מברלין ל.. איפושהו(10): ליכטנשטיין, ארץ היידי וקור.

חשבתי לדבר על שלושה מקומות שעברתי בהם באלפים.


[השביל המתפתל לכפר של היידי]

ליכטנשטיין, כבר לא רק שם נרדף לתבוסות בכדורגל, היא מהמדינות הקטנות, עשירות ומוזרות בעולם. לא בסדר הזה. אוכלוסייתה, כ – 35,000 תושבים, עוסקת בעיקר בפוליטיקה וכלכלה והיא נחשבת לגן עדן למיסים. יצא לי לשתות בירה באחד הערבים עם ליכטנשטיינית אמיתית שלומדת בשוויץ. היא סיפרה שיש שם שלוש(!) רשתות סלולריות, רדיו אחד – ואפס תחנות טלוויזיה. הבירה, ודוז, היא בטח מהפחות מרגשות מבירות העולם. עברתי שם כמה דקות, צילמתי מה שצילמתי – שקלתי לטפס לטירה, אבל אחרי שהיא אמרו לי שהיא משעממת-טיכו, הברזתי לכיוון הגבול עם שוויץ ממערב.

פה עשיתי טעות. יום קודם לנתי אצל בחור בשם טוביאס. עכשיו, אם היו מספרים לי שטוביאס השתתף באולימפיאדה הקודמת, הייתי מאמין  בלי לחשוד לרגע. הוא 198 של שרירים עם אפס אחוזי שומן. שיחק כדורסל בעברו, כדורעף בהווה – ועושה טיולי אופניים מטורפים וג’וגינג ושחייה יומיים. ‘טוביאס – מה אתה עושה בערבים אחרי העבודה?’ – ‘ספורט’. ואם לא ספורט? אז לא כלום. הוא בכלל לא הבין את השאלה. מה זה לא לעשות ספורט? אז טוביאס הגדיר את מעבר לוצישטייג מליכטנשטיין להיידילנד כטיפוס בינוני. שעה וחצי מנושפת אחרי זה קיללתי את טוביאס בליבי. אלוהים ישמור את הכושר של הבחור הזה. וזאת למרות שהדרך הייתה יפייפיה – מוקפת הרים ירוקים וטנקים שוויצרים שנסעו בכבישים עם חיילי שוקולד שכיוונו אלי, באומץ רב, רובים*.


[קור]

אחרי המעבר מגיעה ירידה, שמובילה היישר להיידילנד. ארץ הכפרים ההרריים, השדות המוריקים, הפרות המצלצלות וחוות הגבינות בכל פינה. קניתי חתיכה מכובדת וזולה של גבינת אלפים שוויצרית, יחד עם טורט אגוזים אישי – אחד ממעדני האיזור. הלכתי למוזיאון היידי, הצצתי בכפר המזויף שלה**. אחרי זה הבנתי שההיידיות בגילי כבר מזמן עזבו את האיזור למשכורת שמנה בליכטנשטיין, ובאכזבתי כה רבה המשכתי לקור ( Chur).

הרבה דברים קרו ביום וחצי שלי בקור. יש שם חיי לילה מפותחים בצורה מפתיעה, ופאב בירות נהדר בשם Tom’s Beer Box עם כל מגוון הבירות השוויצריות. התיירים שמגיעים לשם מרתקים לחלוטין, ויצא שהסתובבתי יום שלם עם אוסטרי שצועד בימים אלו מזלצבורג לז’נבה. ברגל. דרך כל האלפים. במסלולים הכי קשים. בחור מאד ציורי אם יורשה לי לאמר, בעל שפה מליצית ודיבור משעשע. אבל אני רוצה לדבר בעיקר על מסעדה בשם Bünders Stube (סלון הציידים – יש שלוש מסעדות בבניין. תוודאו שאתם נכנסים לזו הנכונה). הדבר הכי אלפי-שוויצרי בקור. מוגשים שם מעדני כל המטבח השוויצרי, אבל הם מתמחים בעיקר במנות מקומיות, מהאלפים – ששונות למדי מאלו השווצריות. המקום נראה כמו סלון שוויצרי מהמאה שעברה, מוכפל פי חמש בגודלו. הוא מורכב מחדרים גדולים מחוברים, ומי שאוכל שם הם בעיקר קשישים מקומיים או תיירים גרמנים בפנסיה.

חשבתי לקחת פונדו, כי טרם טעמתי אחד בטיול (או בחיי), אבל בסוף החלטתי ללכת על קאפונס (Capuns). מנת הדגל המקומית. מדובר בעלי מנגולד ממולאים בחתיכות בשר ברוטב גבינות שוויצריות עתיר. המנה מריחה ריח גבינות עז (ומחניק) כשהיא מגיעה לשולחן – והטעם, מהביס הראשון, היה גן עדן. כמעט הצלחתי לסיים את המנה הענקית, ואחרי זה ביליתי שעתיים בהתאוששות מהארוחה. מישהו יודע אם אפשר למצוא זאת בארץ?

——————
* לשוויץ יש את אחד הצבאות המפותחים בעולם. כשאתה מצביע בפניהם שכבר מאות הם לא היו מעורבים במלחמה הם אומרים: ‘רואה? כוח ההרתעה של הצבא עובד!’.
** לא ברור למה צריך לזייף את כפר היידי, כשמסביב יש כל כך הרבה כפרי היידי פוטנציאליים. מוזרים הם השוויצרים.

3 תגובות

  1. יעל הגיב:

    לעזאזל, זה עושה כל כך חשק לנסוע ולטייל במרחקים.
    (כי פה בארץ, כל החופשה הכפויה של חול המועד התבזבזה על שרב אימתני שמחזיק אותך במצור במזגן)

  2. ניימן הגיב:

    תראי, ברוב השנה באירופה החופשים מתבזבזים על מזג אוויר קפוא שלא מאפשר כלום..

  1. 25 בספטמבר 2010

    […] « מברלין ל.. איפושהו(10): ליכטנשטיין, ארץ היידי וקור. […]

להגיב על יעל לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting