שבוע שלם אני הולך ומתלונן שאני עייף – ועם זאת, יוצא כל יום. אם לא להופעה – אז להצגה, ואם לא להצגה – לפאב. ואם לא זה ולא זה – אז סתם באים אלי חבר'ה הבייתה לשתות. נו שווין, לפחות יוצא לי שלל רב של ביקורות:
1. לפני שנה, כשדיסק הבכורה של Ex-Lion Tamers יצא, שמעתי עליו רק דברים טובים. בשבת שעברה, שאלתי אותו מחבר והתכוננתי במרץ להופעה החינמית שלהם באוזן השלישית בראשון. חמש שמיעות רצופות לא הרשימו במיוחד: הנויז הרך עדיין טיפה רועש ומבולגן מדי בשבילי.
ההופעה החלה בתזמון מדויק של שעה וחצי איחור (ראו הערה בסוף הפוסט). במקום להידחק עם כולם ברחבה למטה או על המדרגות, ישבתי למעלה, ב"עזרת נשים" וראיתי את המופע בלי שום בעיה. Ex Lion Tamer מופיעים טוב, ומופיעים מקצועי – אך גם לאחר שחרשתי את הדיסק שלהם יום וחצי, עדיין לא התחברתי למוזיקה. הזזתי קצת את הראש, הסתכלתי על הקהל – אבל בסופו של דבר ציפיתי קצת ליותר מלהקה שאמרו עליה כל-כך הרבה מילים יפות. או שהמיקום בתוך חנות מוזיקה לא מתאים, או שהסאונד באמת לא הטייפ שלי.
2. ברביעי הצלחתי לתפוס את סוף מרתון ההופעות (של 6 להקות בתכנון!) בשור 3. מקום עם חרא סאונד, אבל גם עם אווירה כל-כך סוריאליסטית ומדהימה. מבחינתי מראה ואווירת המקום מפצים על כל צליל לא טוב שיש שם. גם מחירי האלכוהול הנמוכים (13 ש"ח לכוס יין) לא מזיקים.
לבנון היו על "הבמה" (או יותר מדויק: במרכז הרחבה) כשהגענו. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותם, וגם לא חמישית. המוזיקה מוכרת, השירים מורכבים ותמיד כיף לשמוע אותם – וההופעה ממש-אחלה, כרגיל. לבנון מופיעים המון לאחרונה – אבל עוד ממש רחוקים מלשרוף עצמם.
להופעה הבאה, של מונוטוניקס, נכנסתי כאחד שמעולם לא שמע על הלהקה – ויצאתי מעריץ שרוף. בואו נשים לרגע את המוזיקה בצד – ונדבר על השואו לבדו. בחיים לא שיערתי שיש בארץ פרפורמרים כמו הסולן של מונוטוניקס. הוא פשוט, וזאת בלשון המעטה, מטורף לחלוטין. במהלך ההופעה הוא שפך בירות על כולם, הדליק ניירות ששם על התופים, ביצע קטע עם זיקוקי דינור במכנסיים – וחלקים מהשיר האחרון (שהוא נהדר מוזיקלית בפני עצמו), הוא זימר בעודו תלוי הפוך מסורגי הקומה השנייה. רוב ההופעה אתה בטוח שאוטוטו הוא עומד לעבור את גבול הטעם הטוב – אבל איכשהו מצליח להישאר כל הזמן בצד הנכון של המשוואה. לקראת השיר האחרון, הגיעה המשטרה לסגור את העסק טרם זמנו – ומונוטוניקס ניצלו זאת בכדי ליצור יצירה מוזיקלית ארוכה, בהשתתפות הקהל (שקיבל חלקים מהתופים). סיום אדיר להופעה אדירה.
מונוטוניקס מופיעים השבוע בבלום בר (קינג ג'ורג' 2) בחינם ביום רביעי. 22:30. סתם – שתדעו.
3. בחמישי הגיע ההיילייט האמיתי של השבוע: הופעה של דיארי אוף דרימס (מי אלה? מה אלה? תקראו פה). הופעת החימום, שטענו שתתחיל *בדיוק* ב – 23:30, התחילה אכן *בדיוק* כמה דקות אחרי אחת. להקת החימום הישראלית-רוסית הייתה חביבה – אך בינינו, לא בשבילה באנו.
בסביבות שתיים בלילה, עלו חברי DoD, לבושים במיטב המסורת הגותית. הם החלו את ההופעה בביצוע ל – Rumors of Angels, אחד משני השירים האהובים עלי של הלהקה. הם סיימו את ההדרן השני ב- Chemicals, השיר האחר. באמצע ביצע אדריאן הייטס כמעט את כל להיטיו בדיוק מוחלט לביצוע באלבום – כשקטעי המעבר שלו כללו בדיוק ביטוי אחד: תודה רבה. האחרון נאמר בכל מיני שפות (חוץ מגרמנית, שפת אימו, למרבה הפלא), צורות וגרסאות. בואו נגיד בעדינות שהייטס לא ממש אוהב לדבר עם הקהל. לקראת סיום ההופעה נשא הייטס מיני-נאום של פוליטיקאי, הודיע על שמחתו לבוא לישראל – והפתיע כשהכריז שלאחר ההופעה יסתובבו חברי הלהקה בין הקהל וידברו איתם. מגיע לו כבוד עצום רק על צעד זה.
בסיכומו של דבר, למרות ש – DoD הם לא הפרפורמרים הכי מדהימים בעולם, עדיין היה נהדר. כשיש מוזיקה טובה – הכל טוב.
4. בשני קפצתי להופעה של… אהמ, רגע. סליחה. בשני בכלל קפצתי להצגה. ולא סתם הצגה – אלא הצגה בפאב (הפרינז, אם כבר שואלים). שיחות עם הברמן הוא אירוע יוצא דופן במחוזותינו, והולך בערך כך: משלמים 30 ש"ח בכניסה, נכנסים לפאב, יושבים על הבאר ומדברים. כמו בערב רגיל אתם יודעים. בתשע וקצת, נכבים האורות. פנס מאיר על פניו של לקוח על הבאר (מסתבר שהוא בעצם שחקן), והלה מתחיל מונולוג (ע"פ רוב אחד משעשע ושנון). בסוף המונולוג, נדלקים האורות, מופעלת המוזיקה – והמקום חוזר להיות פאב רגיל לשיר או שניים – ואז שוב: נכבים האורות, הפנס מאיר פניו של שחקן אחר – עוד מונולוג – וכך הלאה.
איך זה? כיף. ממש כיף. ההופעה משתנה קצת ע"פ הקהל שמתערב, נוצרות שיחות בין הלקוחות – ובסוף ההופעה, כשכולם סתם נשארים בפרינדז בשביל לשתות בו כפאב, ניתן לחזות בחבורות אנשים מתכנסות ומדברות. מחזה נדיר בפיקאפ בר בערב רגיל.
לפני שבועיים הלכתי עם ש' (אות אמיתית, שם מלא שמור בסלולרי שלי) להופעה של עמית ארז בלבונטין 7. היה רשום שמתחיל ב – 23, אז הגענו ב – 23:10 רק בכדי לגלות שהמופע הקודם התחיל לפני כמה דקות. הלכנו להסתובב, חזרנו אחרי חצי שעה – והמופע עדיין לא הסתיים. בסופו של דבר נשבר לנו לחכות להופעה שמתחילה בשעה וחצי איחור. קפצנו לפאב כתחליף – ואני, את תאוותי לעמית ארז אאלץ לספק בערב אחר.
ההופעה של ה – Ex Lion Tamer החלה גם בשעה וחצי איחור. מופע החימום של דיארי אוף דרימס כנ"ל. חצי שעה איחור זה סביר – שאנשים יספיקו להיכנס ולקנות משקאות. שעה איחור זה איכשהו מתקבל – אבל שעה וחצי פלוס זה כבר מעצבן ברמות היסטריות. מילא אם היה איזה נוהל קבוע ואפשר היה לתזמן את זמן ההגעה – אבל כשכל מקום נוקט בזמן איחור לפי מה-בראש-שלא – והשעה המפורסמת הפכה למשהו נומינלי בלבד – אי אפשר לצפות כלום. בקצב הזה אתחיל לכתוב בבלוג רק את יום ההופעה וזהו. הזמן שמפרסמים, בכל מקרה לא מסמל שום דבר.
אפילו לאיחור ישראלי יש זמן בו הוא מפסיק להיות אופנתי.
[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]
