולכים טיפה מזרחה ברחוב – אבל ממש טיפה – נתקלים בשאר הפאבים של המקובלים בשכונה. מי הם? מה הם? נו – על זה בפעם אחרת. ובפוסט ארוך נוסף מתישהו בעתיד. אולי.

לסיום: ההודעה מקאוץ' סרפינג בנוגע לסבב הפאבים ביום שישי הקרוב (12.2.2010). תודיעי לי אם מישהו מתכוון להופיע – למרות הקור והעונה הלא מזמינה.

שייך לקטגוריות אלכוהול, ביטים של ברלין 2010, ביקורת - פאבים, ברלין | 9 תגובות »

זהו (עוד) פוסט על טעם החיים. או: בירה!!!

יום ראשון, 3 בינואר, 2010

לא מדברים פה מספיק על בירה. וזה מובן מאליו, כי אי אפשר לדבר מספיק על בירה. כאות הוקרה לטעימת הבירה שנערכה בביתי במהלך החופשה, הנה פוסט עם שלל מידע, לינקים ו.. נכון: תמונות.

1. הבלוג של דרור בבקבוק הוא בלוג הבירה היחיד שאני מכיר בעברית. כך יצא שהגיוני יהיה שהוא יכתוב את הביקורת על טעימת הבירה מהפיסקה הראשונה. מה היה שם? די הרבה אלכוהול לכמות קטנה של חמישה אנשים: 11 בקבוקים, שרובם חזקים (6-8 אחוז) עד חזקים מאד (11 אחוז פלוס). התרומה שלי הייתה בעיקר של סטאוטים כהים עזי אלכוהול בטעמי קפה עזים. שניים מהם היו לימיטד-אדישן, כאשר רכישה בפסטיבל בו קניתי אותן הוגבלה לארבעה בקבוקים לבן אדם. שניהם הצטיינו בטעמי ליקריץ, ושלל גווני טעמים שהחך האנושי טרם המציא להם שמות. במילים אחרות: למי שחושב שסטאוט זה רק גינס ומרפיס, יש עוד עבודה לעשות. שידבר איתי.

וכמובן: הלינק לביקורת של דרור. חברים, יש שם המון תמונות בירה יפות!

2. הבירות המדוברות בטעימה הקודמת לא ניתנות לרכישה בחנות האלכוהול הפינתית של רובנו. כדי להשיג אותן צריך להרחיק עד חנות בירות בוטיק יעודית – כזו שאין בברלין – או עד פסטיבלי בירות למיניהם. אני עשיתי את השני, וכך בתחילת נובמבר נחתתי, אחרי לילה לבן באוטובוס מברלין להולנד, בבודחראבן. עיירה הולנדית קטנה עם תחנת קמח ישנה – תחנה שהוסבה כבר די מזמן ועכשיו היא מבשלה בשם דה-מולאן (=תחנת קמח בהולנדית אם זכרוני אינו מטעני).


[המשאית של מבשלת דה-מולאן מביאה לנו דברים טובים. קרדיט ל - Willem Joosten. הולנדי שהצטרף אלינו בשעות האחרונות של הפסטיבל]

רגע של פוליטיקת בירה הולנדית: בהולנד יש מועדון בירה בשם Pint. להולנדים יש, כמו לקרוביהם הגרמנים, יצירתיות יוצאת דופן במתן שמות. פיינט מארגנים כל שנה, מאז סוף שנות השבעים, פסטיבל בירות בוק (שמו הרשמי 'פסטיבל בירות בוק', או: Bokbierfestival) באמסטרדם. עקב חילוקי דעות יצירתיים, או משהו בסגנון שלא עקבתי אחריו עד הסוף, חל סוג של סכסוך בין דה-מולאן, המבשלה היצירתית ביותר בהולנד, לבין פיינט. סכסוך שהוביל את דה-מולאן להכריז על פסטיבל בירה משלהם יום לפני פסטיבל בירות הבוק. הדומה? בשני הפסטיבלים יהיו הרבה בירות הולנדיות. השונה? בזה של דה-מולאן משתתפות אך כמעט ורק מבשלות על-בוטיק אירופאיות. כאלו שמייצרות בירות לימיטד-לימיטד אדישן שחובב הבירה הממוצע יעזוב הכל באמצע, יעלה על מטוס ויגיע במיוחד בשבילן. בחיי, היו כמה חבר'ה שהגיעו במיוחד לפסטיבל מארה"ב! משוגעים.


[הדוכן של מבשלת נארקה. היו להם שתי בירות סטאוט מעושנות בפסטיבל, שהוגבלו בכמות לאחת לבן אדם. איפושהו בצהריים אזל המלאי, לאכזבתם של החובבים האירופאיים. צילום: Willem Joosten]

את בודחראבן, בה נערך הפסטיבל, אין ברירה אלא לתאר בקלישאות: עיירה הולנדית ציורית קטנה. יש בה תעלות, שדות, חנויות גבינה ייעודיות וכאמור – תחנת קמח לשעבר אחת. הגענו אליה בשש וחצי בבוקר, והתרשמנו מאד מהשקט ששורר. אז הלכנו לישון, אצל בחור שמצאתי דרך קאוץ' סרפינג ובליינות זה כל הסיסטם שלו – והתעוררנו בצהריים כדי לגלות שאותו השקט עדיין חי ושורר. שעתיים ושני כריכי לחם טרי וגבינה הולנדית מאוחר יותר, הגענו לפסטיבל.

היו בפסטיבל שני מרכזים שהיו מרוחקים אחד מהשני כחמש דקות הליכה לצד תעלת מים. אחד, הראשי, היה בתחנה עצמה ומשך את רוב תשומת הלב. השני היה בתוך בקתת עץ ישנה והיה מקסים ורגוע בהרבה – אבל, מה לעשות, עם בירות פחות מתוקשרות. אסימון עלה יורו וחצי, וטעימה, של 150 מ"מ בממוצע, עלתה אסימון או שתיים – בהתאם לנדירות ואיכות הבירה. רוב ההיצע היה של סגנונות שחובבי בירה אוהבים: הרבה מאד כהים, הרבה מאד חזקים, הרבה הרבה מאד מעושנים – וקצת בירות בוק – כי זו העונה. אחרי 6-7 בירות מפסיקים להבדיל בין הסגנונות השונים כמובן, ורק נהנים מהבירה והחברה.


[מקור. Göller אגב, הייתה המבשלה הגרמנית היחידה באיזור]

הרשמים בראשי מהאירוע קצת מעורבבים כרגע. בליל טעמים של בירות וגבינות, יחד עם שלל אנשים שפגשנו והכרנו, כשהכל הסתיים בסבב פאבים עם המארח הנמרץ שלנו עד שלוש בלילה. אלוהים יודע איך התעוררנו בבוקר. אלוהי אלוהים יודע איך המשכנו לאמסטרדם ולמה שמתואר בחלק הבא.

3. או, אמסטרדם! צריך להיזהר כשבאים לכתוב על אמסטרדם, כי המארחת שלנו בחלק הזה תקרא כנראה שורות אלו ותבחין בכל חוסר דיוק (ד"ש :]).

היה זה הביקור השני בהיסטוריה הניימנית באמסטרדם, כשהראשון היה קצר ביותר ועייף ביותר והשאיר רשמים לא-מי-יודע-מה-חיוביים. המטרה הרשמית שלי בהגעה לאמסטרדם הייתה להשתתף בפסטיבל בירות הבוק שחל בעיר באותו הסופ"ש. המטרה הרשמית של טום, חברי לטיול, הייתה לעשן כמה שיותר רגע לפני שהוא נגמל מעישון עד סיום התואר השני שלו. איפושהו באפריל, עם קצת מזל.

אישית, רוויתי לגמרי מבירות איכות ובכלל ביום הקודם, והגעתי עם קצת, אבל ממש ממש קצת, התלהבות – ויש שיאמרו שבכלל בלי – לפסטיבל בירות הבוק. פסטיבל שנערך בהיכל ענק, לא רחוק מתחנת הרכבת, שנקרא Beurs van Berlage. מקום שהיה ממש מזמן שוק חילופי סחורות, והיום סתם מארח אירועים. גלריית האורחים המשתנה שלנו הורכבה בעת הביקור בפסטיבל מארבעה אנשים – שרק שניים מהם, אני ושותפי הבלגי לשעבר שהגיע במיוחד מבלגיה כדי לבלות איתנו את היום, שתינו אלכוהול. הסתפקנו בלחלוק שש טעימות בירה (200 מ"מ) כל אחת, כשהטובות ביניהן היו מסגנון אייס-בוק: בירות בוק שמקפיאים, מוציאים קצת מים, ואז מפשירים מחדש כדי לקבל בירה חזקה בהרבה. אחסוך לכם את הביקורות: בכל מקרה אי אפשר להשיג את הדברים המדוברים מחוץ להולנד.

4. רגע נדיר שלא קשור לבירה: בערב באמסטרדם, עיר בילויים אדירה ע"פ השמועות, נלקחנו (בכוח! באיומי אקדח! או שלא) למועדון ברלינאי\פלורנטיני ברוחו בשם: ווסט חאסט פאבריק (בלעז, תעצרו נשימה: Westergasfabriek). המשמעות בהולנדית היא 'מפעל הגז הישן', וזה למרות שהמקום היה בעבר מפעל גז ישן (המילה 'למרות' עלולה להיות מיותרת במשפט הקודם). מדובר במועדון שבנוי ומתנהל לפי כל כללי האנדרגראונד המקובלים: מהעיצוב ועד המוזיקה הלא פופלרית אך רקידה, עצמאית ומיוחדת מאד. אחלה דרך לבלות ערב באמסטרדם. בעיקר אם בא לכם גם להתחכך במחתרת המקומית.

5. הפוסט הזה הופך אט אט למפלצפוסט. אניווי, אם בטיולים עסקינן, אז חייבים לציין את הטיול השנתי הקבוע של מועדון הבירה האירופאי. כל פעם בוחרים חברי המועדון, הידועים גם בשם 'הזקן והכרס' על שם המראה משובב הנפש של רוב חבריהם (אני מניח), עיר כלשהי באירופה. עדיף כזאתי שמכילה כל מיני מבשלות בוטיק ואטרקציות בירה בסביבתה. עדיף כזו שיש בה חברי מועדון שיכולים לארגן את העסק. שם הם מבלים 3-4 ימים בסבבי פאבים, מבשלות, חנויות – וכמובן: טעימות בירה כשכל חבר מועדון מביא את הדברים הנדירים ביותר שידו משגת.

השנה מגיעים חברי המועדון בין ה – 4 ל – 7 ביוני לרומא. המארח יהיה בחור בשם אלכס, בעל פאב הבירה בראסרי 4:20. התוכנית רשומה פה, וכל אחד יכול להצטרף במחיר עלות כרטיס טיסה. ואני? אולי. נראה. מאד מאד רוצה, אבל זה יוצא בזמן הסמסטר ולא ברור אם אצליח לפנות את הזמן הנדרש. עדכונים בזמן חי יגיעו בהמשך.


[מהאתר של הבראסרי 4:20]

6. כבר שנים שהתשובה הכמעט קבועה שלי לשאלה על המבשלה האמריקאית האהובה עלי היא 'סטון'. תשובה קצת לא אחראית, כי לא באמת טעמתי מספיק מבשלות אמריקאיות, אבל מתוך עשרת הבירות של סטון שטעמתי, לפחות 7 היו אלוהיות. סטטיסטיקה מרשימה. הזכרתי אפילו בעבר את סדרת המאה ה – 21 שלהם: סידרה שמוציאה בירה ייחודית ב – 1.1.2001, 2.2.2002 וכו' וכו' (בקרוב אזכה לטעום את ה – 9.9.2009!).

לפני שבוע וחצי סטון הפילו פצצה: הם רוצים לפתוח מבשלה באירופה! פעילי הבירה האירופאיים החלו ישר להפעיל את בלוטות הטעם, ולדמיין איפה, איך ולמה תהיה המבשלה העתידית. יש כמובן זמן עד שזה יקרה, אבל בינתיים אפשר ליצור באז בבלוג, כדי שייבואנים עתידיים יביאו בבוא הזמן את מוצרי החברה לארץ.

7. עולות לי מחשבות על פוסט 'רשימות ה'טוב ביותר' הלא שגרתיות ביותר ב – 2009'. עד שזה יקרה נסתפק בת'רד חמש הבירות הטובות ב – 2009. הכי כיף זה שאת חלקן טעמתי.

8. יש! פתחו בגרמניה חנות אונליין לבירות בוטיק! אפילו בירות עונתיות במהדורה מוגבלת יש שם, והבעלים טוען שההיצע רק ילך ויגדל. אותי מלהיבות במיוחד הבירות של מיקלר, וספציפית הסטאוטים שיושנו בחביות ויסקי. טעמתי כאלה והן גן עדן מוחלט (אם כי גהנום במחיר: 13-19 יורו לבקבוק גדול). בקרוב בפתח דלתי הברלינאית.

9. החזית הישראלית בינתיים מתחממת בטירוף: כבר הוזכר פה בר הבירות החדש בשטרן 1 (בינתיים נוספו ביקורות על המקום של העכברוש ושל יוחאי), ועכשיו השמועות מדברות על פאב בירות נוסף ברחוב הארבעה, אחד עם חמישים ברזים. מבשלת הנגב של יוחאי החלה סוף סוף החודש לייצר בירות באופן מסחרי, ואוטוטו הן יגיעו לפאבים, חנויות ורשתות השיווק הקרובים למקום מגוריכם. ובנוסף לכך הלאת'ינג בודהה הקימו מבשלה בדרום ת"א, ומפיצים אט אט את הסחורה המצויינת שלהם (בינתיים אפשר למצוא אותה רק בשטרן 1). מי זוכר שפעם היה לנו רק את הדאנסינג קאמל.

10. ולסיום, סתם כך, הטבלה המחזורית של הבירות באדיבות בוינגבוינג.

שייך לקטגוריות אלכוהול | 7 תגובות »

ששה ימים בעיר הגדולה (תל אביב, אפריל 2009)

יום שישי, 15 במאי, 2009

שלום,


[עד שהפוסט עלה האתר של תערוכת The Mad Generation - תערוכת ציורי בהשראת המגזין מאד - כבר ירדה מהרשת. אבל לפחות יש עוד כתבות עליה]

לקח לי ארבעה שבועות, נצח במונחי בלוג, לכתוב על הביקור האחרון בתל אביב. הוא התחיל כמו שצריך: עם חומוסיות, פאבים, חברים ושלל חוויות ביומיים הראשונים. אבל אז התערבו במצב נסיבות שאין לנו שליטה עליהן, ובסופו של דבר היה לביקור טעם קצת עצוב, קצת מתבודד וקצת שונה ממה שציפיתי. אפילו קצת איבדתי עניין במה קורה וחדש בעיר. לא שהפסקתי לחקור, פשוט הפסקתי…. להתלהב. ואני שונא לא להתלהב :]

הפתרון לפוסט על הביקור הזה הגיע בדמות הרעיון הבא: לקחת את כל מה שיש לי לספר על ת"א – ונדמה לי שיש משהו – ולשלב אותו עם כל שאר הדברים שרציתי לספר: ברלין, אירופה, תרבות, בלוג ושאר דיכפין. הפוסט הנוכחי יורכב מאייטמים ממוספרים יפה (כמו בצבא): המספרים האי-זוגיים יוקדשו לתל-אביב, והמספרים הזוגיים יספרו על השאר. אל דאגה! זה לא תרגיל במתמטיקה לכיתה א'. בתחילת כל אייטם יצויין על מה הוא מספר. עסק? שנתחיל? יופי.

1. [תל אביב] שני בערב: משדה התעופה הוסעתי לחומוס ביפו. היה כבר מאוחר כך שאבו חסן היה סגור, ולכן הלכנו, אימי ואנוכי, למרכז החומוס האסלי (יפת 73, יפו). בשנה האחרונה הסטטוס של אבו חסן אצלי הולך ומתדרדר. זה התחיל בכך  שהוא איבד את תואר 'החומוסיה הטובה ביקום' לסוהילה מעכו. בביקור הזה הבנתי שאפילו בת"א אני כבר מעדיף לאכול במרכז החומוס האסלי מאשר באבו. האם זה אשמתי – או אשמת אבו חסן, שהפך ללונה פארק לחומוס ואיבד קצת את הטאץ' המיוחד? אכן תמונות קשות. אבל מנה וחצי של חומוס גרגירים וטחינה בחומוס אסלי עזרה לשכוח אותן.

אגב, כמה קוראים-מעריצי-אבו-חסן-פאנטים איבדתי בגלל הפיסקה לעיל? שוקי, אתה עדיין פה? :]

2. [כללי] ובינתיים בברלין גיליתי שבוע שעבר את קסיופאה – גן משחקים למבוגרים בלב פרידרישהיין. הדבר הראשון שתופס את העין הוא מגדל הטיפוס במקום: מגדל אכסון ישן שתקעו בו יתדות והפכו אותו לחווית הטיפוס הכי עירונית שיש. מסביב פזורים קירות, חצי הרוסים אך מלאי יתדות, שמהוות אופציות נוסף לפעילות טיפוסית (מין משחק מילים שכזה). יש במקום גם פארק לחובבי הסקייטים – וכמובן, כי מדובר בגרמניה, גן בירה. אלוהים יודע איך אפשר לשלב גן בירה עם קירות טיפוס. מדובר באחד המקומות הכי ברלינאיים שנתקלתי בהם עד עתה: מאולתר אך מאורגן, אנדרגראונדי ונסתר אך גם די מפורסם. נפלא לכל תייר [Revaler Strasse 99]. התמונה מפה.

3. [תל אביב] חוזרים לעיר הגדולה: אחרי החומוס, עוד לפני ההגעה הבייתה, הגענו, אני וחבר, לביקור מוקדם בפרוזדור. הפאב המדובר ביותר, לפחות בקרב "מקורביי", שנפתח בתקופה האחרונה. השעה הייתה 20:00 בערב והמקום היה ריק כמעט לגמרי – מה שנתן לנו אופציה לשפוט אותו באובייקטיביות. אהבתי את המבנה. הוא בסה"כ דירה, אמיתית לגמרי, שמישהו תקע בר, לא מעוצב במיוחד, בחדר הכניסה שלה, והמון מקומות ישיבה בחדרים. כל כך פשוט, מתבקש ומקסים שזה מבריק*. גם העובדה שבעלי המקום, שהם גם בעלי סלון ברלין, מסורתיים\דתיים\משהו כזה – מוסיפה מקוריות מסוימת. מי שמע על פאב תל אביבי שסגור בשישי בערב? או שלא מגיש בירה בפסח?! התאבדות של ממש.

קצת חבל היה שהגענו מוקדם מדי ופספסנו כך את תקלוטו של חיים רחמני. אי אפשר לזכות בהכל בחיים.

4. [כללי] כל חובב מוזיקה יודע מהי תקופת-מוזיקה-טובה; תקופה בה כל שיר שנופל עליך הוא סוג קטן של יצירת מופת, וכל אלבום או להקה נראים לך מתנת האל. שמעתי כמויות כה גדולות של מוזיקה טובה בחודש האחרון שצריך שבוע עמוס בפוסטים כדי לספר עליה. מתוך כל זה החלטתי לשזור בפוסט שיר שהוא סוכריה אמיתית. סכרין מתפוצץ מגוד-אולד-טיים מתיקות: Nothing Can Change This Love של The Wave Pictures מתוך האלבום If You Leave It Alone שיצא לפני כמה ימים. זה חידוש ליצירה ישנה נושנה (70-80 שנה ככה) של Sam Cooke, ועכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע הצד התמים המתוק הזה.

[The Wave Pictures - Nothing Can Change This Love]


[האמן David O'keefe מבלה ימיו בליצור פסלים ואיורים מרהיבים של תרבות הפופ. אם זו של דילן לא מגרה לכם את האצבע לבקר באתר שלו, אז לא ברור מה כן יעשה זאת]


5. [תל אביב] בואו נעשה רגע טיול ביחד בפלורנטין: ערב אחד הלכתי לאכול עם ידידה בסאב קוץ' מילגה בפלורנטין. מהחביבות עלי שבמסעדות עירנו, ועיסקת הדאל שלהם (שלושים ומשהו שקל לאכול כפי יכולתך. יאמי-עם-בטן-נפוחה) אדירה. חוץ מזה, נמאס לי לאכול כל ביקור בבודהה בורגר. גיוון הוא טעם החיים. אניווי, אחרי האוכל עשינו סיבוב בצ'כונה. ומה-אתם-יודעים\שכה-יהיו-לי-טוב: נפתחו בה מלנתלאפים פאבים חדשים! המייט החדש (ויטל 2), מתושלח (אוריאל אקוסטה 16), קורדובירו (קורדובירו 21) ואני די בטוח שעוד שאני לא זוכר.

על המייט אין מה להרחיב: כלומר, הוא דומה מאד לפאב המקורי בדיזינגוף, מה שאומר שהוא אדיר ומקום מומלץ אחוש. במתושלח לא ביקרתי, והקורדובירו, למרות שהוא נראה מגניב בעליל למבלים, בטח מעלה את הסעיף לדיירי הרחוב. לקחו רחוב שקט יחסית ועשו ממנו פצצת רעש עם קהל ישראלי מתחשב טיפוסי ברחוב. עוד בנידון? שני סעיפים למטה.

6. [כללי] פינת הספר הטוב מביאה לנו את יצירת הפנטזיה המופלאה: דרקון הוד מלכותה. דוגמא מדויקת למהי פנטזיה בריטית איכותית. ותיקי הקוראים זוכרים אולי את החיבה העתיקה שלי לפנטזיה מהממלכה המאוחדת (ג'ונתן סטריינג' ומר נורל), אבל האמת היא שבשנים האחרונות בקושי מצאתי זמן לקרוא. דרקון הוד מלכותה מחזיר אותנו לאחת התקופות המרתקות בתולדות אנגליה: תקופת המלחמות הנפוליאניות. אלא שכאן, בניגוד להיסטוריה האמיתית, מצויידת אנגליה, כמו גם שאר צבאות העולם, בחיל אוויר מרשים מלא ב..בדרקונים(!). לאלו האחרונים יש אופי כלבלבי-נאמן אך יכולות דיבור וחשיבה אנושיות, שיחד עם אקשן טוב, והמון המון נימוס בריטי מרתק מתמזגים לסיפור חניכה של טייס דרקונים יוצר דופן ודרקונו האפילו-עוד-יותר-מיוחד.

הספר עומד כסיפור סגור בפני עצמו. וזה נחמד, כי למרות שעקרונית יש לו שני המשכים, נראה כרגע שהללו לא יתורגמו לעברית עקב מכירות דלות. מה עושים? פועלים. כלומר, קונים את הספר, מקווים שהמונים נוספים גם יעשו זאת, ואולי, כשיבוא המשיח, יצאו ההמשכים בעברית. או קצת אחרי.

(גם קניתי את תעלוליה של ילדה רעה הלא-ז'אנרי, החדש של טים פאוארס שיודע לכתוב רק ספרים טובים, ואת איליאום של דן סימונס. יש לי המון מה לאמר על דן סימונס, אבל זה ידרוש פוסט שלם ואורך בנושא).

7. [תל אביב] ידידה סיפרה לי סיפור, על איך הם ארגנו פתיחת תערוכה חדשה בגלריה שלהם. בכל מקרה, כדי להסביר לאנשים איפה לחנות, שמו איפושהו ליד הגלריה איזה שלט קטן עם חץ שאומר 'חניה'. תמים? כן. מזיק למרקם העירוני? לא ממש. מצדיק קנס 400 שקל מצד העיריה? כך חושבים הפקחים כנראה. כן, הם קיבלו אחד כזה. מה זה מראה? אטימות ואפס סבלנות מצד השלטון המקומי בעיר.

אממה? כבר דיברנו על פאבים, נכון? וגם דיברנו על רעש בפאבים, ועל פאבים בהם הרעש גולש לרחוב – או אפילו יותר מדויק: פאבים בהם עיקר הרעש הוא ברחוב. איכשהו כל אלו מתחברים ביחד למה שאני מכנה 'האגואיסטיות-המדהימה-של-הלקוח-התל-אביבי'. שיוצא מהפאב ומרעיש עולמות באמצע הלילה, אבל מתקשר למשטרה שמישהו שר בפאב מתחת לביתו. זה נורא צרם לי כשחייתי בת"א, וזה צורם שבעתיים כשרואים את זה מברלין. אז כן, העיריה קטנונית, ומתנכלת, ולא רוצה עסקים במרכז העיר. אבל הסיבות לכך הן לא רק בהן. זה גם בגלל שהלקוחות דואגים שעסק פופולרי מדי במרכז העיר יהיה מפגע לשכנים. סתם, נקודה קטנה שרציתי להוציא מהלב.


[קצת יותר למטה נדבר על אופנה. בינתיים אפשר לספר על Gama-Go. סוג של חנות צעצועים\אופנה וכו' מקושקשת לגמרי כמיטב אהבתי. הייתי משלם המון תמורת הייטי הזה, לו רק היה לי מספיק כסף. גם בברלין אפשר לקנות מוצרים שלהם. תבדקו פה]

8. [כללי] כבר אמרתי שיש לי דירה חדשה? היא מקסימה בצורה היסטרית, והשותפים כל כך גרמניים וכל כך נחמדים שזה כיף ואחלה ליכולות השפה שלי. רוב הריהוט הגיע מהרחוב או משווקי פשפשים, חוץ ממיטה מפוארת וכסא למחשב שקניתי באיקאה. לאט לאט אני חוקר את תרבות הפאבים והאוכל באיזור. הנה, כבר לקחו אותי למסעדה איטלקית בה הבעלים מכיר את כולם, וכבר מצאתי את החנות הטורקית שמלאה בפיצוחים מסוכרים ושאר שטויות בסגנון. ערב אחד, בדרך חזרה הבייתה, עצרתי בפאב סוניה ברחוב Wrangel, הרחוב הראשי באיזור, וישבתי שעה קלה על בירה עם ספר קומיקס (סיימתי את הראשון של סנדמן באיחור היסטרי).

אבל הערב הכיפי ביותר היה דווקא ב – Bull Bar שנמצא ב WrangelStrasse 90. זהו פאב רוק מהז'אנר הישן, עם שולחנות מלוכלכים ולקוחות מוזרים וקשוחים. הגענו אליו די מאוחר ביום שבת, בדרך חזרה מבילוי אחר, והיה שם כל כך נינוח, נעים ונחמד, שסיימנו שתי בירות ושני שוטים עד שגירשו אותנו, בסוף הלילה, לסיים את הבירה האחרונה אצלי בדירה. ה"בוקר" שאחרי זה היה קשה, אבל הלילה היה נהדר.

9. [תל אביב - יפו] כבר שנים שאני וח' מבלים מדי פעם ערבים הזויים בפינות לא-מוכרות של ת"א. זה התחיל בתקופה שיצאנו, לפני הרבה מאד זמן, ועכשיו ממשיך בטיול, פעמיים-שלוש בשנה ככה, שרוב מטרתו היא לראות את כל מה שפחות מפורסם.

הפעם? הפעם הגענו ליפו. התחלנו מכיכר השעון, והלכנו, בדרך כמעט ישרה, כמה שיותר דרומה. תקשיבו – יש שם דברים חזקים בדרום-דרום הזה. מאחורי בניינים אפשר למצוא כל מיני גינות מקסימות, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה – ואם ממשיכים יותר דרומה מגיעים לטיילת חדשה שהולכת ונבנית. אני מת על דברים בתהליכי בנייה. זו אולי לא הליכה בחורבות – החוויה האהובה עלי, אבל זה בהחלט מתקרב. טיילנו שם שעה ארוכה, ואז שבנו דרומה לבדוק את סצינת הפאבים המשגשגת של שוק הפשפשים.

בשתיים וחצי בלילה רוב המקומות כבר היו סגורים (גם כן עיר ללא הפסקה), אבל במרגוזה (רח' הרב יוחנן – מול פועה) עדיין הרביצו שוטים ודרינקים לרוב. ישבנו בחוץ, איפה שהווליום מושלם לדיבור, ושתינו גולדסטאר. לידינו הייתה חבורה של חמישה תיירים שהורידו בקבוקי(!) ויסקי וגם כמה בירות ועשו שמח. בשלוש וקצת הגיע הברמן וביקש שנשלם כי סוגרים קופה. אבל הוא היה כל כך מקסים! התנצל פעמים, אמר שוודאי שאין זה רמז שנלך, אלא שהם ישמחו שנשאר – ובסוף עוד דאג לקדם את אירועי המקום בחודש הקרוב. איכשהו נדמה לי שפעם רוב עובדי הפאבים היו ככה, ושבשנתיים האחרונות עיקרון קידום-מקום-העבודה שלך קצת נעלם מהתרבות המקומית. אולי זו סתם הרגשה אישית שלי (כנראה), אבל היה כיף לראות בחור שכה רוצה בהצלחת מקום עבודתו.



[ב - 1 במאי, בזמן שבברלין הלכו מכות עם שוטרים, הגעתי לורשה. נשארתי שם גם ב - 3 במאי, שזה חג החוקה שלהם. חג שנחגג עם תהלוכות צבאיות נאות במרכז העיר, קונצרט קלאסי חינם בערב - ומה שהכי חשוב: שוק מסורתי ברחוב הראשי! אחרי שאכלנו לחם עם שמאלץ ומלפפון חמוץ, פירוגי וגבינה צהובה מעושנת ברוטב פירות יער - התפנינו להוריד את האוכל בהליכה במרכז העיר. התמונה למעלה, לא שלי (מפה), מראה מצוין כמה יפה הוא האביב בורשה. אגב, כך נראה פארק ואז'ינקי, זה שבתמונה, בחורף]

10. [כללי] תופעה מעניינת התרחשה מאז שעברתי לברלין. מגיק כבד שלא מתעניין במה שהוא לובש כל עוד יש על זה ציורים יפים, עברתי מטמורפוזה לבחור צעיר שמתעניין בלייבלים המובילים של אופנת הרחוב. זה קצת עצוב. גם כי אני חש שזו התדרדרות אינטלקטואלית (לא באמת), אבל בעיקר בגלל שהמחירים של רוב המוצרים מגוחכים לגמרי לכיוון הלא נכון.

זה התחיל בשוק הפשפשים של מאואר פארק, שם מפוזרים המון דוכני לייבלים של חולצות ת'רדלס למיניהן (במחירים יקרים פי 2 מת'רדלס). אחרי זה קניתי איזה ז'אקט מטורף, עם גולגולות (חולה גולגולות הנני) בחנות הזויה. ומשם, כשחיפשתי עליה מידע באינטרנט, הגעתי למדריך המאד-חובבני אך מאד מרשים הזה לחנויות תרבות רחוב בברלין. כרגע החלום שלי הוא לקנות את הז'אקט החלומי בתמונה למטה. 94 (ותשעים סנט!) יורו. אין סיכוי שזה יקרה בחיים האלה.

11. [תל אביב - או בעצם: תרבות עברית] מה משותף לדיסקים ברזל (של 1:1), נבל דוד אדום (יאפים עם ג'יפים), הכל כאן (עמיר לב) ופורטיס המשולש?**. ת'אמת? הרבה דברים. אבל התשובה שחיפשנו הייתה: 'את כולם קנה ניימן בביקורו האחרון בארץ'. הייתי משוחד לגבי כל אחד מארבעת הדיסקים עוד לפני הקנייה (או ההאזנה הראשונה), כך שביקורת-שורה בצורה 'דיסק מצוין!' תעשה להם עוול. בינתיים, אחרי די הרבה האזנות, אני שוקל לכתוב ביקורת רצינית על שניים מהם: של פורטיס ו – 1:1. אם במקרה של הראשון יהיה זה כמחוות הערכה לפעילות של שנים, הרי שבמקרה של 'ברזל' מדובר פשוט באחד הדיסקים הטובים ששמעתי השנה (או בכלל). עזבו את המוזיקה (שכבודה במקומה) והאזינו למילים ערן בן גיל. געגועים לתקופה בו כל השירים היו שירי משוררים.

12. [כללי] לצלילי We're not gonna take it של Twisted Sister, שיר כיף שבמקרה גם היה הנושא של אחד הפרקים האחרונים של צ'אק*** נעשה שני דברים: אחד, ניתן קישור לסרט אנימציה קצר ע"פ סיפור של גיימן. והשני: נדון רגע בעתיד. עתיד הבלוג למשל.

חשבתי הרבה על מה אני רוצה שיהיה בו, ודעתי עוד לא ברורה. אחת המחשבות שצצה לי הייתה, כמו שכבר חשבתי פעם, על מעבר לכתוב באנגלית. במקרה הזה הנושא יהיה, כנראה, כתיבה על תרבות ומקומות באיזור בו אני גר (Wrangel Kiez בקרויצברג). זה דורש קצת עבודה – כמו למשל, לקנות סוף סוף שרת משלי, להתקין עליו וורדפרס ולעצב מחדש את הבלוג כך שיראה מודרני. אבל אני מאמין שתהיה לכך תמורה, בעיקר ביצירת קשרים עתידיים עם חבר'ה אחרים באיזור.

מחשבה אחרת הייתה לכתוב על מתמטיקה – וגם זה באנגלית כמובן. לא שיש לי אשליות שמישהו יקרא את כתבי המתמטיקה המקוונים שלי, אבל לפחות תהיה לי מוטיבציה לשים דברים בצורה מסודרת בכתב. במקצוע שלי זה יותר מחצי מהעבודה. חוץ מזה, יש לי ממש מלא רעיונות על איך בלוג מתמטי צריך להיראות מהבחינה הטכנית – ומכיוון שרעיונות אלו לא ממומשים בבלוגים שאני מכיר, מדגדג לי באצבעות לנסות לממש אותם. החסרון? כמו קודם: הרבה עבודה בתשתיות. למי יש כוח לעבוד על תשתיות?

רגע לפני שנסיים, בטון חצי-מהורהר זה, אציין שסביר להניח שתמיד, או לפחות, בעתיד הנראה לעין, ימשיכו להעלות פה פוסטים אקראיים בעברית. כמו שהיה בחודשים האחרונים. לדעתי, הגעתי לשלב ההתמכרות בו הכתיבה בעברית היא כבר מזמן לא בשביל הקוראים, אלא רק בשבילי. מין תרפיה שכזאת. כמו ילד מתבגר שכותב יומן כדי לפרוק רגשות. לא שזה חשוב למישהו, אבל גם לא יזיק אם תדעו.

——————–
* זה הזמן לציין שמעולם לא הייתי באפרטמנט. ייתכן ששם אותו הקונספט בדיוק. לא יודע. רוצים להאיר עיני לגבי ההבדלים?
** הלינקים בשמות הדיסקים אקראיים. כלומר – הם יובילו אתכם באקראיות לחנות הדיסקים האהובה עלי.
*** הגנבתי פה את אופצית הדיון בסיום של אחת הסדרות האהובות עלי. כלומר, אם למישהו בא לדון בזה בתגובות (עם סימן 'ספויילר' וכו'), תדעו לכם שיהיה לכם לפחות שותף אחד להגיגים.

שייך לקטגוריות אלכוהול, ביקורת - ספרים, ביקורת - פאבים, בסמטאות, ברלין, גיקיות, חומוס, מד"ב ופנטזיה, מוזיקה, מנפלאות הרשת | 11 תגובות »

ברלין בששה ימים: למקה

יום חמישי, 2 באפריל, 2009

[איכשהו יוצא שכמו הפוסט הקודם, גם הפוסט הזה מתמקד במוסד גרמני מסורתי קלאסי. מתישהו זה ישתנה ונעבור לכסות דברים קצת יותר... צעירים. אגב, שמתם לב שכבר ארבעה פוסטים רצוף אנחנו שומרים על התמדה מרשימה של בדיוק שתי תגובות לפוסט?]

ששה ימים בברליןלמקה (Lemke) היא בדיוק מה שהברוהאוס בת"א היה יכול להיות אם הוא היה גדול יותר ומקורי יותר. כלומר, זו מבשלת בירה\מסעדה גרמנית מסורתית לגמרי, לחלוטין ולהפליא. העיצוב הוא של שולחנות עץ כבדים, וכסאות כבדים אפילו יותר לצד קירות מלאים בציורים וקישוטים… מסורתיים (חשבתם שאגיד כבדים, נכון? :] ). יש למבשלה שני סניפים, אחד במרכז העיר (מיטה) ואחד בלב המערב (שרלוטנבורג) – כששניהם *ענקיים*. באמת ענקיים. אתם יכולים לקפוץ לשם עם 40 מחבריכם הטובים בכל יום רנדומלי של השבוע, ועדיין לא תהיה לכם בעיית מקום לשבת.


[התמונה לקוחה מאתר המקום]

יש להם שלושה סוגי בירה קבועים, וברז אחד עונתי מתחלף (סגנון גרמני מסורתי כלשהו. אנו קיבלנו Märzen, שזו הבירה שעושים כמובן בחודש מרץ). התפריט רחב ומכסה את כל קשת המטבח הגרמני לאיזוריו השונים. בינתיים דגמתי רק את עוגת התפוחים עם גלידת וניל שלהם (נהדר), וחברים מספרים שגם שאר המנות היו טובות.

האווירה היא לא…. צעירה במיוחד. זה לא מקום לקפוץ עם כמה חבר'ה לבירה וגם לא מקום לדייט רומנטי. אבל זה כן מקום לארוחה טובה, או ארוחה משפחתית, או מפגש זוגות בורגני זריז או – הכי טוב בשבילנו: מקום נהדר לתיירים לראות את גרמניה הקלאסית.

כרטיס ביקור:
שם: למקה (Lemke)
איזור: מיטה (Mitte) או שרלוטנברוג (Charlottenburg).
כתובת: Dircksenstr 143, S-Bahnbogen 143 Hackescher Bhf (מיטה) או: Lüisenplatz 1 (שרלוטנבורג)
שעות פתיחה: צהריים עד אלוהים יודע מתי.

שייך לקטגוריות אלכוהול, ביקורת - פאבים, ברלין, ברלין בשישה ימים | אין תגובות »

אורח לרגע – סוף דצמבר 2008 בעיר הגדולה

יום שישי, 9 בינואר, 2009

היו לי תוכניות גדולות לחופשה בארץ. מה זה גדולות? ענקיות. בתשעת ימי ביקור תיכננתי לכתוב את אירועי השבוע האמיתיים (פעמיים!), להעלות לפחות שלוש ביקורות פאבים, פוסט סיכום נרחב אחד על פולקל'ה ועוד כהנה וכהנה מטעמים. אבל זה לא יצא לפועל, בעיקר כי ישנתי הרבה – משלים חסרונות שינה מארץ אחרת. עם זאת עדיין לא יעלה על הדעת שביקור שלי בארץ הקודש יעבור כך בדממה. קבלו את החזרה של חזרתן של הנקודות שבאו לספר על אסקפיזם מוחלט בשבוע האחרון של דצמבר בת"א.

שוק חג מולד בברלין. מתוקים מתוקים מתוקים.
[שווקי חג המולד בגרמניה הם חגיגה גדולה. המגניב ביותר בו הייתי הוא שוק חג המולד ההיסטורי בדרזדן, עם נפח, שריונות למכירה ואמבטית עץ משותפת בלב הכיכר. התמונה למעלה היא מברלין, לא משם, אבל לא נורא]

יש פה חמש טונה טקסט. מעניין מי יקרא עד הסוף.

1. מתחילים בשנה שעברה. את ערב חג המולד חגגתי, לראשונה בחיי, עם חברתי הפולניה דאז בבית מלא פולנים ברעננה (שמלאה יהודים ממוצא פולני. ותימני). לקראת חצות התפצלנו: חלק נסעו לירושלים ובית לחם, וחלק אחר, ואני ביניהם, עלה באוטו ליפו העתיקה. איך היה? פייר, אכזבה. הכנסיה הפתוחה היחידה שמצאנו הייתה עמוסה, בעיקר ביהודים, כשבחוץ עמדו עוד אנשים, גם בעיקר יהודים, ותהו איפה אפשר למצוא כוסיות נוצריות להתחיל איתן. מפה לשם התקבלה החלטה: בשנה הבאה בירושלים הבנויה!

כדרכי בחודש ההחלטה הפכה לחלום, ומשם לאובססיה, ומשם קצרה הדרך עד שבערב חג המולד חנינו, אני חבר וידידה שלו, את הרכב ליד כנסיית הדורמיציון בעיר העתיקה של ירושלים הגשומה. יצא לכם פעם לראות את העיר העתיקה בלילה בגשם? כי זה מראה מרהיב לחלוטין. והוא אפילו יותר מלהיב אם בדיוק כשנכנסים לעיר מצלצל שעון הכנסיה, ורואים את הקצה שלה בין הסמטאות. כך נולדים רגעי קסם שנכנסים לרשימה השנתית שלי.

לקראת חצות הטכס התחיל. עשרים דקות אחרי זה עזבנו אותו כדי לחפש טכסים נוספים. פה התגלתה טעות גדולה בזה שלא עשינו הכנות, וכל הכנסיות שהגענו אליהן היו סגורות. מישהו אמר משהו על זה שהמיסות בירושלים הן בערב היותר מוקדם, ובחצות נמצאים החוגגים בבית לחם – אבל לא בדקתי אם זה נכון. הלכנו מהרובע היהודי לויה דולורוזה, משם ירדנו עד שער האריות. ביצענו תצפית על כנסית מריה מגדאלנה, שלפחות מרחוק נראית הכי יפה בעולם (בפנים מעולם לא הייתי), וחזרנו לאורך החומות לאוטו. למרות שלא מצאנו מה שרצינו, היה עדיין מרהיב. מומלץ בחום לשנה הבאה (רק עשו טובה ובצעו מחקר מעמיק יותר, אה? או שפשוט תצטרפו לסיור מאורגן. כזה למשל).

ירושלים העתיקה. 2 בלילה. ערב חג המולד.

2. אחרי חמישים ושבעה אלף ביקורים ב – Blue Hole החלטנו לגוון הפעם ולשתות במקום אחר. אבל חיי הלילה הירושלמים לא מוכרים לי במיוחד, וכך יצא שהגענו לא רחוק מדי. לפאב שמעל ה – Blue Hole שאיני זוכר את שמו (ירושלמים לעזרה!). אני חושב שהפנטזיה שלי היא פאבים בסגנון השכונתיים הירושליים אבל בכמויות התל-אביביות. לאיודע אם זו העיר, האוכלוסיה, או האבן הירושלמית שגורמת לי להרגיש נוח בכל מסבאה בעיר הזאת, אבל גם שם הרגשתי כך. לקחנו חצי גינס עם צ'ייסר, דיברנו עם כמה אנשים על שולחנות ליד. קיבלתי הסבר מדוקדק על האח הגדול ומה הפסדתי שם.

ובסוף, בארבע בלילה סיימנו במאפיית אנג'ל. יש צורך להוסיף משהו? כן: תעשו זאת בעצמכם. טעים וכיף.

3.  גם את הפאבים התל-אביביים, שמכירים אותי כל כך טוב, רציתי לבדוק. התכנון המקורי היה לעשות סבב פאבים חדשים. אבל מה? כשהגיע המועד גיליתי ש – א', יש לי יותר מדי אלכוהול בגוף – ו ב' – המשבר גרם לכך שלא יותר מדי פאבים חדשים שווים ביקור נפתחו בת"א בעת העדרי. למרות זאת, היו שתי מקומות שווה מאד להזכיר (למען יראו וידעו אחרים – כך פותחים פאב):

3.א. בתה וגריגה (לבונטין 2): אז הבעלים של ג'וז ולוז המיתולוגי והמקסים פתחו מקום חדש בשם בתה וגריגה. אם ציפיתם לג'וז ולוז 2, על האוכל המצוין והמראה המקסים שלו הרי שתתאכזבו. אם, לעומת זאת, חשקה נפשכם בבית קפה\פאב קטנטן עם מנות פשוטות (לחם\באגט עם) ואלכוהול במחיר סביר (לא זוכר מחירים), הרי שזהו בדיוק המקום בשבילכם. הייתי שמח לאמר שזה רק עוד פאב שכונתי קטן, דחוס וסטנדרטי לת"א – אבל זה לא. למה? כי בקושי יש כאלה בעיר. והיות וידוע שמקומות כאלה הם הבירה והוודקה של הבלוג, אזי שהוא משובח.

שלח אותי לפאב ניקו, שידע בדיוק מה הוא עושה. נדחסנו ארבעה אנשים, כששניים מהם יושבים על אדן החלון, לשולחן בסוף. שתינו כמה כוסות בירה, נשנשנו קוביות סוכר (ברצינות! אולי לא על זה חשב המשורר, אבל אנחנו לא משוררים וזה היה טעים מאד) והמשכנו הלאה. הייתי הופך את המקום לקבוע שלי לו רק הייתי תושב קבע בעיר.

3.ב. מסקל (ויטל 2). כשקרדיט מגיע אז קרדיט מגיע. על מסקל שמעתי דרך הבלוג של עכברוש העיר, שלאט לאט נהפך לאחד הבלוגים החביבים עלי ברשת. נראה לי שבעבודה שלו הוא מסקר לבד יותר מקומות ויותר טוב מעכבר העיר\טיים אאוט למיניהם. ואני מתכוון "מסקר", לא רק מצטט הודעות יחצ"נות.

הגעתי למקום עם אחד, נדב לזר, שבצורה בכלל לא מפתיעה כבר הכיר את המקום, הבעלים ואני בטוח שאם היינו בודקים אז גם חלק מהלקוחות. הזמן היה אחת בלילה בחמישי בערב, שזו שעה מסוכנת לצאת בה: מקומות או מפוצצים לגמרי או ריקים עד אפס מקום. המסקל היה באמצע: חצי מלא. השתלטנו על שולחן בפינה, כמו שאני אוהב כשאין מקום על הבר. הנה כמה סיבות לאהוב את המקום: א. הפלייליסט הוא לא גלגל"צים בכלל, אלא דרום אמריקאי (אני מניח). ב. הפי-האוור 1+1 עד 22:00 בערב, ופראייר מי שלא מנצל אותו. ג. מגישים דאנסינג קאמל מהחבית! יאי! ו – ד. מגישים גם אוכל מקסיקני. אחד המטבחים האהובים עלי בעולם. לא ניסיתי כי היה, נו, אחת בלילה (וכבר התנסיתי באותו השבוע בארוחה לילית במוזס בשתיים. חוויה טעימה אך קשה). חלק מהדברים צריכים לחכות לביקור הבא.

3.ג. הנורמן (הלל הזקן 8 ). יש אמירה חזקה בכך שאני חוזר לארץ לתשעה ימים ומוצא עצמי פעמיים בנורמן – פעם המקום החביב על הבלוג. אז לא – הוא כבר לא הפאב המדהים ביקום. ההרגשה הסופר ביתית נעלמה עם פופולריות יתר, כשגם חוק הסיגריות מפריע וכל מיני חוקים מוזרים אחרים נוספו (רק למלצר מותר לפתוח את הדלת למי שדופק. זה תחליף לשומר, מסתבר). חוץ מזה גם שמעתי, ואפילו חוויתי פעם אחת, שהצוות שם לא ממש שש לחכות ללקוח האחרון שילך אלא רומז לו על כך ב"עדינות". וגם אין שם טבח כבר כמו בימים העתיקים. נו, ניחא.

אבל מעבר לכל התלונות הנורמן הוא עדיין פאב מצוין. המבנה והמיקום, שתמיד היוו חלק מהקסם שלו, עדיין שם. מבחר הבירות שלו אולי כבר לא מקיף את כל מה שנמכר בארץ הזאת, אבל הוא עדיין אחד המובחרים ויספק כל בן אדם צמא. ו…הקהל מצוין. והמוזיקה טובה. והנורמן הוא אחלה מקום להעביר בו ערב (כל עוד באים בחבורה של פחות מארבעה!).


[בשביל מה יש לי בלוג אם לא כדי לתקוע תמונות של דברים מגניבים. כאלה! כאלה אני רוצה ליומולדת!]

4. משמחה לשמחה עוברים לפולקל'ה. נתחיל מהסוף: למה הרשת לא געשה אחרי הפסטיבל?? לא באמת, למה? מהצד שלי לפחות היו מספר בעיות: אחוז גדול מהזמן ביליתי למעלה, מחוץ לאיזור ההופעות. לבונטין 7 בנוי כך שאו שאתה במרתף, שקוע בהופעה, או שאתה למעלה, מדבר עם אנשים. אין באמצע. אין לדבר עם אנשים ולשמוע את המוזיקה כמוזיקת רקע (לא מכובד לאמן, אני יודע, אבל מה לעשות). חלק גדול מהביקור בפסטיבל מוזיקה הוא האינטרקציה עם הקהל – וכשמבנה המקום מכריח אותך לעשות זאת מחוץ למקום ההופעות, אז מפסידים דברים. מלבד זאת יומיים פסטיבל הרגישו לי, ספציפית, הפעם כמו יותר מדי זמן לשרוף מהביקור. כך יצא שהסתפקתי רק בשליש ממנו, מתוכו ראיתי את השמות היותר מוכרים ועליהם אין לי באמת מה להוסיף מעבר למה שכבר אמרו.

ואחרי שהתלוננו אפשר לסכם בחיוביות: אדם קומן מופרע לגמרי, יהוא ירון מדהים לגמרי. כבר התחלתי לספר שביום מן הימים אתגאה לאנשים שראיתי אותו מופיע במקומות קטנים בתחילת דרכו. לפני ששבר את סף הפלייליסט של גלגל"ץ. פוליאנה פרנק נתנה הופעה מוזרה למדי, זוהר וגנר והמסריחים הפתיעו אותי לטובה, וגיאחה הוא מלך עולם ואחלה חברה לפסטיבל. זהו.

5. חוץ מלשתות, לאכול ולשמוע מוזיקה גם ישנתי. ואפילו יותר מזה, ראיתי סרטים. זה נשמע מצחיק, אבל סוף סוף היו לי תנאים נורמאליים לראות סרט טוב – במקום במיטה עם הלפטופ על הברכיים כמו בברלין. עברתי קצת על דברים שהיו מועמדים לפרס האוסקר האירופאי האחרון (The Orphanage הוא אחלה סרט מתח. Gomorra, עטור הפרסים שבחים ומה לא, הוא ממש אוברייטד. מצולם יפה אך חסר עלילה מעניינת). בין לבין היו בלוקבאסטרים הוליוודיים שטרם ראיתי (שליחות קטלנית 3. בשתי מילים: לא טוב), והשלמות קלאסיקות: 12 המושבעים המדהים. עוד נחזתה הצפייה השלישית בקונג פו פנדה, שהוא מהחמודים שבסרטים וחייבים לתת תוכנית טלוויזיה לצב שם. כל זאת בתשעה ימים. לא רע, לא רע בכלל.

6. אפרופו סרטים: אם עשיתם את המתמטיקה בטח כבר הבנתם ששהיתי בסילבסטר בארץ ובטח תהיתם מה עשיתי. התשובה היא: הייתי בחתונה (של חבר צבא דתי) ואחריה הלכתי הבייתה וראיתי סרט. קצת עלוב, אה? אבל לא תמיד התאריך בא בזמן שמתאים לך לחגוג אותו. לא נורא, שנה הבאה יהיה יותר תוסס בברלין המאוחדת מתחת לשער ברנדנבורג.

7.. כמה עובדות שלא ידעתם על חומוס: ניימן אכל חומוס בביקורו בישראל (טוויסט מדהים, אה?). הראשון היה בחומוס גבעתיים, והיה בינוני מינוס. השני היה במרכז החומוס האסלי ביפו, והיה טוב מאד. והשלישי, שכיף מאד לציין אותו, היה באבו חסן. באמצע השבוע בבוקר בסניף של האשכנזים (שבטי ישראל 12). למה כיף לציין? כי בשבועות שלפני הנסיעה הארוחות באבו חסן היו מאכזבות מאד. נכון לעכשיו אני מאשים זאת בכך שהן היו בזמן הקרקס של שישי בבוקר, כשהמסבחה יוצאת בסרט נא. באמצע השבוע הרמה של המקום עדיין הטובה באיזור. אגב, הופתענו לגלות בשישי בשתיים עשרה בצהריים, עת חזרנו ממרכז החומוס האסלי, שאין תור באבו חסן! משמע: איני היחיד ששם לב לירידת הרמה בשישי.

בצד הלא חומוסייתי חייבים לציין את בודהה בורגר'ס. מצאתי הרבה מקומות אוכל טובים בברלין, כולל לא מעט צמחוניים\טבעוניים וכדומה. אבל מקום כמו הבודהה בורגר'ס טרם עלה בידי לאתר. זה לא אומר שאין, אבל זה כן אומר שיש לי כרגע סיבה נוספת לחזור לארץ בביקורים.


[פארש עדיין פעילים? מה דעתכם על מסיבת תה עם בובות המונית בגינה בפלורנטין? הייתם באים לאחת כזאת? אגב, במקום תה צריך לשתות בה ברנדי. בכל זאת, אנחנו אנשים מבוגרים]

8. ממקומות שאכלתי למקומות בהם לא הספקתי לאכול. כבר הזכרתי את העבודה המצוינת שעושה עכברוש העיר? כי גם על החגיגה של בבט שמעתי דרכו – וזה סקופ של ממש. המיקום הוא בפאתי העיר, מזרחית לעזריאלי ומרחק יריקה מבית הורי. כך יצא שהחלטתי לבקר אותו בעצמי רק כדי לגלות ששעות הפתיחה שלו כרגע עדיין מה-זה מוגבלות: א'-ב', ד'-ו' בין 21:00 לאחת בלילה. בלי צחוק. המקום חבוי מאד, אז תאמצו את העיניים ותחפשו את הכניסה האחורית. את הקישור לפוסט המקורי לא מצאתי. הכתובת היא חפץ חיים 8 (בתקווה שאיני טועה במספר, אבל אני לא חושב).

למי שלא מכיר: החגיגה של בבט הוא הופליה הבלגית הטובה ביותר, וגם המיתולוגית ביותר בארץ. כדרך קבע היא שוכנת בירושלים, שם עושים אליה אנשים כמוני עליה לרגל מדי פעם (כקינוח לחומוס בעיר העתיקה). את הסניף המקומי פתחה בדיוק אותה האשה שפתחה את הסניף שם. היא גם עומדת ומכינה, לפחות כרגע, את האוכל בעצמה, כך שהרמה אמורה להיות אותה הרמה. המיקום הנידח שלו הוא יתרון בעיני. טוב שיש פינות סודיות לגילוי בעיר. וטוב שהן במקומות שיש, עקרונית, חניה בהם בלילות.

9. אלכוהליסטיים אמיתיים לא שותים רק בפאבים. הם שותים גם בטעימות בירה שהם מארגנים לעצמם בבית עם חברים. וזו התורנית הייתה משובחת כמעט כמו הקודמות. מה אספר עליה…? לא הרבה. בעיקר כי שכחתי את הדף עם רשימות הבירה בבית. הנה כמה דברים שכן כדאי להזכיר:

א. בירת טריפל-בוק של סמואל אדאמס: נחת על שולחננו בקבוק מבציר 97 שקניתי בברלין. למי שלא מכיר, בירת בוק היא בירה גרמנית כהה, מתוקה וחזקה. הדופלבוק היא אותו הדבר, רק יותר כהה, יותר חזק ויותר מתוק. הטריפל בוק הוא משהו שהומצא ע"י סמואל אדאמס, ולכן אמור להיות אפילו יותר בכל הקטגוריות. והוא אכן כזה. וזה אכן גועל נפש. התוצאה דומה לרוטב סויה עם אלכוהול ומתאימה בעיקר כרוטב אלכוהולי לסושי ולא באמת לשתיה.
ב. ההפתעה הנעימה של הערב שייכת לבירת הדבש, Odin Trunk של Schloßbraü. קניתי בקבוק שלה בתחרות מזחלות הכלבים ובארץ גיליתי שהיא חלקה ומתוקה בדיוק במידה הנכונה. יופי של בירה. יש לי עוד בקבוק בחדר בברלין. מי מתנדב לבוא לשתות אותו איתי?
ג. ה – 8.8.2008 של Stone גם הייתה שם. ו – Stone, למי שלא יודע, היא המבשלה הטובה ביקום. הבירה הנוכחית בסדרת התאריכים שלהם היא אייל בלגי בלונדיני חזק, וככזה הוא טוב אבל לא מיוחד. ת'אמת? ציפיתי לקצת יותר.
ד. לא זוכר :] כלומר, היו עוד יופי של דברים, אלא אין לי את הפרטים על כולם ולא כיף לכתוב פרטים חלקיים. נו ניחא. תסתפקו בתמונה?

טעימת בירות דצמבר 08

10. אחרי כל זה עוד ביליתי את מיטב זמני בלסיים, סוף סוף, את התיקונים לתזת התואר השני שלי. כ-מ-ע-ט הצלחתי, אם כי עוד נשארו 4 נקודות קצרות שדורשות קריאה מחדש של הכל כדי לענות עליהן. נעשה את זה ממש בקרוב, תוך שבוע ככה.

וזה הכל עד הביקור הבא. סוף פברואר – הנה אני בא!

11. סוף דבר: ביום שחזרתי הכרחתי, לא יותר מדי בכוח, ידידה יפנית להכין לי ארוחה מסורתית. יצא טעים, מאד שונה ממסעדות הסושי למיניהן. אבל אני לא פה כדי לכתוב ביקורת ארוחות של חברים, אלא רק כדי לדפוק תמונה של ספתח הארוחה: חטיף ארוז באריזת אצה. ממכר בטירוף, ואפילו בריא.

מתאבן יפני

שייך לקטגוריות אירועים, אלכוהול, ביקורת - פאבים, חומוס, מוזיקה, מסעדות, סרטים | 24 תגובות »

אוקטוברפסט 2008, מינכן.

יום שישי, 10 באוקטובר, 2008

[הפוסט הזה יהיה ישיר, מסורבל ולא מתחכם. הגעתי למסקנה שאני אוהב לקרוא פוסטים בסגנון מדי פעם, ולכן יהיה נחמד לכתוב אחד. הוא גם ארוך. אפילו יותר ארוך מפוסט אירועי השבוע האמיתיים ממוצע]

מינכנים

יליז, אחת השותפות שלי בדירה, מתוך השש מליון (שמונה למען דיוק, אבל המספר משתנה על בסיס יומי) היא טורקיה. היא שומעת מוזיקה חזקה, צועקת בקול כשהיא רוצה ממך משהו, לא סוגרת את דלת החדר ומסכימה להתידד עם כל אחד תוך שלוש שניות. במילים אחרות, היא בדיוק כמוני. התחברנו די מהר.

לפני שבועיים שאלו אותי היא והחברה הכי-טובה-שלה, פוליה (לא גרה אצלנו בדירה, אבל נמצאת פה משמונה בבוקר עד חצות) אם בא לי ללכת לאוקטוברפסט. ידיד שלהם, גם טורקי, מארגן טיול סטודנטים מאד שאפתני ומאד זול לשם. כמה זול? 15 יורו הלוך חזור. למה? או. בגלל כרטיס קבוצתי בשם 'סוף שבוע יפה', אבל אליו נחזור מאוחר יותר. השבתי להם ש'יאללה, למה לא?' (יאללה היא גם מילה בטורקית), אבל אין סיכוי שנמצא מקום לישון.

שבוע אחרי זה הן באו ערב אחד והציגו לי את התוכנית בגאווה: יוצאים בשישי בלילה מברלין. מחליפים 5 רכבות בדרך ומגיעים בצהריים למינכן. שותים באוקטוברפסט עד שהוא נגמר, בלילה הולכים למסיבה (אחת הסטודנטיות היא מינכנית במקור כך שיש לנו אינסייד אינפורמיישן) ומתישהו בבוקר יוצאים בחזרה הבייתה. ולינה? 'איפה אתה רואה פה זמן ללינה?' הן התפלאו. נו שווין, שינה זה לחלשים.


[אחת מאינספור חנויות המזכרות של אוקטוברפסט]

בשתיים וחצי בלילה נפגשה חבורה של 37 סטודנטים בתחנה מרכזית ברלין. המספר '37' עלול לבלבל: הוא קיים בתיאוריה בלבד. בין החלפה להחלפה אבדו אנשים (פספסו את הרכבת, שבדר"כ גילינו בשניה האחרונה מאיפה יוצאת) ואחרים נוספו ('היי! יש לכם מקום על הכרטיס! אפשר לבוא לאוקטוברפסט איתכם?'). בשלב מסוים, אחד ההזויים בלילה, הצטרפה אלינו לנסיעה של שעה וחצי חבורת אוהדים מגובשת של באיירן מינכן, ועוד חצי חבורה מלברקוזן. אני לא יודע אם זו אשמת האוקטוברפסט, או שככה זה כל שבוע, אבל כרטיס ה'סוף שבוע יפה' הזה הוא חתיכת דבר מוזר. מוזר מאד.

בהמשך, כשהאלכוהול התחיל להיגמר (ארגז בירות, שלושה בקבוקי יין ואלוהים יודע כמה וודקות) והגרונות החלו להיות ניחרים החלטנו ללכת לישון. בדיוק בזמן הזה התחילו הקרונות להיות מפוצצים, ולחבורה של 40 איש, פחות או יותר, לא היה סיכוי למצוא מקום ישיבה ברכבת. מה עושים? מאלתרים. בין המושבים, על המדרגות – והגדילה לעשות יליז שישנה בתא התיקים מעל המושבים. אפילו אני תפסתי חצי שעה תנומה. מדהים מה שילוב של לילה לבן פלוס אלכוהול עושה לבן אדם כשפג האדרנלין.

11.5 שעות מאוחר נכנסנו למינכן, ומולנו נגלה האוקטוברפסט. קפץ לי חיוך ענק לפנים. האדרנלין חזר לפעפע בורידים. אוקטוברפסט, אתם מבינים, נראה בערך כך:

וגם כך:

ואפילו כך:

היה לי חשוב מאד לחזור מאוקטוברפסט עם כובע, ולכן בזבזנו את השעה הראשונה בשיטוט בין הדוכנים השונים. יש המון דגמים של כובעי אוקטוברפסט. כולם עולים בי ן 9 (פשוטים) ל – 15 יורו (כובע בצורת חבית בירה עם ברז). הבעיה עם כמעט כולם הייתה שהם באים בגודל אחיד, ובמקרה הגודל הזה קטן מהיקף ראשי. זה נשמע נורא מוזר, כי אף פעם לא חשבתי שיש לי ראש גדול בצורה היסטרית, אבל זה היה המצב. יכול להיות שכיוונו שם בעיקר למין הנשי; הרבה יותר הגיוני שחשבו שקהל שיכור לא ישים לב שהכובע קטן מדי. בסופו של דבר מצאתי באחד הדוכנים משהו שהיה גם נאה וגם מתאים לקוטר ראשי. הנה הוא לפניכם:


(בהערת שוליים נוסיף שהסתובבתי איתו במשך שארית היום, מה שכמעט גרם לי להיכנס לתיגרה בשלוש בלילה. לא משנה)

זה היה הזמן לבירה. כמה טלפונים וסמסים מאוחר יותר גילינו שהחבורה כבר הצליחה להידחף להיכל השתיה של אוגוסטינר, אז הלכנו לעמוד בתור. עשר דקות מאוחר יותר היינו עדיין *בדיוק* באותו המקום, כשההבדל היחיד היה שמאחורינו התווספו המוני אנשים. פשוט מדהימים הגרמנים האלה: אפילו בשכרות הם לא מנסים לעקוף אותך. אוזגורש (עוד טורקי) הציע שנשיג בירה לשתות בחוץ בזמן שמחכים. ואז התגלתה עוד בעיה: המינכנים מסכימים להגיש ליטר בירה רק למי שיושב.

למה? ככה. בצורה מטופשת להחריד נאלצנו לבקש מחבורה ליד אחד השולחנות להזמין בירה עבורנו (עשינו את זה בזמן שהמלצרית ראתה. לא היה פה שום עידון מחוכם). לקחנו את כוסות הענק והמשכנו לעמוד בתור. ולעמוד. ולעמוד. ולעמוד. והוא עדיין לא זז. בסוף הבנו שכדי להיכנס צריך לנקוט בטקטיקות ישראליות\טורקיות ישנות. יאדה יאדה יאדה – יציאת חירום אחת מאוחר יותר נפלנו בפנים.

דווקא מהיכל השתיה אין לי תמונות. לכו תצלמו משהו כשיד אחת מחזיקה כוס של ליטר בירה והשנייה הודפת אנשים שמנסים להפיל אותך. אבל – כל מה שראיתם בסרטים נכון. שולחנות העץ הענקיים, הלהקה המסורתית הבווארית, וכל השיכורים ששרים איתם בקולי קולות. מסתורין גדול היה בעיני איך כולם יודעים את מילות השירים, עד שהבנתי: הם שרים ג'יבריש! ברהיטות! כאילו ג'יבריש זו שפת אימם. לא הייתי מספיק שיכור כדי להגיע למצב הזה.

מאס (ליטר בירה) עולה באוקטוברפסט 8 יורו. שזה נראה לי קצת מוזר, כי לפני שנתיים קניתי כאלה במינכן בשני יורו פחות. הקטע הוא שכולם, אבל באמת כולם, גונבים את הכוסות. מכניסים אותם לתיק מול העיניים של השומרים. כך ששני היורו האלה הם מן הסתם מס קניה. מה שהכי עצוב, שייצור כוס כזאת עולה, בכמויות ענק, פחות משני יורו. כך שלמרות הגניבה המבשלות עדיין עושות עליך קופה יפה.

אהמ? מה היה בהמשך? בלי להלאות אציין שפגשתי את גיל דורי, אישיות בירה ידועה, ושניים מחבריו שבדיוק מטיילים בדרום גרמניה ואוסטריה. לאחר האוקטוברפסט הלכנו להוף בראוהאוס – מקום בו יש אוקטוברפסט כל השנה, ושתינו אפילו עוד ליטר בירה (אם כי לי, למען האמת, כבר נמאס). בחצות הלכה רוב החבורה למועדון, אבל כשהגענו אליו הבנתי שאין סיכוי שאני מעביר את ארבע השעות הבאות בלרקוד. יצרתי קשר עם חלק מהאנשים האחרים שנעלמו במהלך היום, וביחד הלכנו לישון בהוסטל. אהמ, סליחה: בבורגר קינג. בחמש בבוקר סגרו את המקום וסילקו אותנו (באדישות גרמנית). נאלצנו לחכות שעתיים, קפואים מקור, בתחנת הרכבת המרכזית.

הדרך חזרה הבייתה הייתה אמורה להיות פשוטה יותר, אבל היא לא הייתה. ההתחלה דווקא הייתה נחמדה. בתחנת הרכבת פגשנו מישהו שחיפש דרך זולה לנסוע לברלין. היה לנו מקום פנוי על הכרטיסים אז הוא הצטרף. מאד חיבבתי אותו. הוא ענק בגודלו, מסוג האנשים שכל כך גדולים עד כדי כך שאתה לא מבין איך דבר כזה נכנס למציאות. אבל יש לו קול רך, וכשאתה מדבר איתו אתה מבין שמדובר בסופר-מגה גיק אמיתי. למשל? הוא סיפר לי את ארץ המוצא של כל אחד מ – 32 אבותיו. חמישה דורות אחורה. מטורף לגמרי. בכל מקרה, גילינו שהוא גר בדיוק בבניין שלי, קומה מתחתי. עולם קטן, מסתבר, זה לא רק בישראל.

הרכבת הראשונה, שהייתה רכבת המפתח בהגעה החלקה לברלין, נתקעה, ולא היה ברור אם ומתי תחזור לפעול. מפה הדברים התחילו להשתבש. לקחנו אוטובוס לתחנה אחרת באיזור (שלושה אנשים נעלמו), ועלינו לרכבת אחרת שמקדמת אותנו בכיוון הכללי. זה היה השלב בו שמתי לב שיליז ופוליה, ידידותיי הטורקיות, כבר לא איתנו. האמת היא שהפלאפונים של רובנו, כולל שלי, כבר היו גמורים באותו השלב, ואי אפשר היה ליצור קשר.

בשבע ההחלפות שאחרי זה נעלמו אנשים כמו זבובים, ואחרים צצו במקומם. בשלב כלשהו גם הפסקנו לספור את החבר'ה כשהכרטיסן הגיע, ופשוט אמרנו: כרטיסים לחבורה גדולה של אנשים בקרון הזה, בקרון הקודם, בקרון הבא, גם כמה למעלה ועוד כמה מפוזרים בשאר הרכבת. אולי. נראנו כל כך עייפים שהכרטיסנים קיבלו זאת באהדה. ובסוף? בסוף הגענו הבייתה כמובן. הטורקיות, אגב, הגיעו שלוש שעות מאוחר יותר. תפסו טרמפים על כרטיסים של זרים.

מילות סיכום: סעו לאוקטוברפסט, ואם אתם חכמים, תדאגו למקום לינה כמה חודשים מראש. כרטיסי הסוף שבוע היפה הם דבר עצום. יש כאלה איזוריים (26.5 יורו בערך, לחמישה אנשים), וכלל ארציים (שבעים ומשהו יורו). הדבר החשוב לזכור הוא שלא חייבים למצוא מספיק אנשים כדי למלא אותם; בדרך כלל מוצאים בתחנה. ויותר מזה, בדרך כלל מוצאים בתחנה אנשים שמחפשים חבר'ה שימלאו להם את הכרטיס. נכון שעדיף לדעת גרמנית (או פולנית. אפילו עדיף פולנית) בשביל זה, אבל בואו נגיד שתנועות הגוף (מחזיקים כרטיס גבוה באוויר וצועקים) מסגירות אותם. את הכרטיסים, כמובן, קונים במרכז המידע לנוסעים (reisencentrum). עדיף לקנות כמה ימים לפני הטיול, אם כי לא חובה.

שייך לקטגוריות אלכוהול | 18 תגובות »

הייתי באוקטוברפסט וכל מה שהבאתי לכם זה את הפוסט הזה

יום ראשון, 5 באוקטובר, 2008

פאק. זו המילה היחידה שעולה לי כרגע בראש כדי לתאר את הסופ"ש האחרון באוקטוברפסט. פאק פאק פאק פאאאאאאאאאאק. מחר אשב ואנסה לתאר יותר במדויק את המצב, אבל סביר להניח שהשורה התחתונה תשאר בסגנון "דיסנילנד עם אלכוהול וטירוף מוחלט". טיילתי יומיים, בלי מקום לינה, עם חבורה של 36 סטודנטים שהתארגנה בברלין לרוד-טריפ שאפתני ורועש. חוויה מומלצת, אם כי אינטנסיבית למדי.

איך, מו, מה ולמה? כל התשובות ועוד יהיו פה בימים הקרובים. בינתיים קבלו תמונה של שותפי לדירה, יוכין, מדגים איך אירופאיים אמיתיים שותים בירה.

אירופאי אמיתי שותה בירה

שייך לקטגוריות אלכוהול | 12 תגובות »

« פוסטים ישנים יותר