סיכום 2007: חמשת הדיסקים העבריים הטובים ביותר

בואו נהיה כנים לרגע: ה – 1/1 הוא פיכסה של תאריך לסכם שנה מוזיקלית. ברגע שבחרתם בתאריך זה כיום בו יוצאות המסקנות, הרי שהכרזתם גזר דין מוות על הדיסקים שיצאו בדצמבר (אם לא לפני זה). וזאת עוד לפני שנדרשים לסוגיית סיכומי השנה שמתפרסמים במהלך דצמבר – או, ירחם השם, בסוף נובמבר.

אז כן, ברורים לי השיקולים היחצ"ניים שמאחורי פרסום מוקדם, אבל ההפסדים גדולים מדי לטעמי. ולכן, רשימת חמשת הדיסקים העבריים הטובים ב – 2007, עולה פה דווקא עכשיו, באמצע מרץ. המילה 'עבריים' אינה טעות ואינה תחליף ל'ישראליים'. הכוונה היא אך ורק לאמנים שיצרו השנה בעברית. למה? כי זו השפה האהובה עלי. נכון שהיו כמויות של יצירות מוצלחות באנגלית, אבל הן יכללו תחת סיכום השנה האנגלי (שכנראה ולא יכתב אי פעם :]).

רגע לפני שנתחיל: לפחות דיסק אחד מהחמישה לא היה נכלל פה לו הייתה הרשימה עולה לפני שלושה וחצי חודשים. כמו כן, בכל רשימה יש קיצוץ אכזרי – ולכן, העובדה שאלבום מסוים לא מופיע כאן, אינה מעידה על דעתי עליו. אלא פשוט, אהמ, שהוא לא נכנס לרשימה. חייבים לציין שכל חמשת הדיסקים שנכנסו, הפכו לנכסי צאן וברזל אישיים שלי השנה, וילוו אותי, לדעתי, עוד תקופה ארוכה בהמשך.

ולאחר מילים דרמטיות אלו, הנה ה-ר-ש-י-מ-ה!

5. אסף ארליך – חדשות מהמגירה [אתר מעריצים]
אסף ארליך - חדשות מהמגירה

ללא ספק, האמן שהכי קשה לכתוב עליו מאלו המופיעים כאן. כי יש דברים שאפשר להסביר בקלות: תורת הקוואנטים למשל, ויש דברים שפשוט לא-נתפסים – כמו, למשל, 'מדוע אסף ארליך הוא לא כוכב-רוק-על-אנושי (מקומי)'.

תרימו גבה ותשאלו מה יש בו בארליך הזה, שעושה אותו כה נערץ? אז יש לו קול ברי סחרופי צעיר ועמוק, טקסטים תל-אביביים שאין מילים לתאר יופיים – ומנגינות מצוינות וקליטות – אם כי שמעתי שמועות על אנשים החושבים שהן באנאליות. ואולי פה טמונה התשובה לשאלה בפיסקה הראשונה: רבים סבורים שבלתי אפשרי להבדיל בין מנגינת שיר א' לשיר ט"ו בדיסקים של הבחור. זכותם.

את הקסם של ארליך אפשר להבין רק תוך כדי שמיעה. הוא מביא את סצינת הרוק התל אביבי לשיאים חדשים (טוב, יחד עם דני הדר). הוא אריק ברמן לא ממוסחר. עמוק, חד ופוגע בעצבים החשופים של הנשמה. ולפעמים, אם מאזינים למוזיקה שלו לבד, עולה מחנק בגרון. הדיסק של ארליך היה אחד החברים הטובים שלי בשנה האחרונה.

(וזה רק מקום חמישי ברשימה. חכו כשתראו את ההתלהבות מהמקום הראשון!)

קריאה נוספת: כתבה ארוכה בהארץ, ביקורת בשרת העיוור, אתר המעריצים.

4. דויד פרץ – הייקו בלוז [מייספייס, בלוג, לייבל]
דויד פרץ - הייקו בלוז

מכל האמנים ברשימה, דויד פרץ הוא היחיד שיצא לי לפגוש אישית. זה קרה כשגיאחה חיפש עבדים חברים, לעבודת פרך לעזור באריזת הדיסק של דויד, וכינה זאת, בעורמתו הטיפוסית, 'מסיבת אריזת הדיסק'.

אבל זו לא הסיבה לחיבתי לדויד, וטוב שיש פוסט שנכתב לפני המפגש ויכול להוכיח זאת. רוב דעותי כבר נכתבו שם, וכל מה שנותר להוסיף זה אנקדוטות קטנות: למשל, ידעתם שהופעת המרפסת של דויד, בסיום מפגש האריזה, מוגדרת כאחד מעשרת רגעי הקסם השנתיים שלי? או שבאחד מימי הטיול באירופה, כשחשבתי שאני גונב מקום ברכבת (אבל בדיעבד מסתבר ששילמתי עליו), ישבתי בין הקרונות, עם הרגליים מתנפנפות בחוץ, הדרך עוברת מלמטה ושמעתי את 'עצוב כמו מים' שוב ושוב ושוב? ובכלל, קל לדלות רגעים השנה ששירים של דויד שיחקו בהם תפקידי מפתח. ואם תאזינו בעצמכם, אולי זה גם יקרה לכם. או שתראו דרדסים.

3. Shitty CT – תרבות הפאנקים [מייספייס]
Shitty CT - תרבות הפאנקים

ת'אמת? אני לא בסדר. כי אם הייתי בסדר, הייתה מופיעה פה מזמן ביקורת נרחבת על הדיסק והלהקה. התכנון המקורי היה להגיע להופעת ההשקה, אי שם בסוף דצמבר, בתל אביב, ולשלב ביקורת דיסק עם ביקורת הופעה כהרגלי. קרה המקרה, התרחש המאורע, וכמה שעות לפני האירוע נפלה עלי השפעת העונתית. כך שבמקום להשתולל עם בירה, השתוללתי עם אקמול במיטה. אושר.

ולתכל'ס: למרות שמה הלועזי, יוצרת הלהקה אך ורק בעברית (עם מבטא רוסי). נחשפתי אליהם, די במקרה, לפני "הרבה זמן" (השנה), כשבאחד הפורומים השוו אותם לוולקן אהוב נפשי (שהיה זוכה פה לכניסה משלו, לו היה לו דיסק ולא אי.פי). הורדתי כמה שירים מהמייספייס, התלהבתי, סיפרתי לכל העולם (שלושה אנשים) עליהם – ושכחתי.

במקביל להופעה ההשקה, זו שמעולם לא הגעתי אליה, מצאה אשה (כותבים Asia, הוגים Asha) את שירי הלהקה על מחשבי – והתמכרה. מפה לשם, הדרך לרכישת הדיסק (ממוזיקנטו) הייתה קצרה, והדרך של הדיסק לההיפך לפסקול הטיול הקבוע שלנו – קצרצרה. וטיילנו הרבה באותה התקופה.

ע"פ ההגדרה, Shitty CT עושים היפ-הופ בעברית. במציאות, זה בכלל לא נכון. המוזיקה שלהם נעה בין היפ-הופ עצבני (מבחינה אמוציונלית), לניו-מטאל אמריקאי כועס. כשלמקצבי המילים נכנס דיסטורשן, ואקורדים כבדים שמעלים את סעיף האנדרנלין בגוף. מסיבה שלמה על טהרת Shitty CT תהיה שוס גדול. הם חבורת עולים מרוסיה שגרים מעכו – ושרים בעיקר על קיפוח, תרבות הפופ המקומית הרקובה, והחברה הישראלית שלנו – שאם לאמר בעדינות, לא יוצאת משהו מהדיסק. יודגש שע"פ רוב היפ-הופ הוא לא כוס התה שלי, אבל Shitty CT שוברים מוסכמות, ומהווים מבחינתי, מיני-יצירת-מופת עלומה מקומית.

2. נעם רותם – עזרה בדרך [מייספייס, אתר]
נעם רותם - עזרה בדרך

בואו נחזור קצת (הרבה) אחורה בזמן. עת התגלגלו לידי זוג אלבומי קרח תשע כשלוש שנים לאחר יציאת האחרון שבהם. הלחנים החביבים, והטקסטים הקליטים ביותר, יצרו מוזיקה לא מדהימה, אך לא מחייבת – ואיכשהו מצאתי עצמי חורש את הדיסקים באותה התקופה. כל החבורה הסתווגה כמשהו להעביר איתו את הזמן – ולכן, כששמעתי מאוחר יותר, על דיסק סולו של נעם רותם, סולן הלהקה, לא עבדתי קשה מדי כדי למצוא אותו.

2007, שוב התחלתי לשמוע שמועות על נעם רותם. והללו, שהלכו והתרבו, התעקשו לספר על אמן ייחודי. עמוק, כואב וכנה עד העצמות. הייתי שבוי מעט בדעות קדומות – ולכן חיכיתי שממש יכריחו אותי להאזין לדיסק ממנו הגיעו הסופרלטיבים: עזרה בדרך.

וטוב שהכריחו, כי נוצר בי 'בום'. פיצוץ רגשי עז. בקול מונוטוני, ולחנים איכותיים אך לא אמוציונליים, מגולל רותם את טלטלותיו הקשות בשנים האחרונות. סרטן ופיגועים – הכל נפרש בצורה הכי פשוטה שיש. בלי מטאפורות – בלי דימויים. ואם אתם מצליחים להתחבר לזה – התוצאה, בהיעדר מילה אחרת, מרטיטה. (אגב, הרגע השתמשתי במילה 'מרטיטה' בפעם הראשונה בחיי!).

שבוע שעבר קיבלתי סוף סוף את אלבומו הקודם של רותם: חום אנושי מ – 2004. עוד מוקדם להסיק ממנו מסקנות, אבל בינתיים נראה שהאיכויות היו שם עוד טרם 'עזרה בדרך'.

1. בני בשן – שירי עם אישיים [מייספייס, אתר]
בני בשן - שירי עם אישיים

על בשן, כמו על דויד פרץ, כבר דיברתי בעבר באריכות. זה היה, אז, שבוע אחרי מופע השקת הדיסק המדובר, ורגע אחרי שסיימתי ללמוד אותו בע"פ. מאז עברו מיילים רבים, שעות-לימוד אינספור, והמוני ימים קפואים – ובשן התנגן בממוצע יפה של לפחות פעם בשבוע. הדעה הראשונית לא השתנתה: מדובר במלחין נהדר, שמחבר לכך יכולת חיבור שירה (כלומר, מילים) עילאית, וביצוע משכר.

קשה לשים את האצבע על למה בדיוק זכה בשן במקום הראשון. לכאורה, אין לו יתרונות שאין לאחרים. אבל אם אתם מתעקשים, כנראה שההבדל מצוי במורכבות המילים: בשן לא זורק כלום בפרצוף. הוא גם לא מחביא את אמירותיו מתחת ציפוי קצפת רך. הן נמצאות עמוק-עמוק, בין שכבות של רבדים. כל האזנה נותנת זווית אחרת, וזו מבחינתי, אחת התכונות של יצירה גדולה אמיתית. להתמוגג.

כמובן שאני לא היחיד שאוהב אותו. וזה כלל לא מפתיע.

ציון לשבח: דני הדר – 'מה מה מה' (אלבום). ושלושה אי-פיים [אתר, לייבל פיתקית]
דני הדר - מה מה מה

לדני הדר הייתה שנה מוזרה. הוא הוציא בתחילת השנה, אלבום בינוני פלוס (לאחר האלבום השני המופתי שלו) – ואז, המשיך לעבוד בקצב מדהים. הוציא תוספות לאותו האלבום ולא-פחות משלושה(!) Ep's. בשנה אחת. אם תחברו הכל ביחד, תראו שדני יצר שניים וחצי אלבום בערך בפחות מ – 12 חודשים. אשכרה ג'ון פרושיאנטה.

ופה התבלבלתי קצת: לעומת האלבום, כל אחד מהאי.פיים הוא יצירה מענגת קטנה בפני עצמה, וההופעות של דני ממשיכות להיות מהכריזמטיות והטובות בעיר. ואם הכל ימשיך כמו שהוא, עוד השנה ישבור דני שיא-אישי קטן שלי בתור האמן שראיתי-הכי-הרבה-פעמים-בחיים (מחזיקים כרגע: רוקפור). כל הפרטים האלו, ועוד רבים אחרים שלא מוזכרים פה, מזכים אותו בציון לשבח ליוצר מקומי של הבלוג לשנת 2007. רק שייתן עוד שנה כזאת, וכולנו נהיה מרוצים.

מה עוד?
המון חסר פה, אני יודע. אלבומים אהובים רבים, ולא אתחיל לפרט שמותיהם, נפלו בספירת קולות החיילים. אבל אם באמת קיפחתי, ושכחתי את הדבר הכי-מוצדק שיצא השנה (אולי לא האזנתי לו כלל?), אתם מוזמנים לפרט ולהדגים בתגובות. תודה על תשומת הלב :]

19 תגובות

  1. יוחאי הגיב:

    רשימה יפה בהחלט. אכן צריך לעשות פוסטים כאלה בפרספקטיבה, ולא סמוך לסוף השנה כמו כולם.
    אסף ארליך בהחלט משובח, וגם אני לא מבין איך הוא לא נהיה סטאר, ואילו אריק ברמן הבינוני נהיה כזה. הקול שלו מזכיר את סחרוף? לי הוא מזכיר את אריק אינשטיין.
    נעם רותם בהחלט מרטיט, מרגש, כואב ומשכנע. ההופעה שלו באינדינגב היתה שיא האירוע. הקול שלו מאותה הופעה הדהד זה זמן בראשי.
    אני חייב להודות שאני לא מכיר מספיק את בני בשן. בעקבות הפוסט הזה (וגם בעקבות הפוסט על ההופעה בכנסיה), אני מרגיש דחף ברגליים לרוץ ולרכוש את הדיסק.

  2. גיאחה הגיב:

    והכי נפלא והכי כיף – שאת כל האלבומים וה-EPים של דני הדר, שכולם ראויים וכולם נפלאים, אפשר להוריד בחינם באתר שלו. "כמה אהבה" הוא EP קטן ומופתי, לא פחות.

  3. ארז. הגיב:

    יופי של חמישיה.

    האלבום שבסופו של דבר הכי אהבתי השנה דווקא לא נמצא שם (למרות שבחמישיה שלי בהחלט יש חפיפות לשלך), והוא "כן" של רם אוריון.

    מה שכל כך מפתיע אותי ב"כן" זה שהוא עובד עליי כל הזמן, בכל מצב-רוח. כשאני שמח, קפצני וטוב לב את הגיטרות החזקות והלחנים הנהדרים עושים לי את זה. כשאני מדוכא אני שם לב יותר למילים, ולכאב הלא מסונן שהן מציגות. "כן" הוא אלבום פרידה\געגועים לא מתחסד ולא בנאלי. הוא מפתיע, ואם מצליחים להתגבר על זה שאוריון הוא לא בדיוק זמר המאה, מקבלים חוויה מוזיקלית משובחת, שגם כולל את "אינסוף", השיר הכי יפה של 2007 לטעמי.

    נוסיף לזה את דיסק הבונוס שמצורף אליו, וכולל את שני ה-EPים הקודמים של אוריון, והחוויה הופכת גם למשתלמת.

  4. ארז. הגיב:

    ותוספת על ארליך: יש לדעתי שתי סיבות עיקריות שהוא לא הפך לכוכב:

    הראשונה: המילים שלו מורכבות ומסובכות מדי לקהל הרחב. הן דורשות מחשבה, התעמקות, חיבור. המוזיקה הפופולארית היום היא בעיקר מזון מהיר ומעובד, שמחליק בקלות מאוזן אחת לאוזן השנייה. ארליך, למרות שהלחנים שלו הם בהחלט לא מסובכים או קשים לעיכול, לא עומד בקריטריונים האלה.

    השניה: ארליך עצלן. אני מאוד אוהב את המוזיקה שלו, אבל דרך ההתנהלות שלו תמנע ממנו להיות כוכב. הוא בקושי מופיע, בקושי משווק את עצמו. אומנים בתחילת דרכם צריכים לחרוש את הארץ, להופיע כמה שיותר, שהשם שלהם יהיה כתוב בכמה שיותר מקומות. רק ככה אפשר ללקט קהל (במידה ולא הופכים לכוכבי גלגל"צ, אך סיבה א' מסבירה למה זו לא אפשרות בשבילו), וארליך לא מספיק חרוץ, או לא מספיק רוצה.

  5. ניימן הגיב:

    יוחאי – לקנות לקנות לקנות. למעשה, אתה יכול להאזין לחלק מהחומרים במייספייס לפני הקניה, אבל אני לא בטוח שהדברים האהובים עלי נמצאים שם.

    גיאחה – איך שכחתי את זה! אני מוכן להישבע שהמשפט הזה היה בטיוטה של הפוסט (מהבוקר), וכנראה ירד בשימוש הפזיז שלי במחק. בעצם, איזה שימוש פזיז? גם ככה יצאו לי הר של מילים :]

    וארז – מאד אהבתי את שני האי.פיים של רם אוריון. למעשה, אני אוהב את פועלו לאורך השנים. אבל עם 'כן' הייתה לי בעיה – לקח לי המון המון זמן להתחבר אליו. וגם כשהתחברתי, זה לא היה עד הסוף. כאילו משהו היה חסר שם. זו נקודה מאד סוביקטיבית שקשה לי להעביר כמו שצריך.

    ואני מסכים עם כל מילה שכתבת על ארליך. הוא אכן עצלן – אבל אפילו מעריץ כמוני צריך לחפש בנרות כדי למצוא מידע על ההופעות שלו. לא רק שאין הרבה, הוא גם לא מייחצ"ן אותן.

    יכול להיות שאם הוא היה עושה עבודת-חרישה עמית-ארזית כזאת הוא היה פורץ בסוף. אבל יש לו בעיה נוספת לדעתי: הטקסטים שלו ידברו לקהל המאד מצומצם של צעירים-שחיים-בתל-אביב. ולמרות שזה נראה לנו מרכז העולם, עדיין רוב רוכשי הדיסקים לא שייכים לו.

    חוץ מזה, הוא צריך ליצור יותר מהר :]

  6. גיא הגיב:

    מסכים לגמרי, אבל מה עם הדיסק האחרון של הבילויים? מה, לא מספיק אינדי בשבילך? 🙂

  7. ניימן הגיב:

    למה לא? אחלה דיסק, עם לפחות שיר אחד *אדיר* (נחש איזה? :]), אבל פחות התחבר לי מהחמישה הללו..

    (למרות שאתה צודק. למקרא הרשימה אפשר לחשוב שאני אוהב אך-ורק אינדי.. 🙂 )

  8. אוף טופיק, פשוט קלטתי ששכחתי לענות לך בפוסט שלי. אין לנו עדיין כוסות ברבר אבל מקווה שיהיו.

    מתי לעזאזל אתה מוצא זמן לכתוב את הפוסטים המטורפים הללו?

  9. ניימן הגיב:

    שיהיו שיהיו. חלק גדול מהקסם של המשקה זה הכוסות הכבדות שלו. עידאי אמר שהן העיפו בזמנו את המכירות לשמיים.

    וזמן? לפני השינה וכאלה. מוצאים. זה תחביב, וזה כיף, אז תמיד אפשר לפנות זמן :]

  10. עידן הגיב:

    אתה כזה ילד אינדי!

    אתה מאזין לזמרים שמעולם לא נולדו!

    סתם. אני רוצה לחיות עם נעם רותם לנצח עוד מתקופת קרח 9!

  11. ניימן הגיב:

    שני יודעת על הרומן שלך עם נעם? :]

  12. יעל הגיב:

    אני לא חושבת שמה שעומד בעוכרו של ארליך הם הטקסטים גם אם היה יוצא לחריש הופעות. נעם רותם מכר השנה כ-10,000 עותקים מאלבומו עם מעט יחסי ציבור, כשמדובר באלבום מדכא עם הוויה שהיא גם ספציפית מאוד. שירים של ארליך יכלו לגעת גם במי שמתגוררים בחיפה ובירושלים (שני ערים שהוא ציין שהופיע בהם כשנשאל "למה אתה לא מופיע בפריפרייה" כמו לא היו שתיים מתוך שלושת הערים הגדולות בישראל), או בכל מקום אחר. הבעיה היא שהוא כה עצלן עד שהוא דוחה ניסיונות לעזור לו – למשל, אני יודעת שנעשו אליו פניות להקים לו אתר אישי ללא תשלום, שזכו לחוסר שיתוף פעולה מסיבות לא ידועות. נראה שהוא פשוט מחכה שההצלחה תגיע אליו, ומסרב לעשות כל דבר בנדון.

  13. עילם הגיב:

    רשימה שמציגה יפה את עליבות המוזיקה בישראל.
    אם זו האלטרנטיבה שלנו לקרן פלס, עדיף לנו איה כורם.
    איה איה אי אי אי.

    רשימה עלובה.

  14. ניימן הגיב:

    יעל – שכנעת אותי. בהחלט נדמה שמיעוט הופעות הוא אחד הגורמים העיקריים שמעכבים אותו. מצד שני, קשה לי מאד לקרוא 'עצלן' למישהו שמעולם לא שמעתי את סיבותיו. אני מניח שצריך כוח נפשי כדי להופיע בכמויות..

    עילם – אהמ. זה אומר שאת ת'אמבס דאון? :]

  15. יעל הגיב:

    והייתי רוצה להוסיף עוד משהו: ח"ח על הסיכום המאוחר. אני מסכימה לכל מילה נגד המנהג לסכם את השנה מיד ביום הראשון של השנה הבאה אחריה. בכלל, לפחות אצלי, יש אלבומים שלוקח להם זמן לחלחל ולוקח לי זמן להתאהב בהם ממש. לפעמים זה קורה דווקא בתקופה מסוימת שבה הם משיקים לחיי, שנים אחרי יציאתם.

  16. ניימן הגיב:

    בזאבים, של אלונה דניאל, התאהבתי רק עכשיו. 15 שנה בערך אחרי יציאתו :]

    אניווי, את הסיכום הזה לא הוצאתי עכשיו בגלל קביעה מראש שצריך לסכם שלושה חודשים אחרי. הרשימה הזאת כתבה את עצמה בצורה טבעית, וברגע שראיתי שחמישה אלבומים סידרו עצמם בראשי כאלבומים הטובים של השנה, החלטתי לפרסם זאת. מבחינתי, העיתוי היה יכול להיות גם חצי שנה מעכשיו.

  17. ניימן הגיב:

    ואם אפשר גם להוסיף עוד משהו: אני מעדיף לסכם כמעט כל דבר בחיים באיחור מסוים. כמו שאמרו חכמים, אין חוכמה כחוכמה בדיעבד. מערכות יחסים, לימודים, עבודה – הכל נראה שונה ומדויק יותר בפרספקטיבה של כמה חודשים אחרי.

    זו גישה שבצורה מאד סובייקטיבית מתאימה לי מצוין..

  18. דרור הגיב:

    אסף ארליך משעמם אותי
    הלחנים לא מענינים ואין הבדל בין שיר א' ל ב' ד' או ה'
    ולדעתי בן אדם שמדקלם שירה צריך שיהיה לו קול מענין(עמיר לב/לאונרד כהן…)
    רק בצורה כזאת אפילו עם מינימליזם בלחנים יכול המאזין להנות
    בקיצור לא אהבתי אך חשוב שיהיה מגוון יוצרים בארץ ושימשיך ליצור גם אם יש כאלו(כמוני)
    שלא מתחברים ליצירה

  1. 7 ביוני 2010

    […] 2008 מתחילים לזרום בהמוניהם, וכרגיל הבלוג יוצא בפוסט הפגנתי של דווקא-על-דווקא. מצחיק שדווקא בתקופה בה סיכומים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting