מברלין למוסקבה פרק ב: מורשה לחלם

[לא הקטע הכי מעניין בטיול. אבל כמו שאומרים הגרמנים: סדר חייב להיות. לכן הוא פה למען שלמות התיעוד]

היום הראשון בפולין היה ברומטר לאיך תראה שאר הנסיעה במדינה. הרבה אלכוהול, מעט שינה. בלילה האחרון בחלם, לאחר ארוחת הערב, החלה לרעוד לי היד מרוב עייפות גופנית. הנחתי אותה מהר על השולחן כדי שמארחי לא ישימו לב, והתנצלתי על כך שאני פורש מוקדם למיטה. ישנתי קצת יותר מעשר שעות, וכשהתעוררתי החלטתי שבשאר הטיול אנהג יותר באחראיות. ואכן; הפעם הבאה ששתיתי יותר מכמה בירות הייתה בקייב.

זהו סיפור המסע מורשה לחלם. סיפור מסע אופניים צנוע ולא משנה עולם.


[הטירה בלובלין]

בדרך מורשה לדנבלין (Dęblin) פגשתי צמד רוכבים פולנים בדרכם לאוקראינה. הם סיפרו שלל צ'יזבטים שגרמו לי לביעותים מוחלטים לקראת המשך הדרך. בסופו של דבר כמעט הכל התגלה כלא נכון. הם גרסו, נגיד, שאי אפשר להיכנס ללובלין בדרכים צדדיות, ולכן חייבים לקחת רכבת עשרה קילומטר לפני העיר. שטות מצוצה מאצבע מזוהמת כפי שהתברר בהמשך.


[בזאר מקומי בדרך]

בין דובנו ללובלין, שבעים קילומטר בערך, רכבתי סוף סוף בדרכים צדדיות. האיכרים הפולנים היו פחות מאירי פנים מששיערתי ורובם בהו בי בחשדנות. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי במירוץ כלבים: שניים כאלה זינקו עלי באמצע הכפר מאחת החצרות ורדפו אחרי חצי קילומטר. בהמשך: אהפוך לאלוף מירוצי הבריחה מכלבים של מזרח אירופה! stay tuned.

בלובלין ישנתי אצל תומאק, בחור בן 31, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה המקומית. הוא חובב שתיה ויצאנו יחד לפאב בעיר העתיקה. פגשנו שם צמד בנות – קצת טינאייג'ריות ברוחן (אם כי לא בגילן). הן הכניסו טירוף בריא לערב, והיינו איתן גם יום אחרי. לובלין יפייפיה, ניסיתי לראות כמה שיותר ממנה וגם לתת לברך להפסיק לכאוב סופית. כשמסתובבים עם מישהו כמו תומאק גם מגלים את ההיסטוריה היהודית ששזורה בכל פינה בעיר הזאת. היסטוריה יהודית היא ההיסטוריה האמיתית של פולין במשך מאות שנים.

קטע הרכיבה האחרון בפולין היה מלובלין לחלם. כמובן שלא לנתי מספיק בלילה הקודם, ולכן עברתי אותו מנומנם. אולי זו הסיבה בעטיה הלכתי לאיבוד שעתיים ביער. עצרתי לצהריים במסעדה כפרית באמצע שום מקום לארוחה דשנה. בערך בשש הגעתי לחלם.

בחלם הייתי אמור להתארח אצל הורים של ידידה מוורשה. כדי לא להיות עליהם נטל, עצרתי בכניסה לעיר בסופרמרקט. יצא שקניתי יותר מדי, והמצרכים לא נכנסו לתיק. הוצאתי את אחד ממכנסי הרכיבה שלי, ושמתי אותו על הסבל מאחורי האופניים בצורה רעועה. הייתי קצת עייף, וחשבתי שכמה קילומטרים הוא יחזיק מעמד ככה. הוא לא כמובן – וכשהגעתי לבית המשפחה בה התארחתי גיליתי שהוא כבר נעלם. רכבתי אחורה במהירות, בודק כל מטר ומטר על גבי חמשת הקילומטר שעברתי – אבל נאדה. יום למחרת קניתי חבל פשוט ומאז והלאה קשרתי בגדים לסבל במקום להניחם בחוסר זהירות.


[לובלין]

————
חלם. לילה אחרון בפולין. עיר שהפכה לאגדה במיתולוגיה היהודית. תיכננתי לשהות לבד אצל ההורים של ידידה, אבל בסוף פגשתי שם גם את אחותה הקטנה. בתחילה חשבתי שהיא תיכוניסטית, אבל מהר מאד התברר שהיא בת 25. היא בקושי מדברת אנגלית, ורוב השיחה מתנהלת בפולנית.

הן שאלו אם אני רוצה לסעוד איתם. וכשהם אמרו איתם, הם התכוונו "לבד". הם בישלו עבורי ארוחה פולנית מסורתית. כמו בכל מזרח אירופה, גם בפולין משתוקקים המקומיים לתת לך טעימה מתרבותם. שורה של סלטים פולניים עמוסים בדגים משומרים, ביצים ומיונז. אחרי זה מרק עוף עם אטריות ומנה עיקרית של צלי בקר ברוטב חום עם תפוחי אדמה. אכלתי בתאבון, לא משנה שזו הייתה ארוחת הערב השניה שלי – תזונה של טיול אופניים.

'אין שום דבר מעניין לראות בחלם' קבעו בנחרצות. אבל כדי לספק סקרנותי העניקו לי במתנה ספר תיירות מקומי בפולנית. מנהרות הגיר של חלם צדו את עיני, והצטערתי שלא אספיק לבקר בהן. הן גם ביקשו שאסביר להן את מקורה של חלם במיתולוגיה הישראלית – והתגמגמתי. איך מסבירים לאנשים שעירם היא סמל לטפשות?


[עלמות חמד פולניות]

———
בתשע וחצי הלכתי לישון, התעוררתי לפני שבע. בעשר נעמדתי לפני הגבול מאוקראינה והסתכלתי בסמס שזושה שלחה לי: "עכשיו מתחילה ההרפתקאה".

11 תגובות

  1. פרק מקסים, גם התמונות.
    אמנם חסרות לי התמונות של הארוחות, גם זו במסעדה שביער וגם זו אצל המשפחה, אבל אני סולחת לך. הפעם.
    מאוד שעשע אותי שפגשת את חכמי חלם… גדלתי על זה.
    צ'יזבטים??? המילה הזו עוד קיימת בלקסיקון של מישהו? (והאם המילה לקסיקון עוד קיימת בלקסיקון של מישהו?)

  2. ניימן הגיב:

    מה, הפסיקו לאמר צ'יזבטים כשהפסיקו לעשות מדורות לאור הירח? (והחלו לעשות אותן וירטואליות לאור הפייסבוק?)

    חשבתי שתעירי על הארוחות. את זו שבמסעדה לא צילמתי – לא ברור למה. דווקא היה די טוב. אצל המשפחה צילמתי, אבל היה חשוך והתמונות יצאו לא מי יודע כמה – כך שלא חשתי צורך לצרף.

  3. רונה הגיב:

    למרות מה שאתה חושב, הכתיבה היום נעימה ורגועה. אני תוהה כמה אנרגיה אדם נושא בגופו- אנרגיה שמכילה כל כך הרבה יופי. מה התחושה שלך כשאתה בא לישראל ורואה נוף "משעמם"? או אולי בצילום ניתן להפוף כל מקום למרשים במיוחד:)
    אגב, זה נכון גם לגבי בני אדם, תלוי בזוית הצילום…תרתה משמע- ויזואלית וצילום האשיות. שוב, נהניתי לקרוא את המשך הטיול. תודה על החוויות שאתה משתף אותנו.

  4. איך, איך ידעת שאני אעיר על הארוחות???
    אני חושבת שאם לא הייתי מעירה על הארוחות זה היה בעיקר סימן שלא קראתי…
    בכלל, אני חושבת שהזכרת את הארוחות ללא פירוט רק כדי לגרום לי להגיב. זה ברור לגמרי.

  5. טליה הגיב:

    אני מוצאת את עצמי קוראת בשקיקה על הרפתקאותיך ומחכה ,בקוצר רוח ,לפרק הבא…יפה,יפה מאוד אתה מעביר תחושות,מראות מחשבות…

  6. פאזי הגיב:

    כיף!
    וגם אני (כרולרבליידר, לא כרוכב אופניים) זוכה למרוצי כלבים ספונטאניים. בעיקר בפארק הירקון. תענוג.

  7. ניימן הגיב:

    טליה – תודה.

    פאזי: כלבים ישראליים שונאים רוכבי אופניים (ורולרבליידס) בתור מחווה לאחיהם האוקראיניים. ידוע. (אפילו כשרצתי היו בארץ כלבים רודפי אחרי בעוד הבעלים הזחיח מסתכל מרחוק בשעשוע)

  8. ארנון הגיב:

    אהבתי. עושה חשק. גם לרכב, גם לאכול. גם לשמוע צ'יזבטים. מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד

  9. יעל הגיב:

    כיף! רוצים עוד 🙂

  10. ניימן הגיב:

    תודה לשניכם!

  1. 21 בנובמבר 2011

    […] הטיול. 1. פרק א': מקוטנו (ברלין) לורשה. סיפור שתיה קלאסי. 2. פרק ב': מורשה לחלם. מזרח פולין. 3. פרק ג': על מעבר הגבול בין […]

להגיב על רונה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting