אנשים רבים יודו בהיותם דברים רבים. יש שיודו בהיותם רשעים, קנאים, שונאים או אפילו דברים גרועים בהרבה כמו רצח, גניבה או הונאה. יש דברים בהם איש אינו יודה, אולם גם כל השאר יסכימו שאינם קיימים: מכשפות, שדים או רוחות רפאים. ויש, דבר אחד, שעל קיומו כולם מסכימים, אולם עוד לא נוצר האיש שיודה שהוא אחד כזה: הטייל הישראלי המכוער.
לפני כשלוש שנים חזרתי מארה"ב לארץ עם טיסת קישור בפריז (זה היה יותר זול ואני הייתי קמצן ותפרן). ירדתי מהטיסה הראשונה והתחלתי ללכת בשדה התעופה הצרפתי לכיוון הטיסה הישראלית. עוד לפני שהגעתי לתור כבר התנגשו לי ברגליים שני זאטוטים קטנים שהחלו לשחק עמי משחק תופסת\מחבואים בעוד הוריהם צופים מהצד משועשעים. התור עצמו היה ארוך פי שלוש ורחב פי שבע מהתור לטיסה הקודמת (בניגוד לשאר העולם, התור בישראל אינו ארוך – אלא רחב). כשהגענו למקום העלייה למטוס עוד הספקנו לחזות בנוסע רב עם הדיילת על השאלה האם התיק שלו ייכנס מתחת לכסא. בטיסה עצמה גיליתי ששטח האכסון מעל מושבי כבר נתפס מזמן על ידי משפחה שהחליטה שכל השורה שייכת לה. כשרציתי לקום לשירותים שמעתי רטינות, ואין צורך לאמר שכל הטיסה בעטו בי מאחורה מדי כמה דקות. לא היה בידי ספק: חזרתי לארץ.
אבל כבר כמה חודשים קודם ניתן היה לראות מהו הטייל הישראלי. בהליכה סתמית בשדירת הכוכבים ההוליוודית ניתן לחזות בהמון עם שמות של שחקנים, כמה כוכבים ריקים (כהכנה להרחבה) ועוד כוכב עם הכיתוב 'יוסי כהן התותח' באותיות קידוש לבנה (פירוש: בטוש).
כידוע, רק ליהודים מוכר לבקר יהודים, וכך עלה השבוע הטייל הישראלי המכוער לכותרות עקב מכתב של עיתונאית אוסטרלית יהודיה. היא התחילה באיזה תיאור תקרית ערסל קטנה בהוסטל הראשון אליו הגיע, המשיכה בעוד תקרית אוטובוס והבהירה שאלו רק דוגמאות ספורות לאלו בהן נתקלה בטיולה.
גולשי הטוקבק הגיבו כצפוי בצורה חד-משמעית לכאן-או-לכאן. כלומר: כל תגובה התנגדה בצורה חד משמעית לכתבה או הסכימה איתה ללא כל עוררין. בתכל'ס? שום דבר לא צפוי או מפתיע.
יום לאחר מכן הגיב איציק מזרחי, סטודנט ישראלי שלומד באוסטרליה, למכתב. ראשית, הוא הבהיר (והכי חשוב!) זה שהוא עצמו אינו, חלילה וחס, ישראלי מכוער. שורה לאחר מכן הוא החל להגן על אלה שכן:
'איך אפשר לשפוט כמה חוויות על סמך תקרית ערסל ומיניבוס?' תהה איציק, והתעלם מכך שהכתבת אמרה שאלו הן רק דוגמאות ספורות. 'המטיילים המכוערים הם המיעוט ואת סתם נטפלת אליו" אמר, וחזר לרגע על תיאורית הקומץ הקולני של אוהדי בית"ר. 'ובכלל, שאר הסטודנטים הזרים פה לא זזים מהקו הקבוע של אוניברסיטה-מקדונלד'ס-מיטה' שפט זה שלפני רגע שנא הכללות. 'ובכלל, אז שכבו לך בערסל? אז מה? ואצל אחרים? אין פושטקים? בטח שיש. סתם נטפלים אלינו' סיים.
ולא נותר לי אלא לאמר: צודק איציק בחלק מדבריו, אולם בפרשנות הוא שוגה. אכן, פושטקים יש גם אצל אחרים, וחלקם אף רועשים כמו שלנו. אך האם זה פוטר אותנו מלשפר התנהגות? וודאי שלא. ומלבד זאת נדמה, ולא רק לכתבת אלא גם לחלק ניכר מהעולם, כולל טיילים ישראלים, שאצלנו יש יותר. שאצל תיירים ישראלים זו לא תקרית חד פעמית, אלא נורמה בעייתית.
ובכלל, הטיעון של 'אז התנחלו לך בערסל, מה הביג דיל?' מצחיק נורא ואפשר להכליל אותו לכמעט כל דבר: 'אז אמא הלכה לך לאיבוד, אז מה?' (הקריין למרקו), 'אז הבן שלך התאבד? סו וואט?' (לאמא של מחבל) וכו'. בתכל'ס, זו התנהגות מגעילה, אפילו אם היא לא בקריטריונים של סוף העולם.
וכרגיל, פתרונות – לאלוהים.
(נו מה חשבתם? שאני אתחיל לקרוא לחינוך מגיל צעיר? לפרסומות בטלוויזיה וכו'? אני לא מומחה התנהגות שיכול להציע כאלה הצעות 
).
אהמ, יש גם בקטנה:
1. אם כבר מדברים על ישראלים מכוערים: בוואינט יש כתבה על ההתעלמות הגורפת מחוק איסור העישון בקניונים. קריאה מהנה!
2. התלהבתי נורא ממארזי המחשבים המיוחדים לגיימרים. אחד כזה בחדרי היה מגדיר אותי כ'קול' באופן סופי.
