מצב שבילי האופניים בתל אביב וברלין

ישראליים אוהבים לקטר. אחד מנושאי הקיטור הקבועים בתל אביב כבר שנים הוא שבילי האופניים. זה לא בא בקטע קיטור פולני מצחיק של 'לא צריך, אני אסע באוטובוס', אלא בקריזה מזרח תיכונית בריאה. ממש כאילו שביל אופניים משובש באבן גבירול הוא אחד מחטאי הבריאה.

מסתבר שישראליים נורא אוהבים לדבר על שבילי אופניים בכלליות, כי גם ישראליים בברלין מדסקסים איתי את הנושא. דעתי? די שונה מהקונצנזוס.


[מקור. CC]

למה להשוות בכלל בין תל אביב לברלין? למה לא למקומות המובילים באופניים בעולם: אמסטרדם, קופנהגן או שוויץ? בכנות? כי זה פשוט לא ריאלי. כמו שלא משווים את מכבי ת"א למיאמי היט בכדורסל.

מי אני לכל הרוחות שאציג את מצב האופניים בברלין ותל אביב? תרשו לי להשוויץ שתי דקות.

רכבתי בכל מקום בברלין. זה לא נאמר בלשון הגזמה! אלא באמת – לקחתי מפה, בדקתי באיזה איזורים בעיר טרם הייתי ורכבתי אליהם. אני רוכב 20-30 קילומטר ביום בכמעט בכל מזג אוויר.

בתל אביב אני רוכב כמעט עשרים שנה. נכון שבחמש השנים האחרונות אני לא גר בעיר, אבל אני מבקר בערך חודשיים בשנה, בהם אני חי על האופניים. בחמש השנים האחרונות רכבתי מתל אביב לראש העין, הרצליה, קרית אונו, בת ים וכו'.


[שביל אופניים בדרום העיר. CC]

ראשית, בואו נוציא את זה לרגע מהסיסטם: שבילי האופניים בברלין טובים פי כמה וכמה מאלו של תל אביב. זה אבסורד לאמר אחרת. מצד שני, אם מתחשבים בתנאי ההתחלה אז המצב העכשווי בתל אביב סביר לגמרי.

ברלין היא מטרופולין ענק שמחולק למחוזות. כל אחד מהם בגודל של עיר בישראל. חלק מתשתיות האופניים תלויות בעיריית המחוז, ולכן אין אחידות. בשכונה שלי, למשל, מזרח קרויצברג, המצב ממש קטסטרופלי: אין שביל אופניים טוב אחד בכל השכונה.

שבילי האופניים במזרח קרויצברג עוברים ברובם על המדרכות. המדרכות שבורות וגורמות לחווית הרכיבה להיות מאד קפיצית. עסקים גולשים למדרכה, וגורמים להולכי הרגל לגלוש לשבילי האופניים. במעט המקומות בהם השביל עובר על הכביש הוא מפסיק באמצע שום מקום וגורם לך להשתלב בתנועה סואנת.

המצב בשאר ברלין יותר טוב. ברוב הדרכים הראשיות יש שבילי אופניים מעולים. ברחובות הקטנים? שם זה בעייתי; אין שבילי אופניים, והרבה מהכבישים הקטנים מרוצפים אבני חלוקים שכמעט בלתי אפשרי לרכב עליהן.

מסע אופייני בברלין יכלול ברובו רכיבה בדרכים ראשיות טובות, ואז הסתבכות עם קפיצות ורעידות ברחובות קטנים עד שמגיעים ליעד. יש הרבה יוצאי דופן; הכללות תמיד חוטאות קצת למציאות.

שני דברים נוספים שיש בברלין ואין בתל אביב: האחד הוא שילוט, שמסביר מהי הדרך הנכונה לנסוע ממחוז אחד למשנהו. השני הוא רמזורי אופניים, שפותרים הרבה מצבים שבתל אביב יפתרו בצעקות או תאונה.


[זהירות, ישראליים בכביש. CC]

בתל אביב? אתם יודעים. יש בכל העיר בערך חמישה שבילי אופניים טובים.

אחד נהדר בטיילת שהולך מיפו דרך רחוב לוי אשכול כמעט עד הרצליה. אחד ברחוב משה דיין שממשיך ליצחק שדה. השביל בפנקס גם סבבה לפי מה ששמעתי, למרות שהוא מסתיים בפתאומיות. בפארק הירקון יש שביל נהדר, וגם כמה מעולים בדרום העיר – כן כן, ממש בדרום – ששכחתי את מיקומם המדויק.

שאר העיר? נעה בין קטסטרופה לחוסר קיום. רחובות שאול המלך ואבן גבירול הם מראשוני שבילי האופניים בעיר. שניהם ידועים בכך שהם מקוטעים ע"י תחנות אוטובוס ובתי קפה.

השביל ברוטשילד היה גם קטסטרופה בהתחלה, כשעבר דרך קיוסקים, החליף צדדים ובלבל את הולכי הרגל ורוכבי האופניים כאחד. ראיתי בו שיפור ניכר בקיץ האחרון – כולל שילוט מאד בולט שמפציר בהולכי הרגל לא להיכנס לשביל.

ברוב הדרכים הראשיות בעיר – יגאל אלון, ארלוזרוב, דרך יפו, קיבוץ גלויות ועוד – פשוט אין שבילי אופניים. אין. רכיבה סטנדרטית בתל אביב כוללת 20-30 אחוז שבילי אופניים והשאר בכביש.

אני בכוונה כותב 'בכביש' ולא על המדרכה, כי רוכבי אופניים לא אמורים לרכב על המדרכה. סכנת חיים? אולי, אבל עדיין – לא אמורים. בגרמניה יש אנשים שלוקחים את זה מאד ברצינות: אם אין שביל אופניים, והכביש נראה להם מסוכן, הם יורדים מהאופניים וסוחבים אותם איתם ברגל על המדרכה. אני לא מאיץ בכם לעשות את זה – ממש לא. רק מיידע מה אמורים לעשות בשביל יידע כללי.

אגב, יש יוצא דופן אחד: השביל עם הציור 'אופניים' + 'עגלה ותינוק'. המשמעות שלו היא לא 'זה שביל לרוכבי אופניים ולעגלות תינוקות'. אלא המשמעות היא 'פה מותר לרוכבי אופניים לרכב למרות שזוהי מדרכה – אבל בזהירות'. יש כאלה גם בגרמניה, המון. שוב, ליידע כללי.


[מקור. CC]

למרות כל הקיטורים, המצב הנוכחי בתל אביב לא נורא. לפני עשור לא היו שבילי אופניים בכלל בעיר. לפני חמש שנים? היו שבילים, אבל לא היה אף שביל טוב. עכשיו יש כמה טובים. המצב הולך ומשתפר. כל עוד יש מגמת שיפור, יש מקום להיות מרוצה.

חלק מהשגיאות שנעשו בתכנון הגיוניות. הסטנדרט העכשווי בגרמניה הוא לסלול שבילי אופניים כחלק מהכביש יחד עם המכוניות. בישראל זה עלול להיות קצת מסוכן ואפשר להבין את מי שבחר לא לעשות זאת.

אז המתכננים ניסו פתרונות אחרים. עניין שבילי האופניים על המדרכה נכשל ברובו – גם בגלל ביצוע גרוע (מה שגם הגיוני כשאין נסיון). היו נסיונות יצירתיים עם שביל הפוך ברחוב שינקין (במציאות השביל חסום תמידית ע"י מכוניות ואי אפשר לרכב בו). השביל במשה דיין מופרד בין המדרכה לכביש ע"י מכוניות חונות. כמובן שחלק גדול מהמכוניות רואות בו מקום חניה לגיטימי למרות זאת, וחלק נרחב של התושבים רואה בו פח זבל או חלק נוסף של המדרכה. השבילים הממש חדשים, בטיילת או פנקס, כבר יותר הצליחו, מקווה שיעשו עוד כמוהם.

יש הבדל גדול נוסף בחווית הרכיבה בין ברלין לתל אביב: תרבות הנהיגה. ואני לא מדבר פה רק על נהגי מכוניות, אלא גם על רוכבי אופניים והולכי רגל בישראל – שבאים בדיוק מאותה התרבות. נהגי מכוניות מתלוננים על רוכבי אופניים, שבתורם זועמים על נהגי מכוניות והולכי רגל כאחד, בעוד שהאחרונים ממש מבועתים ומפחדים לצאת להליכה בעיר.

מה יש לאמר? ישראליים אגואיסטים בדרכים בצורה מעוררת השתאות. במו עיני ראיתי רוכב אופניים נתקע בקשישה על המדרכה ברחוב – וצועק עליה במקום להתנצל. רוכבי אופניים נכנסים לצומת באדום ומתעלמים באדישות מצפירות הנהגים. אנשים בתל אביב רוכבים ומסמסים, רוכבים ומדברים בטלפון. הם רוכבים ומאזינים למוזיקה, מתעלמים מכל דבר אחר חוץ מהם – ואז מתעצבנים כשמישהו לא מתחשב בזה.

גרמנים הרבה יותר סבלניים על הכביש. נהג יכול להיתקע מאחוריך ברחוב צר – בלי שביל אופניים – במשך כמה דקות – ופשוט לנסוע בסבלנות. מה גם, גרמנים לומדים בבית הספר את חוקי הנהיגה על אופניים בכביש. משהו כמו מבחן התיאוריה הישראלי שעושים לפני שמוציאים רשיון. האם זה ניכר? או-הו – ניכר מאד.

אז האם ברלין עדיפה לרכיבה על תל אביב? כן, פי עשרות מונים. אבל לפני עשור זה היה פי אלפי מונים. לפני חמש שנים זה היה פי מאות מונים. אנחנו בכיוון הנכון. ניסיונות נעשים, ותל אביב היא העיר הטובה ביותר בישראל לאופניים עד שידגימו לי אחרת.

אפשר תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה: הפערים עדיין קיימים ומי יודע אם אי פעם ייסגרו. אבל אפשר גם, מדי פעם, לברך 'אמן' על כך שלפחות בתחום אחד חל שיפור בחיים העירוניים בתל אביב. לכו להתלונן על מחירי הבירה ומצב הרכבת הקלה.

17 תגובות

  1. ארז הגיב:

    תיזהר שבביקור הבא בתל אביב לא יצלבו אותך על האופניים…

  2. יעל ר. הגיב:

    הבעיה בשבילים באבן גבירול היא לא רק עבור האופניים, שהמסלול שלהם מקוטע בתחנות אוטובוס ובתי קפה – אלא גם להולכי רגל, שאין להם ברירה לא פעם להיכנס למסלול האופניים. אבל נושא ההולכי רגל והמשתמשים בתחבורה ציבורית הוא גם בתחתית העדיפויות של רשויות התכנון בישראל.

  3. D! הגיב:

    הבעיה בשבילי האופניים בת"א, כמו שאני רואה אותה (בתור הולך רגל ובתור אחד שרכב המון – עד 8 שעות ביום במינכן) היא בכוונה של סוללי שבילי האופניים.
    השבילים במינכן חוצים את הכביש, משמע ברור לכולם למי העדיפות בכביש הזה – קודם אופניים. בת"א כל המסלולים נגמרים לפני הכביש בצורה מוזרה ומתמיהה ביותר ואז מתחילים שוב באיזה מקום אחר. זה הזוי לחלוטין ומראה לדעתי על ההבדל בגישה ובתפיסה.

    באמסטרדאם ישנם אזורים הומים שפושט אסורים לרכיבה ומי שלא יורד מהאופניים מקבל קנס מהמשטרה (ומקבלים הרבה).

    הבעיה השלישית היא הגישה של כולם פה, המאבק נמשך מהחיים אל תוך העולם המורכב הזה של נהגים רוכבים והולכים. אני מסכים מקומם של רוכבים, אם אין להם מסלול, על הכביש. אבל זו סכנת נפשות פה.

    • ניימן הגיב:

      אני ממש מסכים עם מה שאמרת – חוץ מדבר אחד:

      צריך להיות עם הרבה אומץ כדי לקחת אחראיות ולסלול שביל אופניים שנכנס לצומת בישראל. גם כי תרבות הנהיגה נוראית, וגם כי נוהגים לחפש אחראי ולקפד ראשים על כל אסון. זו החלטה די הגיונית לטעמי.

      בגרמניה מלמדים בבתי הספר את חוקי הנהיגה על אופניים.

      • D! הגיב:

        אתה צודק וטועה
        אתה צודק בקשר לתרבות ההאשמה וקיפוד הראש ובעיקר בנוגע ללתרבות הנהיגה והרכיבה וההליכה (ד"א למה לא להתחיל ללמד את ילדי בתי הספר לרכב, הם כבר ישפיעו גם על ההורים).
        אני חושב שאתה טועה כי אם רוצים שינוי, אם רכיבה על אופניים כפיתרון לתנועה בתוך העיר אכן חשובה ונובעת מאמונה שזו דרך חשובה שראוי לפתח אותה אז עושים את האקסטרה צעד זה, אפשר לפני כן לפזר פליירים ולצאת במסע פרסום, אפשר לשים תמרור נוסף לפני כל פניה ואפשר לסמוך על האנשים.
        אני מראשוני קטני האמונה אבל גם כשהורידו את הגדרות במגרשי הכדורגל חששו שיהיה אסון ולא כך.
        אני חושב שבמקרה הזה המסר גדול מההפס (ואני לא רוצה חלילה לזלזל בחיי רוכבים)

        • ניימן הגיב:

          זה אולי עניין של גישה. אני מאמין בלעשות דברים לאט. תבנה תשתית ראשונית של כבישים כדי שהדיון יעלה, אנשים יתרגלו לרכיבה על אופניים ולחוקים הנלווים אליה. אחרי זה תתחיל לחנך, תחכה קצת כשדור הילדים יתבגר, ותבנה תשתית יותר מרכז אירופאית.

          אין לי כדור בדולח לדעת מה יקרה אם נשים פה יום אחד תשתית אופניים אירופאית שמבוססת על תרבות רכיבה אירופאית. יכול להיות שהכל יעבור בשלום. אבל למה לא להיות קצת יותר זהיר ולעשות את זה לאט?

          • D! הגיב:

            בטוח שזה עניין של גישה ובטוח שהשגישה שלי לא עדיפה של שלך.
            אתה מכיר את הסיפור על הילד עם החמאה על הראש? אני קצת חושש שעד שכל התהליך שאתה מדבר עליו יקרה הוא כבר לא יהיה רלוונטי.
            אני גם חושב שהוא קצת ממעיט ביכולת של אנשים להבין משהו חדש. למשל אני רואה שינוי גדול מאד באופן שבו אנשים נוהגים בכביש המהיר. זה עדיין נורא ואיום אבל יותר ויותר אנשים מסיימים לעקוף וחוזרים לנתיב המיועד.
            יחד עם זאת לדעתי אתה צודק כשאתה טוען שאם מחר כל התשתיות פה יהיו מערב אירופיות הכל פשוט יקרוס. זה אכן תהליך של לימוד.

            בכל מקרה תודה על המקום לסוגייה המעניינת הזו

  4. ניימן הגיב:

    מה הסיפור עם הילד עם החמאה? הסתקרנתי.

  5. אמיר הגיב:

    תגיד ניימן, מתוך עניין, איזה סוג אופניים יש לך? יש לך מקום מומלץ לקנות בו אופניים? פשוט אמרת שאתה רוכב בכל מזג אוויר, ואני זקוק לחדשות בעצמי 🙂

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting