מברלין למוסקבה פרק ט’ ואחרון: מקייב למוסקבה

“הישראלי האחרון שהגיע לפה ליומיים, נשאר בסופו של דבר שלושה חודשים” סיפר רוברט מההוסטל. זה נשמע מסוג הדברים שקורים בברלין. הרבה מהחבר’ה בהוסטל שהו שם שבועות – או שהיו מבקרים חוזרים בפעם האלף.

שאלתי אחד מהם למה. “זוהי עיר לא תיירותית, אבל לא משעממת. לא מערבית, וגם לא מזרח אירופאית עד הסוף. יש פה חיי לילה נהדרים, אוכל זול, וודקה בכלום כסף – והבנות, או הבנות! – פשוט כל כך יפות!”. אפילו אחת הבחורות בהוסטל אמרה שבחורות אוקראיניות יפות לעיניה בהרבה מהבחורים.

שהיתי יומיים בקייב וכל מה שעשיתי זה לחפש שקיות ענק לאריזת האופניים. מוזר לי להודות, אבל היה כיף אדיר!


[מזרקת שלושת האחים והאחות שהקימו את קייב]

בבוקר הראשון, בזמן הקפה, ראיתי בחורה סינית מדברת גרמנית. ניגשתי אליה. היא הגיעה כנערה לאוסטריה וחיה שם כבר יותר מעשור. קוראים לה טינג והיא סינית בהאית. לא בצחוק. היא מאמינה בדת הבהאית. היא הגיעה לכך במהלך חיפוש עצמי לפני כמה שנים. נפלו לידה כתבי הקודש הבהאיים והיא נפלה שבויה בקסמם. עכשיו היא במסע חיפוש עצמי אחר: בדיוק התפטרה מהעבודה, והגיעה לאוקראינה לארבעה שבועות של “להיזרק”. שאלתי אם בא לה להצטרף למסע חיפושי שקיות הענק שלי.

בילינו כמעט את כל היומיים הבאים ביחד.

במרכז המסחרי במרכז העיר לא היו שקיות ענק. נשלחנו לחנות ספורט גדולה שלקח לנו שעתיים למצוא. שם המוכר התחיל לצעוק – ממש לצעוק עלי – לשמע הבקשה. בטח עברתי על איזה קוד התנהגות מקומי מוזר בסגנון ‘אל תבקש שקיות אם לא קנית מוט התעמלות קודם’. בדרך הצטרפנו לסיור חינם בעיר, צילמנו המון והחלפנו פרטים. פגשנו אנשים, שאלנו את כולם – אפילו סתם עוברי אורח ברחוב – היכן ניתן לקנות שקיות גדולות. בסופו של דבר נשלחנו לבזאר ענק בפאתי העיר.

בבזאר היה ה-כ-ל. כולל ריכוז דוכני הספרים הגדול ביותר שראיתי בחיי: משהו כמו שבוע הספר בתל אביב מוכפל בשלוש. מי ידע שהאוקראינים קוראים כל כך הרבה? אבל שקיות לא היו. שאלתי כבר את כל הרוכלים, אפילו הגעתי לחנות בשם ‘חנות שקיות’ – וגם שם לא היו שקיות גדולות לאופניים. העיקר שסלאבו טען שאין בעיה להשיג כאלה בקייב.

בערב הלכנו לשתות בירה ולאכול דג על הגריל עם צמד חברים מקומיים של טינג. בבוקר למחרת המשכתי בחיפושים לבד, נדנדתי, עיצבנתי ובסוף גם התייאשתי.

קניתי בסופר המקומי שישים מטר של ניילון אריזה לסנדוויצ’ים וחבילת שקיות אשפה. התוכנית הייתה לעטוף איתם, יחד עם המון מסקנטייפ, את האופניים איכשהו. טינג התנדבה לבוא איתי לתחנת הרכבת לעזור.

הגענו לתחנה שעה וחצי לפני הזמן. אפילו לא ציינו עדיין מאיזה רציף הרכבת יוצאת! תפסנו פינה בין הרציפים והתחלנו לפרק את האופניים – איכשהו יצא שכל מיני חלקים החלו ליפול מהם ואספנו אותם לשקית. מאוחר יותר אצטרך להבין מה הולך לאיפה. חיברנו את הכל יפה עם מסקנטייפ – זה לקח שניות – ואז התחלנו בתהליך העטיפה.

ניילון הסנדוויצ’ים התגלה כרעיון הגרוע ביותר בעולם – הוא נקרע בעודך מלפף אותו ופשוט לא מתאים למבנה הזיזי של האופניים. כיסינו את החלקים עם חתיכות מסקנטייפ. ביזבזנו שישים מטר של נייר דקיק והם הספיקו רק לשני-שליש אופניים. אז בשליש האחרונים נהיינו יצירתיים: גזרנו את שקיות האשפה והדבקנו אותן מסביב לחלקים החשופים. קצת יותר משעה לקח כל התהליך – עוד חמש דקות לגלות מאיפה יוצאת הרכבת – ואז להתחיל לרוץ לשם.

בלי סלאבו תהליך הרמת הציוד היה הרבה יותר קשה: אין איפה לתפוס את האופניים בצורה נוחה, הידיים מחליקות, השרירים דואבים. יד אחת מחזיקה בשלדת האופניים, והשניה בתיק ששוקל בערך 12 קילו. שני התיקים היו עלי, טינג ואני החזקנו את האופניים ביחד. מיהרנו: שאספיק להגיע לרכבת לפני הזמן ולעשות תיקונים אם יהיו בעיות.

בפתח הקרון הכרטיסנית הביטה עלי באדישות. רגע של בהלה שטף אותי כשהיא בחנה בדקדקנות את ה”חבילה”, אבל בסוף כנראה עברנו את המבחן שלה והיא נתנה לנו לעבור. הגעתי לקרון השינה – ושבר! אין מקום לציוד. ארבע מיטות צפופות, ושום מקום לחבילה ענקית כגון אופניים. עברתי בין הקרונות עד שמצאתי בחור רוסי שהתנדב לעזור לי. ביחד הוצאנו את השמיכות והכריות ממקום האחסון שלהן וניסינו לדחוף לשם את האופניים. הם היו גדולים מדי, ונאלצתי לפרק עוד חלקים.


[אופניים דחוסים בצורה פיראטית על הרכבת]

בינתיים טינג כבר ירדה (נפרדנו בחיבוק), והרכבת החלה לנסוע. הכרטיסנית באה וראתה אותי ואת הבחור יושבים ומפרקים את האופניים על רצפת הקרון ופרצה בצעקות שבר. הוא צעק עליה בחזרה, ולאחר כמה דקות של צעקות הדדיות היא עזבה אותנו בחוסר רצון ממורמר. ‘הכל בסדר?’ שאלתי אותו. ‘כן כן. היא מאד נחמדה’ השיב. עטפנו את האופניים שוב, דחפנו אותם למקום האחסון, חיזקנו את יציבותם עם שני המעילים שלי כדי שלא יעופו בזמן הרכיבה.

הבחור עזב. ישבתי על המיטה, רטוב מזיעה כפי שלא הייתי רטוב באף אחד מימי הרכיבה. בודקי הגבול האוקראניים הגיעו, אלו הרוסיים החליפו אותם, הכל עבר חלק ובשלום: אף אחד לא מציק לנווד מלוכלך שנוסע בליווי אופניים עטופים בשקיות אשפה. במוסקבה פגש אותי ניקולאי, חבר בועדה המארגנת של DFDE 2011, ולקח אותי ואת האופניים ביחד למלון.

נשארתי שם שבוע – וכל מה שקרה משם והלאה כבר לא קשור לסיפור האופניים שבזה הרגע תם פה.

ניימן.

12 תגובות

  1. מתי תהפוך את זה לספר?

  2. רגע, אז יש פה פוטנציאל לסדרה חדשה על כל מה שקרה במוסקבה?
    כי יהיה לי מאוד קשה להתנתק מכל זה.
    ושבוע זה חומר לחמישה פרקים לפחות לדעתי.

  3. ניימן הגיב:

    עכברוש: לחצי מהישראלים יש סיפורי מסע מופרעים מאלו. אנחנו עם של טיילים :]

    לא סוגרת ת’פה: אל תשאלי. נעשה סדרה בלשית על המתרחש בכנס מתמטיקה! 🙂 בקושי יצאתי מהאקדימיצ’סקיה. ראיתי את מוסקבה עצמה פעמיים, כל פעם לשעתיים-שלוש. שאר הזמן הייתי עסוק בדברים אחרים. יש לי עבודה וכו’, את יודעת..

  4. אבל אני משוכנעת שאת השעתיים שלוש האלו העברת במסעדה רוסית. נכון? אז לפחות תן קצת תמונות של אוכל רוסי 🙂

  5. טליה הגיב:

    איזה יופי של צילומים,כמה יפה שם.האופניים באריזתם באמת משעשעים…איכה לא עלה בדעתך להיכנס לטמבוריה ולקנות גליל גדול של ניילון עבה,כזה שפורסים על הרצפה כשצובעים חדר???וי,כמה יזע השקעת בעניין הזה..אני בטח הייתי מוכרת את האופניים… על כל פנים,אני מצדיעה לך.Welldone.

    קשה לי לקבל ולהשלים עם העובדה שתם ונשלם,מצידי תמציא המשך.קטן עלייך,לא? כה אהבתי את הסאגה המרתקת עד כה שממש חבל לי אם לא יהא לה המשך.תחשוב על זה,טוב?

    ותודה.תודה על העונג הרב.אהבתי מאוד.

  6. ניימן הגיב:

    האופניים שלי עלו 7500 שקל… לא כל כך בקלות מוכרים אותה. זה הרכב שלי. בימים רגילים, כשאני לא פצוע בשריר (כמו עכשיו), אני רוכב עליהם 15-30 קילומטר ביום..

    את צודקת לגבי נייר האריזה לרהיטים! אבל גם כזה לא הצלחתי למצוא! למרות שכזה ברור שיש בקייב – פשוט לא חיפשתי במקומות הנכונים. בשלב כלשהו קצת התייאשתי מהחיפוש והחלטתי שיהיה בסדר. כמו שאכן היה.

    להבא פשוט אביא שקית גדולה לאופניים מהבית. יש כאלה מיוחדות לשימוש חוזר. ככה גם אפשר להעלות את האופניים על המטוס בקלות.

    והטיול הגדול הסתיים. עכשיו צריך להתכונן לטיול של שנה הבאה..

    תודה על כל המחמאות שלך. שמחתי לראות שקראת את הכל עד הסוף!

  7. צריכה שם הגיב:

    אוי נהדר ממש. קראתי ברצף את כל החלקים, אני לא טובה בלהמתין…

    חבר פולני שלי עשה טיול מוורשה לברלין עם האופניים, משם (ברכבת) לצרפת ואז היה אמור לחזור אתם לוורשה אבל נקרא דחוף ללונדון והיה צריך לשנות את התכנית המקורית. הקטע המוזר הוא שהיה איזה סיפור עם לקנות כרטיס רכבת עם האופניים, מגרמניה לצרפת לא הייתה בעיה, אבל בכיוון ההפוך אי אפשר היה לקנות כרטיס כזה! (נשמע לך הגיוני?)
    אז הוא החליט לטוס, אמרו לו שצריך תיק מיוחד לאופניים, הוא הלך לחנות אופניים בפאריז, רכש תיק ב-500 יורו, המוכר הבטיח לו שזה תיק למטוס, הגיע לשדה התעופה ולא נתנו לו לקחת את האופניים, התיק לא היה מתאים… בתור מחאה הוא קשר אותם בתוך השדה, בתקווה לחזור יום אחד ולהצילם מהגלות אבל בטח הביטחון כבר פירקו אותם.
    הנקודה שלי היא תבדוק טוב טוב לפני שאתה קונה את התיק מה בדיוק דורשות חברות התעופה…

  8. ניימן הגיב:

    לא סוגרת ת’פה: כל המסעדות שאכלתי בהן במוסקבה הן של אוכל רוסי! מהסיבה הפשוטה שאכלתי רק במקומות זולים של סטודנטים.

    האמת היא שבאחד הערבים היה Banquet. עלה לי שישים יורו התענוג (שלא אקבל עליהם כנראה החזר. היה טעות לשלם אותם, ועשיתי את זה מהסיבות הלא נכונות). אניווי, מה שכן היה מרהיב שם זה האוכל: שולחנות ענקיים, עמוסים באוכל צבעוני מכל הסוגים של המטבח הרוסי. כולל בקבוקי וודקה אישיים לכל אחד (הפרופסורים הרוסיים סיימו אותם!), וליקרים שונים.

    א. כאב לי הלב שלא הייתה עלי מצלמה. אפילו חשבתי שאני צריך לצלם את זה במיוחד בשבילך!
    ב. אחרי עשר דקות וכמה ביסים חטפתי כזה כאב בטן שדי גמר את הערב שלי. עד היום לא ברור איך זה קרה. לשאר הנוכחים שלום (אם כי המשקל שלהם וודאי עלה בכמה וכמה קילוגרמים לאחר המשתה).

  9. ניימן הגיב:

    צריכה שם: אוי. שמעתי על התיקים הסופר-יקרים הללו (אם כי לא ידעתי שאי אפשר להעלות אותם על המטוס. זה די הזוי למען האמת. נראה לי שזו בעיה מקומית לחברת התעופה הספציפית).

    אניווי, אני מתכוון לקנות פשוט שקית פלסטיק גדולה. רק עם פלסטיק טיפה יותר קשיח מהרגיל לשימוש חוזר. אפשר לקווצ’ץ’ אותה ולדחוף לתיק במהלך הטיול.

    לכל חברת תעופה רשום באתר שלה מה הנהלים ללקיחת אופניים על המטוס. אבדוק לפני שאקנה כרטיס שהם מקבלים את ציוד האריזה שיש לי.

    אגב – בטיסה ממוסקבה לשוויץ עשיתי את הדבר הבא: הלכתי לחנות אופניים, ביקשתי מהם קרטון ריק – פירקתי את האופניים, שמתי בקרטון וזהו. עשיתי את זה במלון. עם חברת המוניות וידאתי בטלפון (זהירות, רוסית!) שאפשר לקפל את המושב האחורי ולהכניס את קרטון האופניים בבגאז’. לקחו לי על זה טיפה יותר כסף, אבל יחסית הלך חלק.

    את הקטע עם הרכבת אני לא מבין… אבל בטוח שיש רכבות עליהן אפשר להעלות אופניים מצרפת לברלין (ומשם עד לורשה יש. מנסיון אישי)..

    מה דעתך על לקרוא לעצמך הוורשאית במיל? או שזה לא שם שקוסם לך? (:

  10. ניימן, זה היה אזכור קצר מדי לארוחה שנשמעת מסקרנת במיוחד. אני צריכה יותר פרטים. ובאמת, מה עלה על דעתך שהלכת לאכול בלי מצלמה? ככה אני חינכתי אותך???
    וברור שאכלת אוכל רוסי במוסקבה, איזה אוכל תאכל במוסקבה? אבל אני רוצה פירוט. איזה מנות? תמונות? משהו? אתה חייב לזרוק לי עצם.
    ומאוד מחמיא לי שאתה חושב עלי בטיולים שלך 😉

  11. ניימן הגיב:

    אה! נזכרתי למה לא הייתה עלי מצלמה: כי לא היה לי לי תיק גב. קיבלתי תיק קטן מהכנס, ואחרי שדחפתי אליו ספר, מחברת ולפטופ, לא נשאר מקום למצלמה.

    מה היה? פלטות של בשרים מעושנים, הרים של דגים משומרים, קוויאר, גבעות של סמאטנה (גבינת שמנת כזאת שהם מוסיפים להכל), בליני, צליים ברטבים חומים, מלא תפוחי אדמה ודברים שממולאים בתפוחי אדמה, וכו’ וכו’. היו גם עוגות שהיו נורא טעימות וכמובן שאני לא יודע את השם שלהן.

    בביקור הבא במוסקבה אעקוב אחרי האוכל יותר. בביקור הזה הראש שלי היה בדברים אחרים :]

    (מה שכן: יש להם גלידות נהדרות במוסקבה! כלומר, כאלו מסחריות שקונים בקיוסקים. כל יום אכלתי אחת אחרת (עדיין חילוף חומרים של טיול אופניים). היה טעיייייייייייים).

  12. זה יפה ככה לעשות לי על הבוקר? ואו, מעורר קנאה. התכוונתי לפוסט, אבל גם זה בסדר.
    וגלידה לא עושה לי את זה.

להגיב על טליה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting