המתמטיקאי והרקדנית הסלובקית (מורסיה, ספרד)

בשדה התעופה במיורקה עומדת בחורה סלבית עם רגליים שלא נגמרות. היא נעה בקלילות של נמר וחינניות של סמוראי; שיערתי שהיא רקדנית. היא מוקפת חברים, ונראית לא מרוכזת.

דמותה נצרבה במוחי.

עליתי על הטיסה לאליינקה. משם המשכתי באוטובוס לכנס במורסיה. עיר בדרום-מזרח ספרד.


[מקור]
—————————————-
יום לאחר מכן הופתעתי לראות את לנקה, זהו שמה מסתבר, ברחוב במורסיה. אזרתי אומץ וניגשתי לדבר עם החברים שלה. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם. לנקה הייתה נורא שקטה.

בסוף תפסתי אותה לבד. היא סיפרה שכשראיתי אותה בשדה התעופה הייתה שתויה לגמרי. יש לה פחד מטיסות והיא מורידה שוטים של בחרובקה לפני ההמראה. היא לא אוהבת לטייל, אבל העבודה מכריחה אותה. היא בחורה של שיגרה.

– אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים.
– שאעזוב?
– לא. כבר התרגלתי אליך. עדיף שתישאר.

היא סלובקית. אבא שלה חוואי והיא גדלה בכפר קטן בהרים הטטריים. עכשיו היא לומדת בצ'כיה; היא גדלה על ערכים מזרח אירופאיים קלאסיים: מעריצה טירוף, וחושבת שרק אנשים מוזרים הם מיוחדים. לדעתי, טירוף וייחוד אלו דברים שונים לגמרי.

נהיה לה קר והיא עזבה.


——————————–
ערב אחרי זה שוב יצאתי לשוטט סביב הקתדרלה של מיורקה. לפתע הופיעה לנקה לצידי, עם סיגריה ביד. החברים שלה משעממים אותה, והיא יצאה ללכת לאיבוד לבד בעיר. שאלתי אותה:

– אוהבת יין?
– כן.
– אפשר להזמין אותך לכוסית?
– עדיף שלא. כשאני שותה אני הופכת לבחורה אחרת. והיא גם אוהבת לשתות.

בכל זאת מצאנו עצמנו בפאב אחרי כמה דקות.

——————————–
לנקה שותה את הכוס הראשונה לאט. את השניה היא קנתה לי. השלישית הייתה על חשבון הבית. בינתיים הספרדים מזיזים את השולחנות הצידה ויוצרים רחבת ריקודים. הפאב האינטימי שלנו הופך לדאנס בר ספרדי לוהט.

לנקה מתנועעת בסתר בצידי האולם. היא לא רוצה לקבל תשומת לב מהספרדים. אבל יש כבר עיניים שמופנות לעברנו. היא שאלה אותי:

– רוצה לרקוד?
– ליהודים אין חוש קצב, את לא יודעת?

אבל היא סחבה אותי לרקוד. שמתי יד על המותניים שלה והיא ישר הגיבה "אתה נוגע בי. אל תגע בי. אני לא רוצה שתחשוב שיקרה בינינו משהו". התיישבתי על כסא. היא גררה אותי אליה שוב.

אנשים מסתכלים על לנקה גם כשהיא רוקדת בפינה. דיברנו עם חלקם. אחד מהם הוא בחור פלשתינאי, נראה גיק כזה. קצת מוזר. הוא ביקש ריקוד עימה, ואז עוד אחד. לחש לה משהו באוזן ("רוצה לעלות אלי לחדר?"). כשסירבה, ניסה לנשק אותה. ראיתי אותה מנסה להשתחרר והיא הסתכלה אלי. משכתי אותו בכתף, ואמרתי לו 'וותר, בן אדם'. הוא דחף אותי אחורה – דחפתי אותו בחזרה. הוא עמד להתנפל עלי, אבל  כמה אנשים קפצו להפריד בינינו והוציאו אותו מהפאב.


[מקור]

הערב ממשיך. אני נושם לרווחה כל פעם שאחד מהספרדים רוקד עם לנקה. עד כדי כך אני רקדן גרוע.

היה שם בחור קולמביאני שרקד כמו אלוהים – הוא גם ניסה לנשק את לנקה והיא דחתה אותו. באה והניחה על כתפי ראש עצוב. לנקה מאמינה שכל הגברים חלאות. חיבקתי אותה, והיא אמרה: "אתה נוגע בי. אל תגע בי. אני לא רוצה שתחשוב שיקרה בינינו משהו".

שתיים בלילה והפאב עמד להיסגר. עברנו לדאנס בר אחר. לנקה מביאה לי בירה, הברמן מוזג לנו עוד ועוד שוטים. היא כבר לא ביישנית ורוקדת במרכז הרחבה. אני נשען על הבר עם הבירה.

היא ניגשת אלי 'חם לי'. 'אז תורידי משהו' פלירטטתי איתה. היא לובשת גופיה ושמלת מיני. 'רעיון טוב' אמרה ולא הבנתי. הלכה לשירותים, חזרה, ולחשה לי באוזן 'הורדתי'.

ארבע וחצי בבוקר ואפילו הדאנס בר הזה עומד להיסגר. לנקה נשענת עלי – לי עדיין אסור לגעת בה. היא מנשקת לי את הצוואר – ואז מביטה בי. היא מתקרבת אלי עוד יותר – ונושכת את החיבור של הצוואר והכתף בשיא הכוח. כמה שניות. דחפתי אותה, תפסתי את הצוואר ואמרתי:

– Fuck a duck!
– בכיין.
– את בת 27! מה עובר עליך?!
– בכיין.

הסימן נשאר שאר השבוע. אנשים בכנס הסתכלו עלי מוזר.

אנחנו היחידים במקום, והברמן מלא הסבלנות בפירוש רוצה ללכת. השארנו לו עשרה יורו טיפ ועזבנו.

ליוויתי את לנקה למלון שלה, אבל היא לא רצתה לישון. ליד הקתדרלה של מורסיה הצליחה לחמוק ממני, ונכנסה למזרקה במרכז הכיכר. 'לנקה, אני עייף, די. בואי נלך'. היא לא מקשיבה לי. ניסיתי למשוך אותה מחוץ למזרקה – עומד ליד הקצה. חשבתי שאנחנו לבד בכיכר, כשלפתע אני נדחף חזק מאחורה, נופל על לנקה ושנינו נופלים לתוך המים. טובעים לרגע.

התעשתתי ויצאתי מהר. לא יאומן: הבחור הקולומביאני, זה שניסה לנשק את לנקה בתחילת הערב, מביט בי וצוחק. שיחררתי לעברו כמה קללות. מכונית משטרה נוסעת באיטיות לידינו ומתעלמת מכל המאורע. ספרדים.

אני מלווה את לנקה למלון שלה. חמש בבוקר, שנינו רטובים עד שד עצמותינו והיא רועדת. שיפשפתי לה את הזרוע והיא אמרה "אתה נוגע בי. אל תגע בי. אני לא רוצה שתחשוב שיקרה בינינו משהו".


——————————————
בתשע וחצי בבוקר התעוררתי.

הקול שלי כמעט ונעלם לגמרי – זכר לליל אמש. התקלחתי להוריד את מי המזרקה מהגוף והלכתי למלון של לנקה. ניסיתי לשכנע את הפקידה לתת לי את מספר החדר שלה. המקסימום שהיא הסכימה זה להתקשר לשם בשבילי – אבל אין תשובה. עזבתי לכנס.

בדרך חזרה שוב עצרתי במלון של לנקה – הפעם הפקידה הצליחה להשיג אותה בטלפון. 'את בסדר?' שאלתי. 'כן' ענתה. שתיקה. 'רוצה להיפגש בשמונה וחצי לארוחת ערב?' שאלה. קבענו בלובי של המלון.

הלכנו למסעדת טאפאס ספרדית. שנינו לא היינו ממש רעבים, אבל הטאפאס קטנטנים. כשהיא לא שתויה, לנקה מרתקת. נבונה, חכמה, משכילה ויודעת לדבר. בהתחלה אנחנו מדברים אחד על השני. אחרי זה התווכחנו על מודלים של אבולוציה. היא קוראת לי 'נימו', כי השם הישראלי נשמע לה מוזר וניימן מצחיק אותה.

היו במסעדה בירות בוטיק ספרדיות. הזמנו שתיים וחלקנו אותן. החברים של לנקה מצטרפים, הם רוצים ללכת לרקוד. הסכמתי בחוסר ברירה, למרות שהגרון שלי הולך ונגמר.

אנחנו מגיעים שוב לדאנס בר. לנקה מבחינה שאני מדוכדך ומזמינה משקאות. איזה בחור רוסי נדבק אליה, ואני דווקא שמח כי נגמרו לי הכוחות. היא באה ושוב מנסה לרקוד איתי, אבל הגרון שלי כבר לא מתפקד ואני חושש אני מתחיל משהו. באחת בלילה קיבלתי החלטה:

'אני עוזב'. היא נישקה אותי על הלחי. חייכתי. 'ועדיין. מקווה שאת מבינה'. היא משכה אותי אליה, אבל הלכתי.

בדרך הארוכה בחזרה למלון שלי קיבלתי סמס: 'נימו. זה עצוב שאתה לא פה'.

*
*
*

קודה
יום אחרי זה עזבתי את הכנס בצהריים והסתובבתי עם לנקה. אכלנו יוגורט וישבנו כמה שעות בכיכר הראשית מסתכלים על אנשים.

בערב היא באה אלי לחדר לשתות יין ודיברנו בעיקר על סקס. היא לא אוהבת סטוצים – או אפילו להתנשק סתם עם מישהו שהוא לא החבר שלה. היא לא חושבת שניפגש שוב אי פעם. בשתיים בלילה חיבקה אותי, איחלה 'שיהיו לך חיים נעימים' ועזבה.

הערות
זה פוסט לא שגרתי בבלוג. כרגיל, אני תוהה מי ואם מישהו יקרא עד הסוף. האירועים העיקריים בפוסט אכן התרחשו – אבל בחלק מהמקרים שיניתי את הזמנים, דילגתי על פרטים ושיניתי קצת למען קריאות. פשטות עולה על דיוק.

כך שאם אי פעם תפגשו את לנקה, והיא תתלונן ש – א' קרה לפני ב', ושב – ג' היא התנסחה בצורה אחרת לגמרי – תדעו את מי להאשים.

16 תגובות

  1. מעניין, אולי תוציא ספר הרפתקאות?

  2. יובל הגיב:

    אני חושב שפוסטים אישיים כאלו הם המרתקים ביותר.
    כל הכבוד על האומץ לחשוף.

    • ניימן הגיב:

      תודה. לא היה דרוש יותר מדי אומץ. אני לא חושב שיש לי מה להתבייש ברוב האירועים פה. על שאר הנפשות הפועלות ניסיתי לספק פרטים מינימליים כך שאי אפשר יהיה לזהות אותם.

  3. רונה הגיב:

    מרתק ויתר מכך.
    שמחה שחווית חוויה זו. מי יודע? אולי בספר שתוציא, סיפור זה יהווה פתיחה יפה על הקשר בין מתמטיקה (יבשה) לרגש -ליכולת הבעת רגשות.
    אנשים חושבים שמתמטיקאים "יבשים". אולי אתה לא מתמטיקאי אופייני :).

  4. תומאס הגיב:

    ועל כך כבר כתב ערן צור את "קרבות תרנגולים".
    והפוסט כתוב יפה ומעניין.

  5. מרק הגיב:

    מקסים , קראתי את זה פעם ועדיין היה מקסים
    קצת כמו סרט על שני אנשים בודדים שנפגשים לרגע

  6. פאזי הגיב:

    זה נפלא. תודה!

  7. טליה הגיב:

    מפעים.אתה אשף הסיפורים.

  8. וואו, אחד הטובים. מחזיר קצת לימי זושה, אבל אפילו יותר טוב.
    איך יכולת לחשוב שדווקא את זה לא יקראו? תראה כמה תגובות.
    אתה כותב בחסד!

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting