החומר ממנו עשויה אגדה. ספר ראשון: The Dark

[אני בתקופת קריאה בחודשיים האחרונים. היה צפוי שמתישהו יזלגו ממנה תכנים לבלוג]

יש כמה שמות שיגרמו לכל חובב קומיקס להחסיר פעימה, לקבל מבט מזוגג מאושר בעיניים. להוציא עוד כמה מאות שקלים לקול צהלותיהם של המוכרים. פריצ'ר, סנדמן, ווטצ'מן. פייבלס הם רק כמה דוגמאות. אח – פייבלס. יצירת מופת קסומה של קומיקס עכשווי ,שעודנה נכתבת*, על חייהם האמיתיים של יצורי האגדות. אני סאקר בלתי מתפשר של סידרת פייבלס. וכך כשקראתי, פה, שהחומר ממנו עשויה אגדה מזכיר אותה במקצת – ולו במקצת – לא בזבזתי רגע ורצתי לקרוא את הספר הראשון והיחיד בה עד כה. הייתם נוהגים אחרת?

נתחיל מהשלילי: החומר ממנו עשויה אגדה הוא לא פייבלס. ואני אומר זאת במובן של מקצב. כן – מקצב. פשוט חסר שם התזמון המושלם של פייבלס והקסם התמים שזורם לצד העלילה האפלה-לעיתים והמורכבת. מה הוא כן? הוא בעיקר צעצוע של סיפור פוגש את פייבלס ושניהם רוקדים וואלס עם עליזה בארץ הפלאות, עוץ, או כל מקום בדיוני אחר אליו עוברים מהמציאות שלנו. בלגן רעיוני עמוס שנדחס לתוך מאה עמודים לא עמוסים של קומיקס.

ב – 1944, ימי מלחמת העולם השניה (אם כי הדבר התקופה בקושי מוזכרת בסיפור בינתיים) נחטף ילד. לא בידי הנאצים, חלילה וחס, אלא ביד השד שבארון שלו. הבוגימן. העדים היחידים לחטיפה הם הבז והוודי המקומיים – יענו: הצעצועים על המדף. הם אמיצים כמו איש הפח, ונאמנים כמו כלב – ולאחר דיונים עדינים (לעומת זה) קופצים לארץ הצעצועים במצוד אחר הילד. אלו בערך חמשת העמודים הראשונים של הסיפור – ופה גם מתחיל בערך להיות מעניין. ארץ הצעצועים מתגלה כמקום עם הגיון מאד… פנימי. ערים כמו ארץ ה'קלאס', ומשחקי ילדים כגון 'האיש התלוי' שמקבלים פירוש מאד חי ומורבידי במקום החדש. לצעצועים יש וואחד-אופי משלהם, והם דמויות עגולות לחלוטין. אבל לוקח זמן לפתח אותם, והסיפור מסופר לאיטו עם מספר רב של דמויות שמקבלות זמן מסך מועט. כך שרק לקראת סוף הספר התחלתי להרגיש איזה צעצוע אני מחבב, ואיזה עדיף שילעס בידי הכלב שהתלווה לצעצועים (כלב אמיתי! זו חריגה בסיפור!).

האמנות נהדרת מבחינת הציורים, אבל יש לה בעיות צבע כבדות: היא בשחור-חום-לבן. מה שמקנה לה מראה של תמונה ישנה שמתחיל לשעמם די מהר. סיפור כזה, עם מגוון סמלי קסם מהילדות של כולנו, חייב, לדעתי, להיות צבעוני יותר. צבעוני מאד. והדבקות בסכימת צבעים מועטה מעיק קצת. לראיה: העטיפות, שלא דובקות באותם שלושה צבעים, הן eyecandies טעימות.

בשורה התחתונה, למרות התלונות שיש לי, זו יצירה מרעננת וחמודה. אפילו הייתי מפריז ואומר שיש לה סיכוי לההיפך ליצירה נהדרת עם עוד כמה ספרים, ועוד קצת עומק. בהחלט ,כמו שאומר דניאל רוגוב, אחזור אליה בעתיד.

——————–
* אם כי איבדה מכוחה לאחר שקשת העלילה הראשית *סוף סוף* הסתיימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting