בניגוד לאנשים אחרים אין לי את האמצעים או החברים להעניק לכם מתנה אמיתית לחג. אבל מכיוון שגם לא בא לי לצאת מניאק, הרי שאתם מקבלים היום שלוש ביקורות, קצרות לחלוטין (בכדי לא לאמץ לכם את העיניים), שעוסקות בשלושה דיסקים חינמיים ששוחררו לרשת לפני שבועיים-שלושה. את כולם ניתן להוריד פה.
(וזו גם ההזדמנות המושלמת לפרגן לחנות המקוונת החדשה של הבייסמנט. קבלו השתחוות מקוונת מדומה).

לפני הכל, כמה דברים כללים: ניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב את הדיסקים הנ"ל. יוצרים ישראליים זה ז'אנר שמאד קרוב לליבי, כמו גם יוצרים שמשחררים עבודתם חינם לעולם. למרות סיבות אלו, השורה התחתונה של כל הדיסקים היא שהם נעים סביב הבינוניות פלוס מינוס – וזה דבר בכלל לא נעים לאמר על יצירה. בחצי הכוס המלאה ניתן לציין שבכל אלבום מצאתי גם כמה רגעים נוגעים. לא מספיק בכדי להכתיר אלבום בתואר "מוצלח", אבל מספיק בשביל לתת תקווה לעתיד בהיר. ונקודה משותפת לכולם: כבר השלמתי מזמן עם זה שרוב היצירה המעניינת בארץ כיום מתבצעת באנגלית. אבל – אם כבר באנגלית, למה לא לנסות לעבוד קצת על הדיקציה? בכל שלושת הדיסקים, ללא יוצא מהכלל, כמעט בלתי אפשרי להבין את מילות השירים אם הן לא נמצאות מול העיניים. זה מעבר לעניין של סגנון – זו כבר מחלה.

אלכסנדרה ואנה – I am like a dog, I never speak but i understand
'אלכסנדרה ואנה', שהם בעצם מאיה גולדשטיין וגיל כהן, טוענים שאין להם תוכניות הפצה. טענה מעניינת מאד בהתחשב בכך על הדיסק הזה שמעתי הכי הרבה מבין השלושה: כתבה בהעיר, ערב השקה בריף רף – ועוד לא מעט דיבורים מהחבר'ה האינטרנטיים והמציאותיים. בצורה מתאימה, זה גם האלבום הכי מוצלח מבין השלושה. קצת מפתיע כשמתבוננים בתהליך ההפקה:

הכל נוצר בחודשיים אינטנסיביים של עבודה, ע"י צמד בלי יותר מדי ניסיון. הכלי היחיד היה לפטופ מקרטע עם מרקע שבור – ומיקרופון מעפן בשלושים שקלים. רואים חברים? הצלחה אמיתית באה מכשרון. כן כן – הדבר הזה שערוץ שתיים מתעלם מקיומו.

המוזיקה נעה בין רמיזות עבות כמו גזע סקויה ל – cocorosie (צמד אחיות צרפתיות שמנגן על צעצועים) לבין מוזיקת אווירה אלקטרונית חביבה. שניים עשר הקטעים דומים אחד לשני מבחינת הסגנון והאווירה – כך שקשה קצת לבחור פייבוריט. אבל אם תצמידו לי אקדח לדיסק הקשיח, אאלץ לציין את We Could Save Out Town בתור הבן המועדף. למה? תשמעו ותבינו. אולי.

נדב זילברשטיין – Backwords
כולם יודעים שנדב זילברשטיין הוא הצלע הגברית של הצמד Visiting Hours (סקירה). אך בעוד ששם הוא מסתפק בנגינת גיטרה (מצויינת, יש לאמר), הרי שבאלבום הסולו הוא מתאמן גם בשירה.

נדב לא שר ברמה של שותפתו ל – Visiting Hours, אך הוא גם לא שר נורא – כל עוד לא מזכירים את הדיקציה. הסגנון המוזיקלי של האלבום הוא מינימלי ככל הניתן: גיטרה אחת עם צלילים עמומים ואפלים פלוס זמר עם קול רך ברקע. סגנון קלאסי של נגן בודד עם גיטרה. שני שירים בולטים שכדאי לציין הם 'שתדע' ו 'Sick Of This'. הראשון הוא השיר היחיד באלבום בעברית, והוא גם פנינה נדירה. אין ספק שהעברית משמשת כאן תבלין איכותי. השני הינו שיר סוער קצת יותר מרוב שירי האלבום, ואפילו מערבב טיפה נגיעות אלקטרוניות שמחות. הוא בהחלט מרים ראשו מעל השאר.

סה"כ האלבום סביר יחסית ליצירה שהוקלטה בשבוע על מחשב ביתי. החספוס מורגש עד מאד כמעט בכל פינה – בעצם, החספוס מורגש יותר מדי.

נועם קובץ' – Afterknights
בואו נתחיל מהמילים הטובות על נועם קובץ': משלושת האלבומים, נדמה לי שהוא היוצר שאני הכי מחבב כאמן. יש לו כשרון הלחנה ונגינה שקשה להתעלם ממנו – ולמרות שהוא לא מתוחכם יותר מהשניים האחרים (טוב נו, פחות מתוחכם מאלכסנדרה ואנה) הוא עדיין מצליח להיחרט בזכרון יותר מהם. ובצורה טובה.

בואו נמשיך מהמילים הרעות על נועם קובץ': כמו אצל כל השאר, גם אלבומו הוקלט בחדרו הביתי. כמו כל השאר הוא מחוספס. אבל, איכות יצירתו של קובץ' וסגנון שיריו הוא כזה שדורש, כן – *דורש* הפקה יותר טובה. בעוד שאצל השאר זו הייתה המלצה גרידא – הרי שכאן זה הכרחי לחלוטין. קחו כל אחד מהשירים הטובים באלבום: No memory song, A thing to pass over או Reflection song – תנו להם עיבוד אמיתי, ותקבלו להיט פולארויד מהודר.

ורוצים גם שתי מילים על הסגנון? כמו נדב זילברשטיין, רק פחות מונוטוני ואפל. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שהחבר'ה העתיקו אחד מהשני

טרמפ: שוקולטורה
חם.

הגעתי לשוק בצהרי היום, שהיא שעה מושלמת להפוך למים בין הדוכנים. השוק הנוכחי נערך בכיכר ביאליק הלא מקורה, וכל עובר אורח הבין חיש קל שהלהיט הנוכחי הוא מניפות מאולתרות. השארתי שביל זיעה בין הדוכנים, עד שנתקלתי בפרצופה המוכר של סנדי ש, שבצורה מאד מטרידה נראתה לא מושפעת כלל מהחום. אפילו טיפת זיעה לא הייתה על עורה! אני מצטער להודיע, אך אין ספק שהיא מכשפה

חם.

קניתי את הדיסק הראשון של דני הדר (את השני כבר יש לי), והרגשתי סיפוק עצום על כך שאני קונה דיסק שניתן להוריד בחינם באישור הזמר. עד כדי כך אני אוהב את המוזיקה של דני הדר. טיילתי עוד קצת, נפלתי קורבן לשידולים מיני שידולים ("את 'מיגרנה מספר 7 את מכיר? זה ירחון שירה קווירי טוניסאי שנכתב בדירה קטנה בפלורנטין"), גיליתי כמה דברים מעניינים ונורא נורא שמחתי על ההחלטה של לבוא עם כיסים חצי ריקים.

חם.

היה חם, ואחרי עשרים דקות הלכתי הביתה.

'מי החומוס הטוב בישראל?' הוא בסיס לדיון ותיק, עקוב מדם וכואב בארצנו. ברוב הרשימות יספרו לכם על אבו-חסן, סעיד, שני האבו-שוקרים מאבו גוש, בהדונס, אבו אדהם ועוד איזה כמה איכותיים שחובבי חומוס אמיתיים הולכים אליהם. ברוב הרשימות גם יכניסו את אשכרה, פינתי או סעיד מחדרה – שהם לא באמת מוצלחים, אך מאיזשהי סיבה ממש פופולריים. מה שעצוב הוא, שרוב הרשימות יפספסו, מסיבות בטחוניות גרידא, את אחד החומוסים הכי טובים בארץ. חומוס לינא בעיר העתיקה.
(וכרגיל – קחו קישור לצדיק אחד בסדום).

ןכך יצאנו, שלושה בחורים ובחורה קולומביאנית אחת, ביום שישי בשמונה לפנות בוקר (פ' לא מסכים לאכול חומוס אחרי עשר) בדרכנו לעלייה באוטו מפרכת לירושלים. היה זה ערב חג ראש השנה, ולכן ציפינו למצוא פקקים כבדים של עשרות חרדים בחיפוש אחר גפילטע פיש – וכמובן, גם הרבה קשיי חניה. התבדינו לגמרי,– ומצאנו כבישים ריקים וחניה קלה מרחק חמש דקות הליכה משער יפו.

לחומוס לינה מגיעים כך: נכנסים בשער יפו, עושים שלום למג"בניקים בכניסה – וקונים כדור פלאפל גדול וטעים מהערבי בדוכן בתור מתאבן (2.5 ש"ח לכדור). הולכים ישר לתוך סמטאות העיר העתיקה, שם יש לכם שתי אופציות להמשיך. הראשונה היא לבקש הכוונות מאחד המוכרים. אל דאגה, כולם יודעים איך להגיע. השנייה, והיותר עצמאית, היא לקחת שמאלה בסמטה "הגדולה" הראשונה, ללכת ישר עד הסוף, ואז לקחת ימינה. החומוס יהיה אחרי דקה מצד ימין.

הזהירו אותנו שיהיה שם מלא. שטויות במיץ. המקום גדול יחסית לחומוסייה וכולל שתי קומות. השנייה הייתה ריקה לחלוטין – הראשונה רק חצי ריקה. התפריט, כמו בחומוסיה אמיתית, די פשוט: חומוס או חומוס פול: 12 ש"ח. חומוס סנובר (הסמך במקור): 16. על השולחנות יש מפיות – וזה גרם לפ' נורא להתאכזב. הוא מאמין שבחומוסיה אמיתית צריך ללקק את האצבעות. ואם זה נראה לכם עד עכשיו שפ' התנהג קצת מוזר, כדאי שתדעו גם שהוא הזמין מהמלצר באנגלית. מסיבות בטחוניות אתם יודעים.

החומוס בלינא טוב כמו שאומרים – למרות שהוא בן זמנית גם חמוץ מדי. פ' טען שהחמיצות באה מהטחינה שמפוזרת בנדיבות על המנה – וכולנו הסכמנו שקצת פחות ממנה היה עושה רק טוב. המרקם מצוין וחלק מאד, הטעם – רמה אחת מתחת לאבו-חסן וסעיד, אך עדיין עומד בשורה אחת עם מקומות כמו בהדונס או אבו-אדהם. המנה טיפה יותר קטנה מאלו שהורגלנו אליהם במקומות אחרים. מחד, נדמה בסוף הארוחה שניתן היה להכניס לגוף עוד ניגוב או שניים. מאידך, סוף סוף יצאנו מחומוסיה והצלחנו להחזיק את העיניים פקוחות ואת הגוף ישר. כ' אמר, ובצדק, שזה גודל מצוין לארוחת בוקר. לארוחת צהריים הוא אולי לא היה מספיק.

אחרי זה עוד עשינו את הביקור המסורתי בכותל. לא נראה לי שאי פעם הגעתי לעיר העתיקה ולא נכנסתי אליו. הרגל שכזה. פ', שהיה שם פעם ראשונה מזה עשרים שנה, הזדעזע לחלוטין. "הם מתפללים אל הקיר!", "הם מתפללים אל הקיר!" הוא חזר ואמר. כולם היו בטוחים שאנחנו תיירים והתנהגו אלינו בהתאם – מה לעשות, הם לא רואים תל-אביבים יותר מדי. בהתחלה קצת התנגדנו, אך ברגע שאחד החרדים בא ואמר "צדקה! צדקה!" הגבנו אוטומטית ב – "no Hebrew please".

היה ממש טוב. צפו לטייק II שייבוא בעוד חודש: ביקור בחומוס אבו-שוקרי בעיר העתיקה.

לינא, אל ח'נקה 42 (ליד ויה דולורוזה), ירושלים, 02-6277230, לא כשר, גישה לא נוחה לנכים

בקטנה:
1. אנו נכנסים בשערי העיר העתיקה, איפה שהמג"ביניקים עומדים. וב"עומדים" אני מתכוון: הם לא באמת שומרים, לא בודקים ולא כלום – סתם עומדים שם לצורך נוכחות והרגשה של שמירה. בשער עומדים עוד כמה אנשים: רובם יהודים. שניים מהם נערים ערביים. אחד המג"בניקים צועק לערבים: 'מה אתם עושים פה?'. 'סתם, מדברים' הם עונים. 'תעופו מפה' הוא עושה תנועה עם היד. 'למה?'. 'ככה. כי אמרתי'.
הנערים הולכים. אני מרגיש בחילה עמוקה.

"בשנת 1284 הופיע איש מסתורי בהמלין. הוא היה לבוש מעיל בהרבה צבעים ובגדים בוהקים, ומסיבה זו כינו אותו החלילן המנומר. הוא טען שהוא לוכד עכברושים, והבטיח שתמורת סכום מסוים ייפטר מכל עכברי ועכברושי העיירה. התושבים חתמו על העסקה, והבטיחו לו את הסכום. לוכד העכברושים הוציא חליל קטן מכיסו והחל לחלל. עכברים ועכברושים יצאו מיידית מכל בית והתאספו סביבו. כאשר חשב החלילן שכולם יצאו, הוליך אותם לנהר ווסר, הפשיל מכנסיו והובילם לתוך הנהר. החיות עקבו אחריו, נפלו פנימה – וטבעו.

כעת, לאחר שהתושבים השתחררו מהמגפה, התחרטו הם שהבטיחו כל כך הרבה כסף. בעזרת תירוצים מיני תירוצים, סירבו לשלם לחלילן. בסופו של דבר הוא עזב, מריר וכועס.

הוא חזר מוקדם בבוקר ה – 26 ליוני (אחרים טוענים שזה היה בצהריים), יום פול הקדוש וג'ון הקדוש. כעת לבש תלבושת צייד, הבעה איומה על פניו וכובע אדום מוזר מונח על ראשו. הוא השמיע קול חלילו ברחוב, אולם הפעם לא היו אלה העכברים והעכברושים שיצאו החוצה, אלא הילדים: מספר גדול של בנים ובנות, בגילאי ארבע ומעלה נהר אליו. ביניהם הייתה גם ביתו של ראש העיר. הנחיל עקב אחריו אל תוך הר, ושם נעלם יחד עימו.

כל זה נצפה בידי אומנת, שעקבה אחריהם ממרחק בעודה מחזיקה תינוק בידה – אולם באמצע הסתובבה ונשאה את החדשות בחזרה לעיירה. ההורים מיהרו לשערי העיר בחיפוש אחר ילדיהם. האמהות בכו ויללו בצורה מעוררת רחמים. תוך שעה נשלחו שליחים לכל מקום, בדרך הים ובדרך היבשה, ושאלו אם נצפו הילדים. אולם הכל העלה חרס.

בסה"כ מאה ושלושים ילדים אבדו. שניים, יש שאומרים, פיגרו מאחור וחזרו בחזרה. אחד מהם עיוור והשני אילם. העיוור לא יכל להצביע על המקום, אולם יכל לספר איך עקבו אחר החלילן. האילם יכל להצביע על המקום, למרות שלא שמע דבר. ילד אחר בחולצה ללא שרוולים, הלך עם השאר, אך הסתובב בכדי לקחת מעיל, וכך ניצל מהטרגדיה – היות ועד חזרתו נעלמו כבר השאר בתוך המערה. המערה עדיין מוצגת כיום.

עד אמצע המאה השמונה עשרה, ובעצם, בטח גם עד היום, הרחובות דרכם הובלו הילדים כונו Bunge-lose (שקטים, חסרי-קול), מכיוון שמוזיקה וריקוד לא הורשו בהם. ואכן, כאשר תהלוכת נישואין חוצה את הרחוב בדרך לכנסייה, מפסיקים המוזיקאים לנגן. ההר ליד המלין בו נעלמו הנערים נקרא פופנברג. שתי אנדרטות מאבן בצורת צלב ניבנו שם. אחת מימין ואחת משמאל. חלק אומרים שהילדים הובלו לתוך מערה, ויצאו שוב בטרנסילווניה.

תושבי העיירה המלין רשמו את המאורע בספר העיירה, והם מתארכים את כל כרוזיהם בימים ושנים מאז אבדו ילדיהם.

השורות הבאות נחרטו על בניין העיריה:
'בשנת 1284 ללידתו של ישו, הובלו מהמלין החוצה, מאה ושלושים ילדים שנולדו במקום זה. הם הובלו בידי חלילן לתוך הר'

ועל השער החדש נחרט: 'השער נבנה 272 שנה אחרי שהקוסם הוביל 130 ילדים מהעיר'"
(האחים גרים מסכמים לתוך סיפור אחד את כל גרסאות החלילן מהמלין שרווחו בתקופתם. התרגום, המאד חופשי, הוא שלי)

החלילן מהמלין הוא מהאגדות המורבידיות ביותר. אין בו מוסר השכל, הטוב לא מנצח – והתיאור העיקרי בו הוא חטיפתם של מאה ושלושים ילדים. אין ספק, זוהי לא אגדה קלאסית.

במשך השנים התפתח הסיפור ונוספו לו טלאים על גבי טלאים של פרטים משונים. מוטיב העכברושים, כפי שכבר ציינתי, התווסף לראשונה רק במאה ה – 17. מוטיב הנער העיוור והנער האילם התווסף אחרי זה, כמו גם הקטע עם המערה שמובילה לטרנסילווניה והחלק עם הרחוב שאסור לנגן בו מוזיקה. מוטיבים אלו ואחרים, שנלקחו מאחת עשרה גרסאות שונות של הסיפור, אוחדו ליצירה אחת בידי האחים גרים. אם עוד לא הבנתם: זו היצירה שאיתה פתחתי את הפוסט.

האחים גרים לא היו דוברי אנגלית, ולכן את פירסומו הראשון בעולם זה קיבל הסיפור בפואמה של רוברט בראונינג מ – 1849. אחרי זה היו עשרות איורים (הנה, אחד מצויין שהופיע במגזין 1909), גרסאות אינספור, הצגות, שירה, מחזות זמר – וכמובן: סרט של דיסני (טוב, את האחרון אני המצאתי – אבל אני בכלל לא אופתע אם יצא כזה בעתיד).

אחת ההשפעות המעניינות של החלילן היא במוזיקה. זה התחיל בשוברט, שהלחין פואמה של גתה בנושא. צמד יוצרים ששיתוף פעולה ביניהם כבר הביא קטעים מצוינים בעבר. זה המשיך בשלל יצירות מעניינות במאה ה – 20, חלקן של להקות ידועות ופופולריות. אבבא, למשל, הסתכלו על נקודת המבט של הילדים, אך הפכו אותה לשיר שמח, אופטימי, פופי ועליז כמיטב המסורת המערבית. גת'רו טול, לעומת זאת, התייחסו לסיפור כמשל על פדופיליה ועל מבוגרים המפתים ילדים ("ילד, רוצה סוכריה? שלא נגמרת?"). אין מה לעשות, גת'רו טול, בתור רוקרים אמיתיים, היו חייבים לתת את הפרשנות האפלה ביותר. והיו גם את The Ventures, Beach Boys, No Fear ורבים אחרים. כולם קראו לשיר בשם שהוא וריאציה על Piped Piper ("החלילן המנומר"), כך שלא תהיה לכם בעיה למצוא אותם אם תרצו.

ושיר נוסף ואחרון, שנכנס בדלת האחורית בזכות תגובה נהדרת של ליידי קילדר שאומרת:

"אני בטח קצת הורסת לך את חלק ב’, אבל זה פשוט ממש הצחיק אותי שבדיוק היום חשבתי על play minstrel play של ה- Blackmore’s night. וחשבתי עליו כי שמעתי את "שיר נקמת המלח" של הדצמבריטס וחשבתי שבשניהם יש קטע סיום אינסטרומנטלי מרשים ויחסית ארוך. כלומר, בשניהם נותנים למוסיקה לסיים לספר את הסיפור (ואני עדיין לא בטוחה מה המוסיקה המצמררת והיפיפייה בשיר נקמת המלח אומרת בעצם, יש לי כל מיני תיאוריות).

אני בטוחה שאתה מכיר את השיר של בלאקמורס אבל אם במקרה במקרה לא, אז הוא מדבר על עלילת החלילן מהמלין. לטעמי השיר הכי מוצלח שלהם. שילוב נפלא של קול צלול של הסולנית, מקהלה, מוסיקת רנסנס ואחד איאן אנדרסון "

צריך רק להדגיש שקישור השיר לסיפור החלילן הוא קישור אישי של הליידי. מצד שני, קשה שלא לעשות אותו בשיר המדבר על אנשים העוקבים אחר חלילן – אפילו אם המילה "המלין" לא מוזכרת שם בצורה מפורשת. עכשיו, כשגם אני שמעתי אותו – נותר לי רק לאשר את מה שהיא אמרה: שיר מצוין, בלי שום קשר לעלילה.
(לכו כבר לשמוע!)

טרמפ: Polyphonic Spree
הביקורת הראשונה שאני זוכר שקראתי על הפוליפוניק ספרי הלכה בערך כך (אזהרת ציטוט חופשי מהזיכרון):
"זוכרים את הסדרות האמריקאיות הישנות שהיינו רואים כשהיינו קטנים? על ילד קטן שמאבד את הכלב שלו וכל הפרק מחפש אותו בליווי מוזיקה קיטשית עצובה. ועל איך בסוף, כשהוא מוצא אותו, הפרק היה נגמר במנגינה עליזה טיפשית. זוכרים? יופי. עכשיו תתארו לעצמכם שלא רק הכלב שלו הלך לאיבוד, אלא גם אמא שלו מתה, פיטרו אותו מהעבודה, החברה זרקה אותו ואביו יצא מהארון. אבל במקום להיות עצוב, הוא לקח המון המון אקסטזי ואל.אס.די – והתחיל לשיר שירים שמחים. מדמיינים? מצויין! כי ככה בדיוק נשמעים הפוליפוניק ספרי"

ולמי שזה לא הספיק: הפוליפוניק ספרי הם להקה של כמעט 30 אנשים מאד אופטימים (בחיי. תסתכלו באתר השמח-עד-כדי-בחילה שלהם). באלבומם הראשון (והבינוני מינוס) הם עשו שירי פופ באורך שלוש דקות. באלבומם השני, והמדהים, הם כבר עשו שירי פופ של 8-9 דקות. כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, אבל זה גם ממש טוב.

בתחילת החודש יצא להם אי.פי חדש וחמוד – ששיר מתוכו אפשר להוריד פה. האי.פי כולל גם קאבר עליז במיוחד ל – Lithium של נירוונה. תשמעו בעצמכם.
והסיבה שנזכרתי בהם היום ולא לפני חודש: הם נתנו הופעה מגניבה בפרק My Choosiest Choice of All בעונה השלישית של סקראבס אותה סיימתי לראות עכשיו. סיבה שולית, אני יודע, אבל אין מה לעשות – קטליזטור זה קטליזטור.

בקטנה:
1. במעריב דיווחו שמורה סיני רצח תלמידה בכיתה. שימו לב, שעל פי הפסקה השלישית, עונשו היה הדחה מבית הספר. כך נראה צדק אמיתי.

"השנה היא 1284, והעיירה הקטנה המלין סובלת כבר זמן רב ממגיפת עכברושים איומה. העירייה עשתה כל מה שבכוחה בכדי להיפטר מהם – אך מאמציה לא נשאו פרי. בייאושו, הבטיח ראש העיר אלף פלורינים לאיש אשר יוכל לשים קץ לצרה.

יום אחד הופיעה בעיירה זר, לבוש בגדים צבעוניים באדום בוהק וצהוב, וטען שהוא יכול להיפטר מכל העכברושים בהמלין. בלילה, החל הזר לנגן צליל רך בחלילו ופיתה את העכברושים לצאת מהבתים והאוסמים. הם עקבו אחריו עד נהר ווסר – ושם טבעו למוות.

ראש העיר סירב לשלם לזר: "נגינה בחליל לא שווה אלף פלורינים! צא מהמלין ועכשיו!" אמר.

אך החלילן חזר ביום ראשון בבוקר, כאשר כל המבוגרים היו בכנסייה. שוב, החל לנגן צליל רך בחלילו. הפעם, היו אלו הילדים שעקבו אחריו, כאשר יצא דרך השער לכיוון הערים. לפתע, נפערה מערה בהרים. החלילן הלך לתוך המערה מלווה בילדים – ודלת המערה נסגרה אחריהם.

הילדים לא נראו יותר מעולם בהמלין"
(גירסא כמעט ראשונית לאגדת החלילן מהמלין)

במשך חמישה ימים טיילתי עם יוני, חבר יקר מהארץ, בדרך האגדות הגרמנית. דרך שנקראה כך עקב אגדות הילדים הרבות שמוצאן באזור: החלילן מהמלין, הברון מינכהאוזן ועוד רבות וטובות מאגדות האחים גרים. וכך, לאחר שראינו כל כך הרבה כפרים קטנים וקסומים – והפכנו קהים לחלוטין ליופיים, הגענו בסופו של דבר לעיירה המלן (היוד נפל עקב ההיגוי הגרמני של השם), מקור האגדה על החלילן. תושבי העיירה לא מנסים להבליט בכוח את עברם, וללא המזרקה הגדולה של נער מחלל עם עכברושים סביבו, המוזיאון הגדול שמוקדש לפרשה, החלונות המאויירים בכנסיית העיר או המוני החנויות שמוקדשות לעניין – הרי שבכלל לא היינו מקשרים את האגדה למקום. ולמרות כל זאת, נעצרת הנשימה דווקא כאשר מגיעים לבית לוכד החולדות אשר ברחוב הראשי, מביטים בצידו ורואים את הכתובת הבאה:

"בשנת 1284, ב – 26 ליוני שהוא יום סיינט ג'ון וסיינט פול, חלילן לבוש בגדים בהרבה צבעים, חטף 130 ילדים שנולדו בהמלין ואבדו במקום ביצוע גזר הדין (Calvarie) ליד הגבעות (koppen)"

כאשר המילים שרשומות באנגלית בסוגריים הם אלו שעל פירושם מתווכחים כיום החוקרים.

פיסת העדות העתיקה ביותר לאותו אירוע שנמצאת בידינו כיום, מתוארכת בערך ל 1430 – 1450. כמאה וחמישים שנה אחרי המאורעות המדוברים. ישנם דיווחים ישנים יותר המדברת על ציור על חלונות הכנסייה שנוצר לפני שנת 1300 – אולם לצערנו הוחלפו החלונות הללו בשנת 1660, וכך אבדו עקבותיהם. הציור שמוצג כיום בכנסייה הנו חידוש של הציור הישן שנבנה לפי הדיווחים ההם.

העכברושים עצמם הוספו לסיפור במאה השש עשרה – ואין להם זכר באף דיווח קדום יותר למאורע. התיאוריה הרווחת כיום היא שאירוע טראומטי כלשהו באותה המאה גרם להוספתם. הסיפור המקורי, כך משוער, מתאר טראומה נוספת בעיירה, שארעה בשנת 1284. ייחודו גרם לחוקרים רבים לנעוץ בו שיניהם – אולם עד עתה לא ניתנה תשובה חד משמעית לתעלומה. את התיאוריות העיקריות כיום, אלו שמאחוריהן תמיכה היסטורית, ניתן לחלק לארבע קטגוריות:

א. הילדים היו קורבן לתאונה כלשהי: טביעה בנהר או משהו בסגנון.
ב. הילדים חלו במחלה סופנית במהלך מגפה (המגפה השחורה למשל) והובלו אל מחוץ לעיירה בכדי לא להדביק את שאר תושביה. על פי תיאוריה זו, החלילן הוא הוא סמל למוות, והילדים רוקדים את "ריקוד המוות".
ג. החלילן נשכר על ידי ריבונות זרה בכדי להשיג כוח עבודה זול – למטרות עבודה או מסע צלב – וחטף לשם כך את הילדים. בגרסאות שונות הילדים הולכים דרך המערה לטרנסילווניה, וחוקרים מסוימים רואים בכך עדות שהילדים הלכו למורביה (חלק מזרחי של צ'כיה המודרנית) לעבוד.
ד. החלילן היה מנהיג שהוביל ילדים מהכפר לנטוש אותו ולהקים כפר נפרד באיזור. חוקרים שמציעים תיאוריה זו נעזרים בשמות מקומות באיזור שלכאורה הוקמו באותה העת, ושמם מתאים לסיפור. כמו למשל, Querhameln, "התחנה ליד המלן".

החלילן מהמלין היא אגדה שונה מכל אגדה אחרת שאנו מכירים, ולכן היא גם מרתקת כל כך. ריבוי העדויות ההיסטוריות מאחוריה לא מאפשר לנו לחשוב שהיא פרי הדמיון הטהור – אולם ההגיון לא מצליח למצוא הסבר מציאותי לזר שהוביל, בחילול חליל, ילדים רוקדים למותם מחוץ לעיירה. החלילן מהמלין מכילה את כל מה שסרט אימה טוב צריך להכיל: עיירה קטנה ותמימה, זר מסתורי ומצועצע בעל כוחות לא מוסברים – וכמובן, סיום עצום עם מעשה רצח המוני נורא. סטיבן קינג לא יכל לכתוב סיפור כזה יותר טוב – וסטיבן קינג לא היה יכול, כמובן, לתת לו את הרקע המציאותי.

בקטנה:
1. הפוסטים של היום ומחר נרשמו, למי שלא הבין, מכיוון שהשלט שראיתי בהמלן הצית לי לחלוטין את הדמיון. זהו, עכשיו אתם יודעים.
2. נהנתם? יופי. כי זו רק ההתחלה. בחלק ב' אסקור את ההתפתחות התרבותית של הסיפור לאורך השנים, ואת השפעתו על תרבות ומוזיקה כיום.

"האם ניתן לספיילר שיר?" שאלה אותי פעם מישהי רגע לפני שהשמיעה לי בפעם ראשונה את Tommy של The Who. ובאמת, האם אפשר להרוס את הסוף ליצירה בה הפתעה אינו האלמנט העיקרי? האם זה משנה אם יודעים על תוכן השיר לפני ההאזנה או לא? מצד אחד, שיר זו יצירה שאוהבים בשלבים. אחרי כמה שמיעות, הרבה יותר מאחת – וככזו, אינה ניתנת כמובן לספיילור. מצד שני, יצירת מופת היא אחת בה מילים מפעימות ומנגינה מרטיטה מתחברים ביחד לשלם שגדול מכלל חלקיו – ולכן, הצגת התוכן שלה לפני שמיעת היצירה מראה על זלזול מסוים. לעולם לא אשכח את הפעם בה הקשבתי פעם ראשונה למילות Where the wild roses grow וגיליתי את הסוף המזעזע. הצמרמורת שעברה לי בגוף באותו הרגע היא מהסוג שחווים כשמתגלה הרוצח בסרט מתח איכותי.

אבל אם יש כבר להקה שניתן לספיילר את שיריה הרי זאת ה Decembrists. זה בולט בכל מקום ביצירתה: משם הלהקה, שמשמעותו היא "משתתף בקנוניה הלא-מוצלחת שמטרתה הייתה להוריד את הצאר ניקולאי ה – I מכסאו בדצמבר 1825". כנראה המילה היחידה בשפה האנגלית שהיא סיפור שלם. ממשיך בשם האלבום Picaresque, מילה כללית המתארת חיים הרפתקניים של נוכלים. ומסתיים בשמות השירים – שבכולם ברור אך ורק משמם שהם התחלה של כותרת של סיפור.

שם הדיסק לא מתאר נאמנה את תוכן העלילות, אשר נעות כמעט בכל תחום בעולם – מלבד הרפתקאות נוכלים. האווירה הכללית הינה של טרגדיה יוונית. המון סופים עצובים, המון סיפורים אישיים קשים. היחידים שאיכשהו קצת מתאימים לרוח שם האלבום הם שיר נקמת המלח (The Mariner's Revenge Song) ו The Bagman's Gambit. הראשון הוא השיר הארוך ביותר באלבום, גם מבחינת העלילה, ששוטחת סיפור נקמה סבוך, מורכב וארוך – וגם מבחינה מוזיקלית: צלילי האקורדיון שלו מתמשכים כשמונה וחצי דקות. השני מהווה את הגירסא האנגלית לבלדה לסוכן כפול. כן כן – מישהו גנב רעיון ממשינה. יש שיקראו לזה צדק פואטי.

הסיפור המרגש ביותר, והשיר האהוב עלי ביותר, שייך לאיליי, נער העגלה. שני בתים קצרים ופזמון אחד – זה כל מה שצריך קולין מלויי, סולן ומנהיג הלהקה, בכדי להעביר קשת מדהימה של תחושות: עיירה בריטית קטנה בעבר הרחוק, בה כולם מכירים את כולם. נער אחד, שדוחף עגלה כל היום, ומנסה לעשות הכל בכדי לקנות לאהובתו את החלוק שהיא רוצה – וכמובן, אשה מתה אחת. ב – 175 מילים מצליח מלויי לבטא אהבה, מוות אחד של בחורה אהובה, עוד מוות, של איליי – וגם שותל בדרך אינסוף רמזים המפרשים את הסיפור הטראגי. רוב האומנים האחרים מעבירים את ב – 175 מילים את המשפט "אני אוהב אותך" בצורה לא מוצלחת. מלויי מעביר בזה סיפור שלם. אקספוזיציה, שיא וסיכום. מדהים.

ויש עוד. זונות ממין זכר מתארות את ההרפתקאות שלהם ב – On The Bus Mall, שיר ההתאבדות המשותפת הטוב ביותר ששמעתי ב – We both go down together, סיפור בייסבול אמריקאי קלאסי על ילד שאבא מכריח אותו להתחרות ב – The sporting life, נהג קטר אחד ב – The Engine Driver ועוד ועוד. הכל צבעוני, הכל חי, להכל מותאמת מנגינה מיוחדת – והכי חשוב: כל שיר הוא סיפור בפני עצמו. והמילים? בואו ננסח זאת כך: לא הייתי רוצה לשחק שבץ נא נגד סולן הלהקה: הוא מתעלס עם מילים מהקצוות המאובקים של השפה האנגלית – והוא עושה את זה טוב. בצורה טבעית ויפה. אה כן, הוא גם למד כתיבה יצירתי. יתרון לא חוקי לטובתו.

מהבחינה הטכנית הדצמבריסטס מאד מזכירים את Neutral Milk Hotel – אבחנה שאני אישית מאד גאה בה, היות וקראתי עוד שתי ביקורות שציינו זאת אחרי שהגעתי אליה בעצמי. למחפשים סגנון רועש ובועט מומלץ להחליף אלבום – ומהר. הלהקה עושה בעיקר רוק רך או מוזיקה שנשמעת כמו שירי עם שנשכחו לאורך השנים – דבר שמודגש ע"י נגיעות אקורדיון בחלק מהשירים, וגיטרה קלאסית באחרים. במילים אחרות: המוזיקה של הדצבמריסטס מלווה מצויין את האגדות שלהם. כמו כן, הם מתאימים את המוזיקה לתוכן היצירה. בשיר The infanta, מודגם עקרון זה בצורה הטובה ביותר: תהלוכה ממלכתית של ילדה-שליטה הולחנה בצורה מושלמת כמוזיקת תהלוכות קלאסית: מתגלגלת, רצה, חגיגית ומותאמת לכל מילה ומילה.

הדצמבריסטס הם לא להקה רגילה. הם לא מספרים על מה שעובר עליהם, לא שרים על פוליטיקה ולא על יחסים בינו לבינה. הדצמבריסטס לא ירגשו אתכם בגלל אבחנות קטנות על החיים. זה לא מה שהם עושים. הם גם לא יספקו לכם את ההרגשה של "היי – זו בדיוק החוויה שעברנו לפני שבוע. אנחנו לא לבד!" המוכרת מכל כך הרבה שירים אחרים. הם לא. זה לא הקטע שלהם.

ולמרות כל זאת, הדצמבריטס כן ירגשו אתכם.

הם ירגשו אתכם כי המוזיקה שלהם טובה – ומנגינה אמיתית לא צריכה מילים בכדי לרגש. הם ירגשו אתכם כי העלילות שלהם מרתקות – ומספר סיפורים טוב לא צריך להשתמש בקיטש בכדי לגעת. הדמויות שלהם, שבכלל לא יזכירו אתכם או מישהו שאי פעם הכרתם, יגרמו לכם להזדהות איתם. תתרגשו כשהן יוכתרו למלך. תבכו כשהן ימותו. הדצמבריסטס יוצרים אגדות מודרניות, אורבניות, עולמות דמיוניים – וגורמים לכם לצלול אליהם בחצי מילה. תחשבו סיפורי האגדות ששמעתם שהייתם קטנים. עכשיו תחשבו עליהן מועברות למקומות שונים בהיסטוריה ואז מולחנות – והופ! קיבלתם את הדצבריסטס.

ולמי שעוד לא שמע את האלבום: אני מקנא בכם. אתם עומדים לקפוץ דרך חור הארנב ולהחליק עמוק לתוך הראש הצבעוני ומעוות של קולין מלויי. היו שלום! (ותודה על הדגים).

בקטנה:
1. הביקורת הנ"ל נשלחה לשרת העיוור, במטרה שתהיה מפורסמת שם. לצערי, צירוף מקרים לא-ממוזל גרם לכך שמישהו אחר הקדים אותי ושלח ביקורת כבר שבוע לפני. נו, קורה. לפחות קוראי הבלוג זכו 
2. יש לכם בערך 24 שעות לשלוח מיילים לפרוייקט מתנה לחג שגיאחה עורך בעונג שבת. הקונספט? גיאחה החליט שלכבוד ראש השנה הוא מחלק חמישה דיסקים ישראליים מתנה, אותם הוא מגריל בין כל קוראי העונג. אתם עדיין פה? אה, הבנתי. אתם מאלו שלא אוהבים מוזיקה ישראלית חינם. לא נורא, אף אחד לא מושלם.
3. שגיא נאור מסכם את שנת המוזיקה העברית שעברה עלינו. תזהרו, הסיכום שלו יגרום לכם ללכת ולקנות המון דיסקים, ובכך ייצור נזק בלתי הפיך לארנקכם. אל תגידו אחרי זה שלא ידעתם.