ממלכת החורף (וילנה, דצמבר 2010)

[היכונו לאוברדרמטיות בפיסקה הראשונה. זה בכוונה. עורכים פה ניסויים בכתיבה]

אם אסתר היא היפה בנשים, וחווה היא הפתיה בהן, אז אנטה תהיה השמיימית. אמת; אין דבר ארצי בילדה הלטבית הזאת שמבוגרת ממני בארבעה חודשים. ההופעה שלה מכשפת. לא סתם מהסוג אחריו מסובבים ראשים ברחוב, אלא משהו אחריו עוד מוסיפים סינון 'אלוהים. מה זה היה?'. היא זמרת אופרה במקצועה, ואישיות הבמה שלה כריזמטית, דרמטית ומסקרנת כאחד בתאטרון. או בלהקה הרוק בה היא משתתפת. או, כשניסתה למשוך את תשומת ליבי עת נפגשנו. זה היה בפארק, בקיץ, על האופניים. היא משכה את תשומת ליבי במיידי, ועד היום היא לא גילתה לי מדוע שמה לב אלי. אבל הקשיבה כשניהלתי שיחה עם מישהו זר אחר, וצחקה במקומות הנכונים. התחברנו תוך חצי דקה. הלכנו להקיף בצוותא אגם נטוש בשמורת טבע, טובלים רגלינו בפרצות חוף מאולתרות. היא זימרה שירי עם לטביים. אני קירקרתי יצירות שחיברתי לאורך השנים. אחרי זה עזבתי את ברלין. ועם חזרתי היא שבה לוילנה, בה היא מתגוררת מזה שש שנים. הקשר נמשך באימיילים, עד שיום אחד מצאתי עצמי, סתם כך, באמצע דצמבר בליטא. פתח ממלכת החורף הבלטית. מקווים שהבאת מעיל.


[הטירה על האי בטראקאי (Trakai). אם לצטט קוראת אלמונית של הבלוג, 'להיות שם זה כמו לקפוץ לאגדה'. היא כתבה זאת בקיץ. אנחנו ביקרנו בטירה, נטושה כמעט לחלוטין, באחד מימי דצמבר הקרים. זו כבר לא סתם אגדה. זו אגדה גותית עם סוף מתוק-מר. אגב, תלחצו על התמונה לראות כמה יפה היא אותה הטירה בקיץ]

————
סוריאליסטי. זו המילה הכי מתאימה לשלושת הימים בליטא. אולי זה הקור; מינוס חמש עשרה מעלות בהן דידנו ברחובות ובשבילים רוב הזמן. אולי זו הרוחניות של אנטה – נוצריה אדוקה שחיה בעולם בו כל יום קורים ניסים ומתים קמים אוטוטו לתחיה. אם רק תאמין. ואולי זה שלל הטיפוסים המוזרים שפגשתי שם; כשמסתובבים עם אנשים מוזרים, פוגשים אוטומטית אנשים הזויים אחרים. כמו בביקור בישראל עם קאיה מוקדם יותר השנה, גם כאן בחרתי לסכם את האירוע בכמה תמונות עם מלל תחתן. או כמו שאני אוהב לכנות זאת: פוסט שולחן הקפה.


[בפאתי וילנה מתפרש Gariunai. בזאר אדיר מימדים שמושך אליו מבקרים וסוחרים מכל הארצות הבלטיות. מלטביה, למשל, מגיעים משאיות דרך קבע למקום, מעמיסות סחורה זולה בדוכנים, ומובילות אותה לשווקים השונים במדינה. אנטה מספרת שמשפחות לטביות רבות עורכות לכאן שתי גיחות בשנה – פעם בתחילת החורף ופעם בתחילת הקיץ – כדי להצטייד בבגדים, אוכל וציוד מתאימים לכמה חודשים הבאים. כמו סנאים אנושיים. הדרך היחידה לתאר את הבזאר היא בביטוי השחוק: אפשר למצוא פה הכל. ברזים למטבח, מלגזות, בדים משל הייתה זו פרס העתיקה – וכן: גם אוכל ובגדים לרוב. כמעט התפתתי לרכוש מעיל חדש, אך בסופו של דבר הקמצנות ניצחה. הגענו בסוף היום, 14:00 בצהריים, כשהשוק כבר מתחיל להיסגר. אבל אנטה עדיין הצליחה להדגיש את הנקודה העיקרית שלה: איך הסוחרים פה – אנשים לא צעירים במיוחד – עומדים, ימים שלמים, בכפור המקפיא הזה, ומוכרים ומוכרים ומוכרים. לי קשה לסחוב שעתיים בחוץ בליטא. הם נשחקים מזה יום אחר יום במשך שנים. איך?

בתמונה: מוכרת הממתקים. היא מסכימה למכור את המעדנים רק לפי הקילו. אנחנו רצינו להסתפק בטעימה, ולכן יצאנו בידיים ריקות]


[וילנה מציגה גימיק יחודי: הפסל היחיד בעולם של פרנק זאפה! אבל לא ברור אם נכון לכנות זאת אטרקציה מקומית; כשניסינו לקבל הכוונות גילינו שאפילו המקומיים שגרים רחוב ליד לא שמעו עליו. אבל אני שמעתי גם שמעתי. ולא הסכמתי להחמיץ ביקור באטרקציה. אגב, רואים את הצעיף שכרוך לו סביב הצוואר? בזמן הביקור נעטפו רוב הפסלים בעיר בצעיפים כאלו. עד היום לא הצלחנו לברר מדוע. אם כי יצויין שגם לא ניסינו יותר מדי]


[ההליכה ברחוב קאראיימו (Karaimu) בטראקאי (Trakai) חושפת בפני המטייל חד העין תופעה מעניינת: לחלק מהבתים ישני-הסגנון יש שלושה חלונות. בעוד חלקם מסתפקים בשניים. והדבר חוזר בצורה מדויקת, עד שהמבקר הנבון משוכנע שיש פה תבנית! והוא צודק כמובן. במאה ה – 14 הזמין הדוכס ויטאוטאס (Vytautas) יהודים מהתנועה הקראית לעיר, ועד היום, 600 שנה אחרי זה, מתגוררים שם אלו, שומרים על השפה והמנהגים העתיקים – ואפילו מציעים מנות מסורתיות כגון Kibnai – מאפה בשר קטן. בתי בני הקהילה הם אלו בעלי שלושת החלונות; אחד לאלוהים, אחד למשפחה – ואחד לדוכס המכובד ויטאוטאס שאירח אותם ברוחב לב בעירו. שלא תגידו שהם נושכים את היד שמאכילה אותם

רגע רגע – היהודים בליטא לא נרדפו קשות ע"י הנאצים? איך זה שקראים עדיין שם? לאורך השנים היה ויכוח ביהדות אם הקראים הינם יהודים או לא. כשהגיעו הנאצים לריגה, הקראים – שעד אותו רגע לחמו על יהדותם – שינו לפתע את גירסאתם ואמרו 'יהודים? אנחנו? מפתאום! תשאלו אפילו את מנהיגי הקהילה המקומיים!'. והנאצים שאלו, וכשקיבלו תשובה שלילית, עזבו את הקראים לנפשם. אני לא מתחייב לעובדות ההיסטוריות של הסיפור, אבל כאנדוקטה הוא נחמד]


[הכיכר הראשית של וילנה ברגע מקפיא אחד לאחר השקיעה. מרחוק רואים את עץ האשוח הצבעוני שמכסה אותה. מאחורי הקתדרלה ישנו שוק חג המולד הצנוע שנערך זה השנה לראשונה בליטא. מסביב לגזע העץ נסעה רכבת מצועצעת. כמו זו שהייתה לוולט דיסני בגירסא המקורית של דיסנילנד. שאלנו, והנסיעה חינמית למהדרין. אז שני מבוגרים ילדותיים שכמותינו לא הצליחו להתאפק ועלו עליה. אנטה צילמה כמה תמונות. אני העדפתי לשמור את אצבעותי הקפואות בתוך המעיל מחשש שינשרו.

אחרי זה ביקרנו בקתדרלה עצמה. זה היה סיום לשרשרת ביקורים באינספור כנסיות ואתרים דתיים שעשינו באותו היום. אנטה מבינה מאד מה הולך שם, איך מזהים לאיזה תנועה שייכת איזה כנסיה, למה מתרגשים האנשים וממה הם בוכים. לכנסיה האורתודוקסית הרוסית נכנס בשעות הבוקר אדם, בשנות השישים לחייו, עם בקבוק מי עדן ריק בידיו. הוא ניגש עם הבקבוק למיכל המים הקדושים, ותוסכל לגלות שהוא ריק. האחות ביארה והסבירה שהכומר שאחראי על קידוש המים, נמצא בחופשה. דמעות החלו ליזול מעיני הבחור, עת דיווח שישנה חולת אנוש אצלו בבית שזקוקה בדחיפות למים אלו. רחמי נכמרו עליו. נתקלתי בהמון מאמיני נס יהודיים בישראל. יש משהו טיפה שונה לראות אותם בליטא. אם כי הניסים אותם הניסים, והאמונה היוקדת אותה האמונה]


[מי ידע שיש בוילנה חנות בירה כל כך מוצלחת? מי ידע שיש כל כך הרבה בירות ליטאיות?! אבל יש. ואת רובן, כאלו שמיוצרות בכפרים וערים קטנות, ניתן למצוא ב – Bambalyne (כתובת: Stikliu str. 7).
יחד עם בשר כפרי ליטאי אם אתם בקטע. יש שם בירות פשוטות ומסחריות, לצד מארזי ענק מהודרים של בירות בוטיק. קניתי בירה מקומית כהה משובחת, אותה לגמנו שעה קלה בזמן שהתחממו עצמותינו]


[לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא? לנהר, שמסתבר שלא קופא לעולם. הברווזים הליטאיים מסכנים נורא בחורף; אין אנשים בחוץ ואין מי שיאכיל אותם. לכן הם קופצים על עוברי האורח התמימים שמתגנבים לשם באמצע הלילה, ומקיפים אותם בגעגועים עזים מתחננים לאוכל. רחמינו נכמרו, וחיש קל חזרנו עם לחם חי ישן מסוג של AM:PM מקומי. רבע שעה זללו מחוברי-האצבעות חסרי הפחד. ניסיתי לצלם כמה תמונות, אבל החושך היה מעיק מדי וזו הכי טובה שנקלטה לי בעדשה.

דברים מוזרים נוספים שקרו בליטא: זרקו אותי לראשונה בחיי מאוטובוס. את כרטיס האוטובוס שקניתי בקיוסק שעה קודם תחבתי לכיס המכנסיים, וכשהגשתי אותו לנהג, הוא היה מקומט לחלוטין. הוא נסע כשתי דקות, בוחן אותו בשבע עיניים חשדניות, ולאחר שלא מצא בו פגם – החזיר לידי את חתיכת הנייר. אבל כל האפיזודה כבר עיצבנה אותו, והוא לא היה מרוצה בכלל. הסתכל עלי מכף רגל ועד ראש, ולפתע עצר את האוטובוס, פתח את הדלת, התחיל לצעוק ודרש בתנועות ידיים שארד. פניתי במבוכה לאנטה, שמהר מאד ביררה איתו בליטאית את הבעיה: הקפה שלי. כן. היה לי קפה, עם מכסה, ביד. דבר שאפילו בגרמניה מעלימים ממנו עין בתחבורה הציבורית. בלית ברירה לא השלמנו את הנסיעה. אני דווקא הייתי מרוצה ומרוגש למדי מהאירוע. קצת אנדרנלין לא הזיק לאף אחד בחיים]


[שום דבר לא יעביר את תחושת השיטוט בטראקאי מתבוססים עד ברכינו בשלג. אבל התמונה הזאת יכולה לעזור להסביר למה הרגשתי שם שתול באגדה]

5 תגובות

  1. "מבוגרים ילדותיים שכמותינו" פכככ. מבוגר? אתה?
    מקסים כתמיד, נהניתי מאוד לקרוא.
    שנה טובה

  2. ניימן הגיב:

    זה שיש מבוגרים ממני, לא עושה אותי לא מבוגר :] לפחות על ילדותי אנחנ מסכימים.

  3. 7 שנים אחרי הגיב:

    תודה רבה! מעולה

  1. 22 באוקטובר 2011

    […] עם אנטה המרהיבה לסיור אורות […]

  2. 5 בנובמבר 2011

    […] שכבות (שיטת הבצל). אבל איפה להסתובב? השאלה עלתה בשבוע בו אנטה ביקרה […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting