תראו איזה תופין הגיע לבלוג!

מזה כמה חודשים שהתמכרתי למיקסטייפים החודשיים של חולוני בפורום תפוז (ואפילו התוודיתי על כך באייטם 8 פה). חולוני מצליח, בבקיאות מרשימה ועקבית, ליצור אוסף שירים עכשוויים ביותר, הכוללים טראק נבחר מכמעט כל אלבום מדובר שיצא במהלך התקופה. לי לפחות, זה נותן תחושה של 'לדעת-מה-קרה-החודש' בלי באמת לצלול לנבכי כל דיסק ודיסק. וזה עוד בלי לדבר על הבחירות הממש-מצוינות.

חודש שעבר פניתי לחולוני בבקשה לפרסם את המיקסטייפים החודשיים גם פה בבלוג (בנוסף לפרסום המקורי בפורום תפוז). הוא הסכים בנדיבות להצעה – והרי הפרי הראשון לפניכם. אחרי שתורידו, שימו לב שלאטליז, מהשיר הראשון, יש הופעת השקת אלבום ביום חמישי הבא (8.11).

הטראקליסט:

מתחילים להרגיש פה מסורת. פעם חמישית שפסטיבל הבירה במעברות מתקיים, ופעם שנייה שסחבק לא רק מבקר, אלא אף מברמן בו. אגב, לא באמת חשבתם שאתן לפסטיבל בירה לעבור בלי מילה או שתיים, נכון?

קצת לפני שישי בבוקר (11:30 בצהריים. עניין של נקודת השקפה) הגעתי לדוכן ביר-מאסטר* בפסטיבל הבירה במעברות. היה זה היום השני של האירוע, ונראה שהאנרגיות זרמו בצורה חיובית למדי. למזוג בירה זה כיף גדול, חבריי לדוכן (ולקופה) היו מקסימים (בעיקר לאחר שהבינו שמתוקף תפקידם אפשר גם לטעום את המוצר) – והיה סבבה לגמרי. לא הפתעה גדולה.

מה שכן הפתעה, הן כמות הבירות החדשות שטעמתי. היו שם כמה פנינות (ועוד כמה נוספות שלא הספקתי לטעום):

הישראליות
הבירות המקומיות כיכבו. נתחיל ברמת הגולן. מבשלה שהיה ברור שמתישהו תכה גלים רציניים בשוק (היא עוד לא עושה זאת. ועדיין ברור שמתישהו זה יקרה). לפסטיבל הגיעו לא פחות מחמישה(!) סוגים שלהם. אחד מהסוגים אפילו לא ידעתי שהם מייצרים. עמק, הפילסנר, היא עדיין לאגר ראויה. כנ"ל ראוי להיאמר גם על גולן דמויית הגולדסטאר היותר איכותית (וסליחה עם הפאנאטים). גליל – החיטה הרגילה, כמעט זהה לבירות החיטות הגרמניות שכולנו מכירים (ואוהבים בארץ: פאולנר, אדלוויס או ווירשטפן המיתולוגית). קנייה ראויה.

הכוכבות היו גליל הכהה – בירת חיטה כהה. לא נדמה לי שהביאו משהו כזה לארץ עד עתה. לא נפלתי מהרגליים. סביר, לא יותר. ייתכן שגם המראה האובר-עכור של הבירה תרם לזאת. מראה זה שליש מהחוויה. בזלת לעומת זאת, הדופלבוק הציוני הראשון, היא פנינה של ממש. 8.0 אחוז אלכוהול, ריח כישות חזק חזק, וטעם מתוק\מר\עשיר. שונה מהדופלבוק של טוכר (חפשו בבית הבירה!), אבל ממש לא פחות טוב.
(דיווחים מקצועיים יותר נעדרים היות ולא הייתי בהכרת טעימה מקצועית באותו היום)

מעבר אליהן הגיעו גם כמה בירות של מבשלה ישראלית חדשה, Manfred. ושל עוד מבשלה מכפ"ס. משתיהן לא לקחתי יותר משלוק, ולכן לא אתיימר לכתוב התרשמות. אבל טוב לראות שיש פה צמיחה והתפתחות מתמדת.

הבלגיות
אט אט אנו הופכים לשלוחה בלגית במזרח התיכון. מוצדק בהחלט, רק שקצת מזניחים את תעשיית בירה מרשימות אחרות. האמריקאית למשל (מלבד סמואל אדאמס). נו, מתישהו גם הגל הזה ידביק אותנו בתקווה.

את פלוריס קריק, בירת דובדבנים, טעמתי בעבר – אבל זה היה שלוק קטן וזניח שהשאיר חצי תאוותי בידי. היות והייתי אחראי על מזיגתה (בין השאר), טעמתי עכשיו קצת הרבה יותר מהמוצר – ואפשר לאמר בגאווה: נמצאה בירת הפירות הראשונה שאני מחבב. שילוב מושלם בין מתוק וחמוץ, יחד עם ריח פירותי וצבע יפייפיה (כבר הזכרתי את השפעת המראה, נכון?), יוצרים אחלה מוצר.

יחד איתה נטעמה לא מעט דליריום טרמנ'ס. שם שמשמועותו הוא 'טירוף אלכוהול' – כזה שמקבל מי ששותה יותר מדי. סמל הבירה הוא פיל ורוד (כן, מהסוג שרואה הסובל מטירוף אלכוהול). פסל הפיל הורוד שהצבנו ליד הברז היה אחלה אטרקציה, ומישהו אפילו שאל כמה תלושים צריך בשבילו.

הבירה עטורת שבחים, נבחרה לאחת מהחמישים הטובות בעולם ב – 1997 (אם כי אין זה אומר שאין מעניינות ממנה בארץ). היא סוג של לף בלונד משודרג ומשופר – ומקבלת ממני את הציון: סביר פלוס. נראה לי שפשוט מאסתי קצת בבלגיות כבדות.

נטעמה עוד Brigand בהטעמת בכורה. מבית מבשלת Van Honsebrouck (מבשלה בלגית, למרות השם שנשמע גרמני). הייתי קצת לא מרוכז בשלב זה של היום, ולכן לא אטרח אפילו להעלות אפילו מקצה רשמים (אעשה זאת לאחר שאשתה אותה בצורה מסודרת יותר). מה שכן, ראוי לציין שגם את Kasteel, של אותה המבשלה העלו לארץ. בירה בעלת תפקיד רומנטי חשוב בטיולי האחרונים באירופה (ונרחיב על כך, מתישהו) – וגם אחת הטובות, אם כי מתוקות וסמיכות, שאני מכיר. זו בונבוניירה של ממש, ונראה לי שנקדיש לה פוסט מיוחד, כולל היסטוריה, סיפורים וצבעים לכשתצא באופן מסודר.

(חסר סדר אירועים בשתי מילים. בקרוב נחזור למוזיקה, ביקורות הופעות, חוויות מאירופה ושלל רשימות יבשות :] )

—————-
* החברה לקידום תרבות הבירה היחידה בארץ, אך סביר להניח שהם היו החביבים עלי גם לו היו מאות אחרות. הם גם ארגנו את הפסטיבל במעברות.

יום אחד אכתוב פוסט מקיף על התחנה המרכזית הישנה. לא מבחינה אורבנית (זה לא השטח שלי), אלא מבחינת מקומות ואירועים. כל מה שצריך הוא פרטנר אמיץ וסקרן, שייכנס איתי לכל הפאבים והמסעדות יוצאי הדופן שצמחו באיזור. רשימת המתנדבים נפתחת מ-ע-כ-ש-י-ו.בינתיים שוטטתי לי לבד. בא לי לסכם בנקודות את מה שקרה שם.

(התמונה באדיבות Robert and Shana ParkeHarrison. אין קשר לפוסט)

1. רחוב פיין, קצת יותר ממאה מטר הליכה שעושים לך קשר במעיים ותחושת בחילה עזה. הנה – משמאל, מכון ליווי ואדם מבוגר יוצא ממנו. מימין – עוד אחד, עם דלת פתוחה. אין לי תחילת כוונה לתאר את המראה בפנים. עוד כמה מטרים, ורואים שתי נשים רבות. בקולניות. אלו לא בחורות מהסרטים, או כאלה מפלסטיק כמו ברובע החלונות האדומים. זה לא כיף, לא נעים ויוצר תחושת חוסר-אונים מדהימה למראה. לדעת שהדברים הקיימים האלה לא שווה ללעבור ברחוב ולראות אותם בעיניים.

וזה עוד בלי שנכנסתי, חלילה, פנימה. מזעזע לחשוב מה קורה שם.

(ובתפנית חדה אך הכרחית לנושאים אחרים)

2. מדרחוב נווה שאנן, הדבר הזה שמחבר את התחנה הישנה לחדשה, הוא שוק פשפשים קטן אך אמיתי. מאיפה הם משיגים את מה שיש שם? לא יפו אמנם, אך עדיין מחזה מעניין.

3. מישהו הסביר לי פעם את ההבדל בין מסעדה אתנית לאותנטית. "במסעדה אתנית אוכלים אשכנזים. במסעדה אותנטית יושבים תאילנדים אמיתיים". התחנה מלאה בכאלה מהסוג השני. מסעדות תאילנדיות בלי תפריט בכלל בעברית. אתיופיות, שבניגוד לאינג'רה או חבש, מלאות כהי עור. ורומניות שעושות אוכל שלא רק מתיימר להיות רומני.

4. משעות אחה"צ המוקדמות ניתן לראות, בכל פינה באיזור, אנשים יושבים בפאבים מאולתרים – ושותים, שותים, שותים. מבט מהיר בתפריט גילה מחירים המביישים אפילו הפי-האוורז במרכז ת"א – וקהל שנראה שמח גם מהקהל העליז ביותר במגה-בר ביד חרוצים. מקום אחד, מהודר למראה ומלא אסייאתים, לכד את עיני – אך יש עוד לפחות שלושה אחרים שאשמח לנסות ללגום בהם משקה. מצד שני – לבד קצת מרתיע אותי. בסופו של דבר נווה שאנן הוא לא באמת חו"ל.

5. שמועות עקשניות מדברות על מועדון קריוקי של תאילנדיות בקומה השלישית של התחנה המרכזית הישנה בשבת. בלי שום קשר – כמות מכוני הקעקועים שם מפחידה לחלוטין. בקרוב ישאירו את הסנטר מאחור.

6. אחרי זה חזרתי לציוויליזציה לפגוש חברים. שתי בירות בהפי-האוור בגורדון, קינוח בפיצה-פינו והתקנה לילית מאוחרת של אימיול (אל תשאלו) סגרו חצי-יום די הזוי. הלכתי ברגל הבייתה מבזל, והייתי, מסיבה זו או אחרת, די מרוצה מעצמי.

1. חומוס קלבוני (יפת 164) נפתח מחדש. לא בטוח מתי, אך אישית גיליתי זאת רק בשבת שעברה. בינתיים הספקנו לפקוד את המקום בביקור החומוס השבועי (לפני האוניברסיטה). החומוס טוב – הגרגירים קצת פחות. בלי שביקשנו הגיע גם סלט, צ'יפס וכדורי פלאפל – ואיכשהו שילמנו על הכל חמישים ש"ח (למרות שביקשנו רק שתי מנות חומוס). זו גם מנה כבדה למדי. השאירה אותי שבע ומרוצה עד 15. לא רע.
2. מישהו היה בפאב החדש מורטי והלן (בן יהודה 196 פינת ז'בוטינסקי)? רק השם והלוגו (של הורי סיינפלד) בפרסומת עושים לי חשק עז לפקוד את המקום.
3. אם החזקתם מעמד עד פה, מגיע לכם לשחק ב – The Tall Stump. משחק פלאש שזכה בהמון פרסים ב – 4th Casual Gameplay Design Competition. איזה יופי של עיצוב יש לו!

השבוע החולף היה בלאי. מבחינת לימודים זאת אומרת. בשאר האספקטים בעטתי לא מעט – וחשבתי שחבל להשאיר אותם בלי דיווחון קטנטן בבלוג. הכוונה הראשונית הייתה לרכז הכל בפוסט אחד, אך מפאת אורך התוצאה הוחלט בסוף לחלק לשלוש. לשם שינוי יהיו יומיים תוססים בבלוג :].

(בתערוכה הזאת נכחתי. המציגה הינה חברה של ידידה טובה. היה מקסים – גם בגלל הציורים, וגם בגלל האווירה)

פתיחת עונת הגלריות – יום ה' (25.10)
בשורה התחתונה פתיחת עונת הגלריות* הוא חתיכת רעיון אדיר. אירוע האמנות בעל הפוטנציאל הגדול ביותר שנכחתי בו בשנה האחרונה. בשורת הביצוע, הוא לוקה בהמון בעיות – אך נגיע אליהן עוד שניה.

אירועי החוצות, תוואי לוואי של מטרת החגיגות, הפכו לאטרצייה העיקרית של הערב. הוידאו-ארט בשדרות, למרות המדיום הבעייתי (עוד לא נתקלתי בוידאו-ארט שממש אהבתי) היוו מקדם אווירה טוב. המיצג הקונספטואלי של אשה הצועדת בעודה עטופה בגד גוף אדום (מכף רגל ועד ראש. באמת. היא לא ראתה כלום, ותהינו מה יקרה לכשתגיע למעבר החציה) היה חביב למדי. חזיתי גם בהצגת ריקוד מאולתר (לא זוכר את המושג המדויק) ברחבת בית אריאלה – ושמעתי, מאחרים, שחיבור השירה בזמן אמת (בגן יעקב) היה כלל לא רע. שום דבר לא הסעיר, ריגש או הדהים – אבל כולם ביחד יצרו עניין ונוף עירוני כיפי להסתובבות. חוץ מזה, גם היה שם מינגלינג חברתי די מוצלח – עד שבשלב כלשהו של הערב התפוצץ לי וריד מרוב סמולטוק.

אבל מה עם הגלריות? העניין לשמו התכנסנו? או. פה מתחילות הבעיות. בעוד שקיום האירוע יוחצן בצורה לא רעה – תוכני ומיקומי הגלריות יותר הוסתרו מהוצגו. לא מצאתי לינק אינטרנטי מוצלח שריכז את כולן. וגם בעכבר העיר וטיים אאוט הציגו, לכל היותר, את רשימת הגלריות בהן נפתחות תערוכות. ליצור מזה מסלול הסתובבות ראוי בין כמה שיותר פתיחות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית (אפשרית. אך דורשת ימבה זמן). וכך יצא שאנשים הגיעו בעיקר למקומות שאו – הציגו בהם חבריהם – או: הציעו אלכוהול חינם. לטעמי, חסרה מאד מפת גלריות, ואולי כמה הצעות למסלולים אפשריים ביניהן. אחרת קשה לעשות סדר בבלגן, וכלת השמחה נהפכת לבן דוד המעצבן.

מה עוד? אה כן – כדאי לציין שחילקו במהלך אירועי החוצות עלון של האירוע. לא הצלחתי להניח עליו יד (אולי הגעתי מאוחר מדי?), אך ייתכן והכיל את כל המידע שביקשתי בפיסקה הקודמת. עדכון: יוחאי והדס מספרים שהעלון, שחולק בגלריות השונות, אכן הכיל את מפת האירוע. כך שאני חייב התנצלות למארגנים על מה שכתבתי למעלה.
(חדל סדר שליליות. בגדול היה כיף ענק(!) ואני סתם קוטר תבואו, תבואו, תבואו בפעם הבאה)

שבוע הבא – ביקורת על סוג של בן דוד של האירוע: ליל המוזיאונים הארוך בברלין.

——————
* פתיחת עונת הגלריות הוא אירוע תרבות המוני שהתקיים ביום חמישי האחרון בתל אביב. התוכנית כללה אירועי חוצות רבים, ואפילו עוד הרבה יותר פתיחות של גלריות חדשות (כמה עשרות). אם הבנתי נכון מלחשושים, מדובר במנהג שיובא באירופה. שם חושבים שתערוכה היא סוג של פרי ולכן יש צורך ליצור לה עונה משלה.

שביתה או לא שביתה, שנת הלימודים החלה. ואיתה החלו שלל סטודנטים צעירים להטריד את ההולכים ושבים בשאלות תמימות. 'סליחה, איפה אוניברסיטת ת"א?'*, 'איך מגיעים לגילמן?'**, 'אפשר להשאיל ספרים גם אם עוד אין לי כרטיס סטודנט?'*** – וכמובן, השאלה החביבה עלי בכל הזמנים: 'איפה זה בילמן??'**** (מבטא ארסי כבד).

בשלב כלשהו אנשים נהיים רעבים מלשאול כל כך הרבה שאלות. במיוחד לכבודם העלינו פה את מדריך המסעדות האולטמטיבי לסטודנט: מדריך הקפיטריות של אוניברסיטת ת"א. הערה: אין התחייבות לגבי המחירים. לא היה לי זמן לוודא את כולם.

(הכניסה לעתודאים אסורה*****)

הכוכב: קפיטריית ווב
הלהיט הבלתי מעורער של תחילת השנה ותקוות הסטודנטים לשנה החדשה. לא פחות. הגירסא החלבית, בדמות סבארו, משעממת למדי, ומציגה פיצה בכלל-לא-משהו וארוחות לא-זולות, של פסטות\דגים\לזניות ב – 24-33 ש"ח.

אבל הבשר – או! הבשר! עשרות סוגים (טוב, לא. אבל הרבה) של תבשילים איכותיים. מקבבים מצויינים, דרך עוף מוקפץ בשלל רטבים יצירתיים – ועד מנת הדגל שנגמרת בשעות מוקדמות: עוף במילוי בשר. גם התוספות עשירות, מגוונות – והכי טוב – נדיבות. מה זה אומר? שבניגוד למדיניות שתי התוספות בשאר הקפיטריות, כאן ניתן לקבל כמה שרוצים ממה שרוצים. 20 ש"ח למנה בשרית עם אינסוף תוספות. 14 ש"ח לצלחת תוספות ע-נ-ק-י-ת. אופציה מנצחת גם לצמחונים בינינו.

טיפ: הקפיטריה מנפקת כרטיסיה ל – 11 ארוחות ב – 185 ש"ח. חישוב מהיר יראה שבעזרת הכרטיסיה עולה ארוחת קצת פחות מ – 17 ש"ח. זו כבר ממש מתנה.

כוכב השנה שעברה: נפתלי
שנה שעברה נפלנו כולנו מתדהמה לרגלי קפיטריית נפתלי. זה לא שהיא הציגה שיטה שלא הייתה קיימת קודם (בניגוד ל'ווב'), אך האיכות הייתה סיפור אחר. תבשילים ותוספות ברמה שונה. גולת הכותרת הייתה 'יהודית', שהעמיסה הכל על הצלחת בנדיבות אין קץ – ולעיתים קרובות אף עקפה את מגבלת שתי התוספות. צלחת שקיבלת מיהודית הייתה עמוסה. צלחת מכמעט כל אחד אחר – חצי ריקה.

אז מה השתנה? ראשית, וזו מגמה שעוד ידובר בה בהמשך, המחירים עלו. קצת, בקטנה, אך עלו. הייתי מעדכן אתכם במחירים העכשוויים המדוייקים, אולם בימים האחרונים נעלם המחירון מקירות הקפיטריה (ולשאול לא באמת התחשק לי). שנית, והרבה יותר חשוב – יהודית נעלמה. לוחשים שקודמה לתפקיד הנהלה. בלעדיה, זה פשוט לא זה. אניווי, בין 17-24 ש"ח, תלוי איזה מנה בוחרים, לעיקרית פלוס שתי תוספות.

טיפ: חובבי הטוסטים מדווחים שבתחום זה אין על נפתלי. יש שם פשוט הרבה יותר תוספות מבגילמן או משפטים (או לפחות כך היה המצב בעבר).

יושב על הגדר: אקו (קפטריית לב)
יש אנשים הטוענים שאקו הביא לאוניברסיטה איכות אוכל שלא נראתה כמותה בעבר. אחרים, כמוני למשל, חושבים שאקו מייצג את כל מה שלא בסדר במין האנושי. הראשונים מדברים על בשר איכותי. האחרונים חושבים שהעיקריות לא ראויות למאכל חתולים (מלבד השניצל. מדי פעם). הראשונים חושבים שהתוספות איכותיות והשירות נדיב. האחרונים סבורים שאורז, ירקות, קוסקוס וצ'יפס (לעיתים פריך ולעיתים עיסתי) זה לא מספיק ולא מספק. איך אומרים? הדעות חלוקות.

המחירים סבירים בערך. המבורגר, צ'וריסו או שניצל בצלחת – 17.4 ש"ח (עליה של חצי שקל לעומת שנה שעברה). בפיתה – 18 ש"ח (חוץ מהצ'וריסו שנשאר 17.4 גם בפיתה. פתרונות לאלוהי הקפיטריה. קובות למיניהן, שמעולם לא טעמתי – 18 ש"ח – ותבשילים אחרים, שנטעמו ביום טראומתי אחד, ב – 23.

טיפ: מייצרים שם יופי של ברד קפה.

(פינת אוכל טיפוסית באקו)

המיתולוגית: גילמן
גילמן זו לא קפיטריה. כלומר, כן, מוכרים שם אוכל – אבל, לא – לא באים כדי לאכול. באים כדי לראות, להיראות ולהרגיש חלק מברנז'ת מדעי הרוח המגניבה (שהיא, כידוע, גם החתך המגניב של חיי הלילה המקומיים).

אין שם בשר (שמולאנים יפי נפש!) – אבל יש קיש + שתיה ב – 16.80. ועד כמה שאני יודע, גם בירה (או לפחות הייתה בעבר). לאחרונה החלו להביא, לטענת השלטים, חומוס מ'סעיד עכו'. מנת חומוס + שתיה עולה 22 שקלים. במחיר כזה עדיף כבר לנסוע לעכו.

טיפ: הלאונג'-רום מהמם ביופיו ואיכותו. הרצליה פיתוח זה פה.

הקלאסית: בשר ורוח (איזור הסעדה)
'איזור הסעדה' הוא שם מאד מטעה. עלולים לחשוב, בטעות, שניתן למצוא שם אוכל. בשר ורוח היא קפיטריה כמו שמדמיינים בסרטי סטודנטים: גדולה, תעשייתית, מלוכלכת, זולה (לכאורה) – ועם אוכל שאפילו חתולים לא מוכנים לאכול. האגדה האורבנית מספרת על בחור שקנה צלחת קבבים בקפיטריה – עיווה פניו לאחר ביס, וזרק לחתולים – שברחו בבהלה ולא התקרבו למקום שלושה ימים. מסיבה לא ברורה צובאים אנשים על המקום בשעות הצהריים. אולם סביר להניח שאותם החבר'ה היו מחכים בתור גם בגן הצבאיים לו היו משנים את שמו ל'אתר הסעדה' (ובכך יוצרים סיטואציות כלל לא נעימות).

עיקרית + 2 תוספות תקבלו תמורת 17.4 (שוב עליה בחצי שקל). אלא אם כן העיקרית היא: שווארמה, חזה עוף, קבב או נקניקיות (ואז המחיר מאמיר). לא יכלו לאמר בפשטות ששניצל עולה 17.4? למה להסתבך? יש באיזור גם למון גראס סביר ביותר, עם ארוחה מפוקחת העולה 20.4 שקלים. המקדונלד'ס המקומי מתהדר במבצעי אוניברסיטה מיוחדים (שלא יפורטו פה. אנטי גלובליזציה וכאלה) – ויש גם סניף של עלים ירוקים. אנילאיודע עליו כלום, ומשתדל לשמור על זה כך.

טיפ: גלידה ב – 1.90 (עולה 2.50 ש"ח) במקדונלד'ס היא קינוח מסורתי לארוחה. המכונה מקולקלת כמובן שלושים אחוז מהזמן, אבל זה לא מה שישבור אותנו.

הצמחונית: משפטים
הקפטריה הצמחונית הרשמית של האוניברסיטה מציגה פרדוקס: מנה צמחונית + 2 תוספות עולה (הרבה) יותר ממנה בשרית מקבילה בכל קפיטריה אחרת. כמה הרבה? 23 ש"ח (עליה של עשר אגורות השנה). למה? לא ברור. באמת שלא.

גם יתר המקום בכלל לא זול. פסטות עם רטבים עולות 25-27 ש"ח (תלוי בסוג הפסטה). חומוס בחומוסיית חומוס-חומוס, וזה באמת מעליב, עולה 18 ש"ח. תוספת צנובר לחומוס היא 4(!) ש"ח. בערך 40 אגורות לצנובר. מחיר הגיוני לחלוטין לו היו הללו עשויים מזהב. לעניות דעתי חומוס באוניברסיטה אמור לעלות פחות מחומוס במרכז ת"א (ובטח שלא יותר) – ואולי גם פחות משניצל בצלחת. לכו תבינו.

טיפ: פיצריית מיסטיק-פיצה מייצרת פיצות מצויינות וזולות (15 ש"ח) במקום. אחלה ארוחה.
טיפ מס' 2: הפלאפל בקפיטריה הינו הגרוע מסוגו בעולם. גם למחיר של 7.40. אפילו פלאפל שהכנתי עם סלע בארה"ב, לפני כמה שנים, היה מוצלח יותר בשבע רמות.

המסתורית: שניצל איילה
שניצל איילה ממוקם בשולי האוניברסיטה, בפקולטה להנדסה. מה שמביא לכך שרבים לא מודעים לקיומו. מה מציעים שם? כנראה בדיוק מה שמציעים בשניצל איילה סטנדרטי (לא בטוח. מעולם לא פגשתי מישהו שאכל ברשת מחוץ לאוניברסיטה) – רק יותר בזול. שניצל\חזה עוף ודומיו בפיתה – 18 ש"ח. בצלחת – 18.5. בבגט – 20. יש גם שישליק בצלחת – אך זה יקר. 25 ש"ח.

טיפ: מנת המוקפץ הלא-מיוחצנת של המקום מפתיעה באיכותה. חסרון? היא מכילה שום ובצל. שילוב שגם רווקים לא רוצים לאכול כל יום.

הרחוקה: קפיטריית רפואה
מעולם לא אכלתי בקפיטריית רפואה. היי – לקח שנה בכלל עד שידעתי שיש אחת כזאת. מה שכן, קיומה הגיוני מאד. אם יש אגודת סטודנטים מיוחדת לרפואה – אז למה שלא תהיה גם קפיטריה?

מנה עיקרית + 2 תוספות + סלט\מרק עולה 20 ש"ח. קומבינה מצויינת. מעט ממכריי שאכל שם טען לאיכות סבירה לחלוטין. אם כי לא כזו המצדיקה את ההליכה.

טיפ: אחלה מקום לבצע בו בליעה-לא-נכונה של אוכל. שוכני האיזור ישמחו להזדמנות ליישם את התיאוריה מהשיעורים.

מחוץ לאוניברסיטה: קופ טו גו
לא בדיוק קפיטריה, אבל בית הקפה של האוניברסיטה מכיל תפריט סטודנטים מכובד, ולכן ראוי להיכלל בסקירה זו. המנה היחידה שטעמתי מהתפריט, ואף זו המהווה את מנת הדגל של המקום, היא שקשוקה. מסקנות? סבירה בהחלט. אם כי לא מתחרה ראויה לאפי מאור יהודה.

טיפ: בימים אלו מתקיימת במקום שביתת מלצרים, הטוענים ליחס איום ונורא (הסיפורים מחלחלים). כדאי שמצפונכם יהיה מודע.

———————
* לא. זו אוניברסיטת עזה. אוניברסיטת ת"א נמצאת ליד מחסום ארז.
** מחפש כוסיות, אה? :]
*** וודאי! משאילים פה ספרים על בסיס אמון! כרטיסי סטודנט זה לחשדנים.
**** באוניברסיטת עזה. ראה (*).
***** נא לא להיעלב! זוהי בדיחת אוניברסיטה עתיקה הנאמרת כאן במלוא המודעות העצמית.

לא בטוח שאני האדם הנכון לסכם את אינדינגב. גם מכיוון שנכחתי שם יום אחד (כולל לינה בלילה). וגם מכיוון שנדמה לי שחוויתי את הפסטיבל בצורה נורא סוביקטיבית. בניגוד לאירועים "דומים" (עד כמה שהיו כאלה) אחרים, לא התרכזתי בכל להקה ובכל שיר – אלא גם הרבה במסביב.

ובכל זאת:

(תודה לגרבולון על התמונה)

1. רצינו להגיע בזמן – אבל אי הבנה כלשהי פלוס סיפור מעניין אחד הכולל חביתה, גרמו לאיחור בלתי נמנע. התוצאה: פספסתי את הופעת הבכורה של Oceanic. וחבל – הרי באתי להכיר דברים חדשים. למזלי הם מופיעים השבוע בבלום בר (מה שהיה אמור להיות הופעת הבכורה המקורית), וניתן יהיה לכפר על הטעות. אם המייספייס משקף אותם נכון, אז ניתן לטעון לדמיון מסוים למד בליס, וסאונד נקי ועוצמתי. יש למה לצפות.

2. בזמן שחנינו שמענו את האזרח צודרוב והשפנפן מתחילים לנגן. הקמת האוהלים וארוחת הצהריים העשירה שלנו (קופסאות שימורי מלפפון וזיתים) עברה לצלילי ההופעה הנהדרת. זו בהחלט הופכת להיות אחת הלהקות החביבות עלי באיזור. מפעם לפעם ניתן לראות כיצד הם משתפתפים ומפתחים צליל מהוקצע יותר – ויהיה מעניין לראות את התוצאה הסופית באלבום שיצא מתישהו\בקרוב.

מה שכן – התלונה היחידה שיש לי לחבר'ה עדיין תקפה: הרעיונות המוזיקליים המצויינים והמיוחדים שלהם, מפותחים לשירים קצרים מדי. שנגמרים רגע לאחר שהחלו. כמה שיעורים אצל דויד פרץ יכולים לתקן את העניין :]

3. כולם בחוץ שותים בירה קרה וטעימה – ורק סחבק היה ילד טוב ולא הביא איתו בקבוקי אלכוהול – כמו שביקשו. מיד הרמתי טלפון לידידה בדרך שתטפל בעניין. מאוחר יותר, גיליתי שאפילו מאיסור הכנסת בקבוקי הזכוכית פנימה התעלמו בנונשלנטיות. אח. ישראלים וחוקים לא נועדו לחיות בדו-קיום.

4. כבר בפנים. Side מתחילים להופיע ונשמעים לי נורא מוכרים. רק אחרי חצי הופעה נזכרתי שהורדתי כמה שירים מהמייספייס שלהם בעבר. להקה חמודה, ששייכת לז'אנר הלהקות אשר הופעה הופכת את המוזיקה שלהן מ"בסדר" ל"טובה". בזמן ההופעה נצפיתי שותה בירה. ואז עוד אחת. פסטיבל, בכל זאת.

5. שתי בירות מבקבוק (שליש) מאוחר יותר (שתינו בחוץ – הגיעו עם השלל החדש), וישבתי לשמוע עם גיאחה, ערן מלטאת האמבט ושאר החבר'ה את אומני היס רקורדס, שני קדר ודויד פרץ. שתי ההופעות היו טובות – אולם שתיהן מרשימות יותר בתנאים אחרים. קהל שמשוטט, אוכל, מדבר – ובאופן כללי לא נותן להם את תשומת הלב המלאה – מוריד מערך הופעות די אינטימיות בבסיסן.

6. חייבים לזרוק שתי מילים על גיאחה. דמות לוני טונס במסווה בלוגר, משולב עם חמידות של דובון-איכפת-לי ועומק של זמר בלוז מהארלם. הכל בבן אדם אחד והכל מתלכד מושלם לאישיות מדהימה. חצי שעה עם האנרגיות הבלתי נדלות של גיא משאירות לי חיוך על הפרצוף לכמה שעות לפחות. וסליחה מכל שאר האנשים שעשו לי כיף באותו היום אך לא הוזכרו פה.

7. בערך בזמן הזה גם הפכתי ללוח פרסומת מהלך. זה התחיל עם כמה סיכות של ידידי המורבידי, אשר דיגמנתי על גבי (החסון! פחחח!). זה המשיך בגיאחה, שקנה מקום פרסום במחיר מציאה של שוקולד איכותי. להיט הפסטיבל: סיכת Born to Be Cuddled. הרגע אפילו הונצח בתמונה:

(תודה לגיא על התמונה)

8. הלהקות הבאות: את ה – Pits אני מכיר היטב, והם עושים אחלה מוזיקה באופן כללי. מצד שני, לא הייתי בראש להופעה באותו הזמן, ולכן האזנתי לה בחצי אוזן. Xamavar עשו מטאל גותי לפי כל החוקים, אבל הפתיעו היות ולא ציפיתי לזאת בפסטיבל. Malox לעומת זאת, עשו סגנון שלא ציפיתי לו בשום מקום. סוג של Fאנק ג'אזי מוזר. באמצע זרם ההופעות עלתה שאלה מעניינת: מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהתחיל קריירה בחמת חלילים? בלי קשר, שתיתי בירה חמישית.

9. יהלי סובול דווקא התחיל טוב – עם השיר 'אל תנדנד את הסירה' החביב מדיסק הסולו היחיד שלו. ההמשך היה חלש יותר, והיווה ניסוי כלים לחומר חדש. שלא תבינו לא נכון – לנסות חומר חדש בפסטיבל זה אחלה – אבל הופעה שמורכבת רק מכזה קצת יותר בעייתית.

10. זמן אוכל: מישהו אמר מחנה נוער עובד משודרג? לצד תבשילים פשוטים, אך עם זאת טעימים – קיבלנו גם מוקפץ, פיצות חובבניות ופיתות דרוזיות עם לבנה. הכל תומכר בסביבות ה – 15 ש"ח. מחיר מצוין (אפילו יותר ממצוין) לתבשילים ולמוקפץ. מחיר רגיל לפיצות ושאר הדברים. בן אדם נורמאלי (עם דגש על נורמאלי) יכל לשבוע שם בכיף ובזול. מלבד זאת, אלו מאכלים שמתאימים לאווירת הפסטיבל הכללית. אהבתי מאד.

11. ישבתי עם אנשים באיזור הסתלבט בהופעות של Ed ואביב מארק. לא מחוסר חיבה, אלא מעייפות ומצב רוח כללי לנהל שיחות עצלות. נשתו עוד שתי בירות. נטעם הקפה המקומי (שהיה סביר באופן מפתיע) והצ'אי המקומי – שהיה מעולה בכל קנה מידה.

12. מלכת הפלקט – ההפתעה הנעימה של היום. מסיבות אלו ואחרות, לא התחברתי לדיסק הבכורה שלהם. לכן לא טרחתי להקשיב לדיסק החדש. ההופעה שינתה את דעתי מהקצה אל הקצה. ממש כיף, ופוטנציאל ללהקה חדשה שאפשר להעריץ. טופי.

13. ההופעה עם הכי הרבה הנאה פוטנציאלית (ע"פ תחזית Islay), הייתה בסופו של דבר ההופעה הכי טובה ביום הראשון. כן כן – מדובר על המידנייט פיקוקס מחוזקים ב – The Girls (שזה בעצם שרון קנטור). מה אספר? פשוט הופעה עצומה. מקורית, מפעילה, לא משעממת ולו לחצי שנייה – ומעבר לכל, מצליחה לגרום אפילו לעצלן כמוני להזיז קצת את הרגליים, הידיים, הראש וקצות האוזניים. לא סתם מתארים אותם בתור "הקרקס של מידנייט פיקוקס". לרוץ ולראות בהזדמנות הקרובה.

14. למה אנשים מרגישים חופש למנוע מאחרים שינה? מה, זה על בסיס 'אם אני לא ישן – אף אחד לא ישן'? ליד מתחם האוהלים ישבה חבורה עליזה וניגנה. למה שם, ולא בכל מקום אחר במדבר? לאיודע. מישהי ביקשה מהם, בשיא הנחמדות, לזוז – וקיבלה תגובה מלאת בוז. מישהו אחר שאל "תוכל אולי להזיז קצת את הגיטרה מהאוהל?" ונענה: "תוכל אולי *אתה* להזיז את האוהל מהגיטרה?". ויכוחים לא עזרו – והעסק נפתר רק כשהתערב המורבידי ואיים בסנקציות גופניות חמורות. נרגענו, הלכנו לישון – ותוך שתי דקות הוציא מישהו אחר גיטרה.

היית חושב שלפחות אלו שהתלוננו בלילה יגלו עצמם כטיפוסים מתחשבים בבוקר. טעות גדולה. אחד שפירק אוהל מוקדם, ליווה את העבודה הפיזית בשירה (מסורת ציונית עתיקה). שניים אחרים תיקשרו, לא בעזרת פתקים, דרך צדדים מנוגדים של המתחם. וחלק מאלו שהתעוררו דיקלמו לעצמם, לא בלב ולא בשקט, נאומי מוטיבציה של בוקר. ובאמת – תחסכו ממני הטפות בסגנון "באת לפסטיבל – מה ציפית, לישון בו?". זה לא טיול שנתי, אני לא בן חמש עשרה – ולמרות שמדובר באירוע צעיר ומגניב – התחשבות היא עדיין לא מילה גסה.

15. קצת לפני שמונה התחלנו בתזוזה. האוטו כמעט התפרק תחת מסע של ארבעה אנשים. עצרנו לחומוס מסורתי באבו חסן בתשע וקצת – ואחרי קפה וקינוחים, נחתנו בבית בשלווה. עייפים אך מרוצים.

לסיכום: עד רגע זה אין לי מושג אם הפסטיבל היה כשלון או הצלחה. במונחים של כמות קהל זאת אומרת. הצלחה כלכלית עם פוטנציאל לפסטיבל נוסף ורווחי בעתיד? או שמא הניסוי נכשל? מבחינה אישית היה מלא בדיוק בצורה הנכונה: לא מפוצץ, ואפשר היה לזוז. אך גם לא ריק, ומלא ברוח חיה. גם הפסטיבל בכללותו היה נהדר באופן אישי. שילוב מושלם של רגעים אמוציונליים, יבשים, מעניינים ומשעממים. הכל במידה בריאה.

בכל מקרה מגיע ח"ח למארגנים על ניהול מקצועי למופת, פסטיבל שתקתק בלי איחורים (מקרה נדיר וראוי לשבח במחוזותינו!) וחזון אמיץ. כן ירבו – ושיצליחו בגדול.

1. סיכום נוסף, של היום השני דווקא, יש אצל יוחאי.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם]