מברלין ל.. איפושהו(2): לאורך גדת האלבה

בליל ה – 2 לספטמבר תקפו אותי סיוטים. חלמתי שאני נהג מכוניות מירוץ שנאלץ לטפס, בעת מירוץ, על גבעה. גבעה שעולה ועולה, ואינה נגמרת – עד שאפילו למכוניתי המשוכללת אין כוח סוס להגיע לסופה. בשבע בבוקר קפצתי מהשינה בבעתה וצחקתי. אם אי פעם היו חלומות שפירושם ברור: אני חושש מהעליות באלפים.


[על גדות נהר האלבה. שם רכבתי גם טיילתי]

תיכננתי לקחת רכבת למגדבורג – דרך שכבר רכבתי בעבר ולא היה לי חשק לחזור עליה – ומשם לדווש עד דסאו. חששות כבדים לפתו את בטני בעת הרכיבה לתחנה המרכזית בברלין. הם הפכו מוחשיים ביותר עת גיליתי שאיני יכול להרים את האופניים יחד עם המטען עליהם. הייתי בפאניקה כה כבדה, עד שעליתי לרכבת בלי לקנות כרטיס. החלטה שמאוחר יותר הצדיקה עצמה בצורה אירונית; בגרמניה ניתן לרכוש כרטיסים על הרכבת – אבל ההבדל במחיר הוא 2.5 יורו. למזלי הכרטיסן הגיע באמצע הנסיעה, כך שקניתי כרטיס רק מאמצע הדרך ושילמתי כמה יורו פחות ממה שהייתי צריך. אני מת על גרמנים. ‘איפה עלית?’ – ‘מה זאת אומרת איפה? בתחנה האחרונה! לפני שניה! אתה רוצה לאמר לי שאתה לא בודק את הרכבת כל הזמן?’. הכרטיסן רטן ומשך בכתפיו.

הבלבול והמתח המשיכו. במגדבורג ירדתי בתחנה השגויה ורכבתי לכיוון הלא נכון. לפחות גיליתי באותה העת שאם מניחים אחד מתיקי האופניים על הכתף, אז נעשה אפשרי לסחוב את המכונה הכבדה. אחרי שעה רכיבה הבנתי שאני מחוץ לכל מפה שיש לי. והיו עלי הרבה. מצב רוחי היה בשפל, ועצרתי בצד לקפה באימביס (Imbiss) בצד הדרך.

אימביס זו המצאה גרמנית גאונית. הפירוש המילולי של המילה הוא ‘חטיף’ – אבל זה פירוש מטעה כל כך. כי אימביסים, שמפוזרים לאורך כל גרמניה, הם מקומות קטנים, בין מסעדה לדוכן, שמגישים אוכל חם. בישראל היו קוראים לזה ‘מסעדות עממיות קטנות’. מחוץ לערים הגדולות הם מהווים נווה מדבר של תרבות גרמנית קלאסית בתוך מדינה שהולכת וזוחלת לתוך טרנספורמציה לארה”ב. עוצרים שם נהגי משאיות, ופועלים בסבלים כחולים גדולים, יחד עם נגרים ושאר מרעין. הם בולסים נקניקיות ענק, קציצות גרמניות עם קוביות תפוחי אדמה מטוגנות במלח, לצד ביצים מקושקשות עם תרד (מאכל גרמני קלאסי) וחביתה עם חתיכות חזיר.

אבל אני לקחתי קפה. ושאלתי את הבעלים איפה מגיעים לנהר האלבה, היא הפנתה אותי לבתה (האימביס היה עסק משפחתי) – שהצביעה על נהג משאית ענק שהיה עסוק בבליעת נקניקית עם תפו”א. ‘הוא מכיר את האיזור ככף ידו’ הבטיחה. הוא הרים גבה כשפניתי אליו, הסתכל במפה, הודיע שאני לא בכיוון – ושירטט מפה מאולתרת והוראות הגעה על דף נייר. התחלתי לרכב, נעזרתי בעוד גברת נחמדה בדרך והגעתי לנהר האלבה.


[ככלל אצבע, האוכל במזרח גרמניה זול מאשר במערב. מנת הספגטי עם פטריות ממולאות בגבינה ברוטב שמנת פה עלתה 15 ש”ח. בחרתי תזמון מושלם לאכול אותה: בזמן חצי שעת הגשם הכבד ביותר באותו היום]

שם התייעצתי באדון עם חליפה וכובע, שטען שכדאי שארכב בדרך האופניים המסומנת לאורך הנהר. ההגיון שלו היה ללא רבב: מגדנבורג נמצא על נהר האלבה, דסאו גם – כך שאם תרכב על דרך האלבה, תגיע לשם במהרה. הוא נתן לי את הערכת המרחק, ע”פ הדרך שעושים במכונית: 60 ק”מ. רכיבת בוקר נחמדה. הוא טעה: הדרך לאורך נהר האלבה עוברת בכל פינה של גדת האלבה – נהר לא מתחשב שמתפתל לאיטו כמו נחש עקלתיים. אחרי כמה שעות רכיבה הבנתי שבקצב הזה בחיים לא אגיע לדסאו, הגיע הזמן לשינוי תוכנית.

בשונאבק חתכתי לכיוון בארבי, גיליתי שהדרך בשיפוצים, נסעתי קצת הלוך ושוב, התייעצתי באנשים, ובסוף הגעתי, אחרי עוד 15 קילומטר לבארבי. עיירה עם שם מצחיק, שאמורה להכיל מעבורת שחוצה את האלבה היות ודאסו נמצאת על הגדה השניה. גיליתי שהיא לא פועלת, והפנו אותי לגשר הקרוב: 30 קילומטר משם. דאם. שיט. עייפו לי כבר השרירים בשלב הזה. רכבתי עוד קצת, ואחרי כמה זמן גיליתי שלט שמורה על מעבורת נוספת. עברתי דרך כפר קטן, והפנו אותי אליה. היה בחור בשנות העשרים לחייו שישב שם בעצלתיים. ‘אתה לבד?’ שאל. ‘כן’. עלה. יורו אחד והייתי בצד השני. פעם ראשונה בחיי שהייתי הלקוח היחיד של מעבורת. הוא הסביר לי איך מגיעים לדסאו – ואחרי פיקניק קטן בשולי הדרך, שהורכב מסנדוויץ’ וערימת בוטנים מומלחים, המשכתי הלאה.


[אופניים ומעבורת]

באקן עצרתי בסופר להתרענן בקפה קר ועוגה. היה כבר 19:15 בערב, וטרם הגעתי לדסאו. שאלתי אישה מבוגרת לדרך. ‘אהמ’ חשבה, ‘בוא תלך איתי כמה דקות ויהיה יותר קל להסביר’. היא הובילה אותי בין רחובות קטנים עם פניות מרובות, ‘מאיפה אתה?’ – ‘ישראל’. ‘אה! איזה יופי’ הכריזה. חשבה קצת – ‘כבר די מאוחר. תספיק להגיע לדסאו לפני רדת החשכה?’ – ‘אני מקווה’. היא התעלמה ממני, ‘אולי תישן באקן?’ – ‘לא לא. יש לי איפה להישאר בדסאו’. ‘אם זו בעיה של כסף, תוכל להישאר אצלנו’ הפתיעה. הרמתי גבה. ‘אני מודה לך על ההצעה, אבל אנסה להגיע לדסאו’. היא הרימה ידיים.

הגענו לפינה המבוקשת – ‘פשוט סע פה ישר’ הורתה. היא חיטטה בכיס, והוציא שלוש יורו וסוכריה. ‘רוצה?’ שאלה. ‘בשמחה’. חשבתי שהיא התכוונה לסוכריה, אבל היא דחפה לי את השלושה יורו ליד. ‘לא לא’, הסמקתי, ‘כסף יש לי’ – מיהרתי להחזיר לה את המטבעות. היא חיטטה בכיסים, ולפני שהספקתי לאמר משהו, שלפה משם שלל סוכריות ודחפה לי אותם לכיס. ‘תמיד יש עלי כמה’ אמרה – ‘ועכשיו, סע מהר! שתגיע לדסאו לפני החשכה!’. הגשם החל לרדת.

עם החשיכה והגשם הכבד הגעתי לדסאו. קבעתי את מארח הקאוץ’ סרפינג שלי, דוד, שאפגוש אותו בפאב של הבאוהאוס. ליד התחנה המרכזית. הגעתי לתחנה המרכזית, הקפתי אותה, וחיפשתי את הבאוהאוס. או הפאב. נאדה. בחורה עם ראסטות עברה לידי, ‘סליחה!’ קראתי לה. היא הביטה והחישה צעדיה. ‘אני רק רוצה לשאול שאלה’ – חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי. היא עצרה, והסברתי לה מה אני מחפש.

היא אמרה שהיא הולכת בכיוון, אז בדרך דיברנו. ‘למה הגרמנית שלך כל כך טובה?’ שאלה. ‘היא לא אמרתי, אבל תודה על המחמאה’. המשכנו לדבר, היא עובדת בתאטרון פה. בהמשך אגלה שכל הצעירים בדסאו עובדים בתאטרון הזה. יצרנו קשר ידידות מהיר בן חמש דקות – ובסוף, בכניסה לפאב, היא הביטה ואמרה שהייתה בשמחה מצטרפת אלי לבירה, אבל היא חייבת לזוז. היא חשבה לרגע. ‘יש מחר חזרה גנרלית להפקה גדולה שלנו. בשש. תבוא?’. הבטחתי שאגיע במידה ואשאר בעיר עוד לילה. היא עזבה.

אחרי זה דוד הגיע, ובישלנו ארוחת ערב. השותף שלו, רוכב אופניים מנוסה, הצטרף והביע את דעתו הצנועה על כך שאין סיכוי שאעבור את האלפים. ‘העליות האלה ממש שורפות’ החווה דעתו. ב – 23:00 נפלתי למיטה, ונמתי כמו מת עד 8:00. יום ראשון הוכתר בהצלחה. כאבו לי השרירים.

3 תגובות

  1. מרתק כתמיד. תמשיך.

  2. ניימן הגיב:

    הייתי בטוח שתעירי לי על זה שאין מספיק תמונות אוכל. האמת היא שאכלתי דברים טעימים ומקומיים בטיול. אצטרך לעשות לך מצגת אישית כשניפגש :]

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting