(הכותרת הינה יציאה אגרסיבית של הרצון שלי לסימני קריאה. באמת שאין צורך לשים אליה לב).

אין לי שום דבר נגד רן ווראייק (Run Wrake. אל תסמכו על התרגום שלי). למעשה, הסרט ההזוי שהוא יצר, Rabbit (ארנב!), גורם לי לחשוב שבטח היה כיף לשבת איתו לכוס בירה (אין כמו משקה עם אנשים הזויים). אבל מה – רן מתעקש למכור את Rabbit בפורמט DVD, ונראה לי קצת חצוף לבקש מלקוח כסף טוב עבור סרט בן 8.5 דקות לפני שצפה בו. באופן רגיל לא הייתי עושה משהו בעניין, אבל אם כבר נשמות טובות אחרות הלכו והעלו את הסרטון ליוטיוב – מי אני שאמנע ממכם לדעת על כך? בנוסף לכך, אני נוטה לשער שרן מודע לקיומו של הסרט על יוטיוב ולא עושה דבר בעניין. ואם הוא לא מודע, אז כנראה שהוא מעבר לכל עזרה. יוצר סרט פופולרי בין פחות מעשר דקות חייב לדעת כיום שיש סיכוי שהוא יופיע ביוטיוב. סה לה וי.

ארנב קטן וחמוד רץ בשדה. ילדה קטנה רצה אחריו בשמחה. אוי, רגע – לילדה יש סכין ביד, ומבט טיפה פרדי-קרוגרי על הפנים. לפתע, נוחת על הארנב אחיה של הילדה, בחור חמוד ומתוק בפני עצמו. ביחד הם לוקחים את החיה לביתם הקטן שבאמצע השדה. שם הם חותכים אותו רק כדי לגלות שהיו בחיה דברים לא צפויים – ומפה העניינים מתחילים לההיפך הזויים. Rabbit הוא כל דבר שלא הייתם מצפים מסרט מצויר. הוא הזוי, מרושע, אפל – ובעל אנימציה צבעונית ילדותית ומקסימה.

סגנון הציור של ארנב מזכיר ספרי ילדים ישנים מתחילת\אמצע המאה. החיות חסרות אישיות, לילדים בגדים חגיגיים בריטיים, והכל מאד תמים. העלילה, כפי שכבר הבנתם – היא בדיוק הסגנון ההפוך. על הסרט כולו שורה אווירה של חלום, או שלא אגדה פוסט-מודרניסטית חדשה (שתי תחושות מאד שונות, אני יודע). אלמנט מוזר נוסף בסרט הוא שמעל כל אובייקט רשום מה הוא – ממש כמו בתוכנית ללימוד אנגלית. למה? פתרונות לאלוהים. מעבר לכל, ארנב הוא סרט על חוסר-תמימות, על תאוות בצע ועל חוקי הטבע. כל זה לא משנה לשורה התחתונה: הוא פשוט מוזר.

לרן ווראייק יש ביוגרפיה עשירה, ותכננתי לכתוב עליה פסקה אחת לפחות. לאחר מכן נתקלתי בקורות החיים שהוא יצר לעצמו, והם כל כך מקוריים ויפים, וחבל לגרוע מהם ולו מילה אחת. לכן הם מוביאים כאן לפניכם במלואם:

מדהים שאנשים מקוריים מצליחים להיות שונים אפילו בדברים פשוטים כמו קורות חיים. יש מישהו בקהל שמתנדב לצייר לי משהו בסגנון?
(לצפייה בסרט)

1. גורמים בהנהלת רשות שדות התעופה אמרו ל-ynet כי "לא ברור לנו מדוע יש עדיין שיבושים בעבודה, כשהשביתה הסתיימה כבר לפנות בוקר. כנראה שהוועד עושה דין לעצמו". בוועד העובדים מסרו גירסה שונה. "העבודה בנתב"ג היא רגילה. היה עיכוב בהגעת העבודים לעבודה בגלל שביתת הרכבות". בהנהלת הרכבת טענו שהעיכובים נבעו מכך שחלק גדול מהעובדים נתקע בחו"ל.
(ציטוט דמיוני לחלוטין)

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]

"איזה סגנון הם עושים?" היא שאלה המפחידה כל מי שאי פעם ניסה להמליץ על מוזיקה מעניינת לחבריו. פעם הייתי מגמגם ומדבר בחוסר הגיון על "רוק קלאסי – אבל טוב" או "בריטפופ שאינו נוסחתי". אך כיום למדתי – צריך לתפוס אותם במשפט הראשון, עם איזה אימרת מחץ שלא תבהיר כלום, אבל תגרום לרצות להקשיב להמשך. וכך נוצרו תיאורים כמו "פופ פרוגרסיב" (כתיאור לפוליפוניק ספרי), "סופר פרי אנימלז על סמי הזייה" (הפוליפוניק ספרי שוב) ו"הפוליפוניק ספרי בלי סמי ההזייה" (על כל להקת פופ רגילה אחרת). רואים? קצר, קולע ולא אומר כלום. ממש פוליטיקאי משופשף.

ויאלקה לדוגמא, מנגנים טורבו פולק-פאנק צועני – ואלו אפילו לא המילים שלי, אלא איך שהם מגדירים את עצמם. הבנתם? לא? מצויין. כי זו אולי הדרך הטובה ביותר להגדיר את הצמד הצרפתי אריק בורו ומריליז פרשוויל – אבל זה גם ממש לא תיאור מדויק של מה שהם עושים.

מה כן הסגנון המוזיקלי של ויאלקה? הבה נסביר זאת בשתי שכבות:
שכבה ראשונה תקרא "רוק אמנותי" – כי ויאלקה, מעבר לכל, מנסים לעשות אמנות. יש פה שירים בשלל סגנונות או כאלה שסגנונם משתנה באמצע, מילים בשלוש שפות שונות: אנגלית, צרפתית וגרמנית, לחנים סיניים עתיקים ומילים של היינה או הרוקי מורקאמי (הסופר היפני המפורסם). כל זה כשעדיין לא יצאתי מגבולות האלבום המבוקר.

בשכבה השנייה יש את המוזיקה של הצמד: מריליז בתופים ואריק בגיטרה. הם נעים בין שירים מורכבים וכמעט-ארוכים (עד 8 דקות), ללחנים קצרים וקליטים עם עיבוד מעניין. כמעט הכל מהיר ("טורבו"), וברוב יש נגיעה צוענית-יהודית-עממית קלאסית שמקלה על "עיכול" היצירה. ויאלקה מחליפים סגנונות תוך שנייה, עוברים מלחן זורם וקליט לאחד שנשמע כמו חצי-אילתור, ובין צעקות ללחישה.

האלבום עליו נדבר היום, curiosities of popular customs מ -2005, הוא האלבום המלא השני של הלהקה. יש בו שמונה שירים, מתוכם חמישה שאורכם בין חמש לשמונה דקות – הם עונים לציפיותינו מרוק אמנותי: משתנים הרבה וכוללים איזה קטע או שניים תלושים ומעניינים. שלושת השירים האחרים כוללים את Shitty monkeys הקצר והמקסים, שהוא חצי-שיר-חצי-סיפור של הרוקי מורקאמי על אי בו יש, אהמ, קופים מחורבנים. יש גם את only the wrong survive המכיל משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב בקצבים ולחנים שונים: I told you so, I told you so; I was right and you were wrong. בחיי שאני לא רוצה לדעת מאיזה ויכוח הוא נולד – וכמובן, יש את קאנג דינג טאון – השיר האהוב עלי בדיסק.

קאנג דינג טאון הוא דוגמא רעה לשיר באלבום: הוא קליט, לירי, מינימליסטי ולא מתחכם. מנגינת השיר היא היחידה באלבום שלא נכתבה ע"י הלהקה, ובעצם הושאלה משיר סיני עתיק בשם kang ding love. לחן שבוצע ע"י יותר מהרכב אחד לאורך השנים (הנה אחד לדוגמא). הסיפור מספר סיפור אהבה עם רמזים טראגיים (נו, למה ציפיתם?) שמתרחש בכפר קטן, לצד ההר, מאחורי ענן בשם "קאנג דינג טאון". בבית אחד מתארים את הכפר, בבית שני את תושביו, בשלישי את סיפור האהבה – וברביעי, את הסוף הטראגי. לא זורם ומפורט כמו אצל הדצמבריטס, אך המוזיקה העממית המקסימה מחפה על כך.

באחד מימי כמעט-החורף בשנה שעברה ראיתי הודעה בפורום נויז בהיידספארק: Vialka, להקה צרפתית, שמעולם לא שמעתי עליה, מגיעה עוד חודש לארץ. זיכרו נא שאני מדבר על ימים עתיקים – עוד לפני שטף האמנים הזרים, ולכן הופעה של להקה מחו"ל ריגשה אותי כמעט עד מוות. גם הסגנון המהיר-צועני נשמע מעניין – ובחמישים ש"ח, בכלל מציאה. ישר השגתי שני אלבומים לשמיעה, הוקסמתי, נהניתי – והגעתי להופעה. בחלל הקטן והמעושן של הפטיפון היו הרבה אנשים שלא מכירים את המוזיקה – בעצם, חוץ ממני ומעוד בחור לא ראיתי אף אחד מנדנד את הראש לצלילים. גיליתי שמריליז יפיפיה, ואריק בורוס כריזמטי. "אני מבקש ממכם משהו", הוא אמר באמצע ההופעה, "אנחנו נשיר כמה שירים שנוכל – ואז די. לא עוד. בלי הדרן ובלי בקשות – אנחנו לא אוהבים את זה". לגיטימי.

ויאלקה הם עוף מוזר גם מבחינת אורח חייהם. הם קיימים כבר שש שנים, חיו בשוויץ, סלובניה, קנדה וכרגע בצרפת – למרות ש"חיו" זו מילה קצת חזקה ללהקה שנמצאת בדרכים 320 ימים בשנה והופיעה בארבעים מדינות עד עכשיו (לא ברור מתי באמת מתבצעת היצירה שלהם). ויאלקה מגדירים עצמם גם כפרוייקט חברתי שנלחם ב"דיקטטורות מושחתות, קולוניות עגומות ודמוקרטיות מלוכניות" – מטרות קצת פלצניות שכולי תקווה נאמרות בהומור מוחלט ולא ברצינות של גיבור מסרט פנטזיה.

הלהקה הוציאה לא מזמן אלבום חדש, שלישי במספר, בשיתוף עם קרוזנשנטרן ופורחן. הנה כמה דברים שלא ידעתם על האחרונים:
1. הם ישראלים.
2. ניימן היה בהופעה שלהם בעבר.
2. במיי ספייס שלהם טוענים שהם מנגנים: karate-box-jazz
4. מה שהם באמת מנגנים זה כלייזמרים-הארדקור – שילוב בין כליזמר, פאנק נויז ומטאל.
5. באחד מהשירים הם ניגנו על מסור.

כלומר: הם מוזרים אפילו קצת יותר מויאלקה, ולכן היה זה רק טבעי שיוציאו דיסק משותף. הדיסק מחולק לשני חלקים: 5 שירים מבוצעים ע"י ויאלקה – והשאר ע"י קרוזנשטרן. עוד לא יצא לי לשמוע אותו, אבל סביר להניח שארכוש אותו בהופעה השבוע.

"מה?" אתם שואלים, "הופעה השבוע?". אז כן. ויאלקה מתארחים בארצנו הקטנה לשבוע אחד. למעשה, הם כבר הופיעו שלוש פעמים (שאחת מהן הייתה באיזור ת"א ודווחה באירועי השבוע האמיתיים). הפוסט הזה היה אמור להיכתב לפני כל ההופעות הללו – אבל מה לעשות שאני עצלן. ביום ב' הקרוב אריק בורו, הסולן, יופיע ב – 20:00 יחד עם סולן קרוזנשטרן, איגור קרוטוגולוב וערן זקס מליטרשפיך. ב – 22:00 הוא כבר יעלה למופע עם ויאלקה, שתחמם התזמורת הטרופית של איליאן פנסנסוי. שני האירועים יתרחשו בלבונטין 7. כרטיסים למופע הראשון עולים 20-30 ש"ח, ולשני – חמישים. יהיה מעניין.

1. תגובות, הערות, טענות או חוויות מכל מי שהיה בהופעות הקודמות (או בזו שתהיה) יתקבלו בברכה. גם קישור למקומות עם ביקורות כאלו יתקבל בברכה.