מועדון קריאה מפגש 7: The Shambling Guide to New York City – מור לאפרטי

[המפגש השביעי של מועדון הקריאה של הבלוג. הכרזת המפגש פה. אין ספויילרים בביקורת, אבל מותר ספויילרים בתגובות]

ז’אנר הפנטזיה האורבנית קיים כבר שלושים שנה. הוא כבר מזמן לא צריך לשכנע בקיומו של רובד מפלצות נסתר בעולם; הקורא המשכיל מודע לכך לחלוטין. ואם ערפדים וזומבים (ושדוני מים) מסתובבים בעולם, הם צריכים מדריך טיולים שיגיד להם איפה יש מוח טרי לנשנוש.

זה תפקידו של… The Shambling Guide to New York City!

זואי נוריס, עורכת מדריכי טיולים, מגיעה לניו יורק עם זנב בין הרגליים. היא איבדה את עבודתה, החבר ששכח לספר שהוא בעצם נשוי (שונא כשזה קורה) וכבודה העצמי. היא צריכה עבודה, וישא”ק!

בחנות ספרים מוזרה, ליד הספר ‘כשכלב הגיהנום שלך יותר גדול מהבית’, מבחינה זואי במודעת דרושים לעורכת מדריכי טיולים. אך בעל ההוצאה, שעומד במקרה מאחוריה, מודיע לה ש”היא לא מה שהם מחפשים”. בבית קפה, ליד החנות, היא נתקלת באיש השיווק של ההוצאה; גם הוא מצקצק בלשונו ומסביר ש”את לא הטיפוס שלנו”.

נדהמת מהאפליה הברורה על בסיס, אהמ, משהו, דורשת זואי ראיון הוגן שמגיע לה ע”פ חוק. בראיון היא רואה את הבוס הערפד אוכל חלקים אנושיים ומפלצות אחרות מנשנשות עיניים בתאווה. כי העבודה, למקרה שטרם הבנתם, היא עבודה בהוצאת לאור של מפלצות עבור מפלצות. לאחר שוק קצר, אבל באמת קצר, כי זואי כבר קראה ספר או שניים של פנטזיה אורבנית בחייה, היא מבינה ש’כסף זה כסף’ ולוקחת את העבודה.

מפה מתפתח סיפור שנון ועדין על מפלצות ועולם המשרדים המודרני. הוא כולל משפטים כמו “פול, ומונטל הם זומבים. פול כתב ומונטל סמנכ”ל בכיר. ראש דסק הכתבים היא גוון, אלת מוות וולשית”. הבנתם לאיפה זה הולך? The office  פוגש את ניל גיימן כזה.

זואי, דמות פנטסטית אגב, מגלה סובלנות לכולם. כבר אמרתי שהיא ממש צריכה עבודה? מה גם שסובלנות לשונה היא ערך עליון בעולם המערבי המודרני. ומה ההבדל בין לגלות סובלנות לעמית פקיסטני ששוחט תרנגולת לארוחת צהריים, לבין סובלנות לעמית אינקובוס שמפתה אותך לסקס סוער?

העלילה מתפתחת לאט. מצטרפות עוד ועוד מפלצות (הם מעדיפים את המונח הפוליטקלי קורקט Coetrie). יחדיו הם יוצאים עם זואי להרפתקאות עירוניות בעולם המפלצות ה – Coetrie של ניו יורק. יש מועדון סאדו-מאזו, כי ספר למבוגרים הוא לא ספר בלי סצינת מאזו טובה. יש גם איזה תעלומה משרדית קטנה שכוללת גניבת אוכל.

הסיפור של “הבחורה האנושית כותבת ספר טיולים למפלצות” הוא סיפור קטן נהדר, שיכל בקלות לפתוח צוהר לספרים נוספים בעולם המפלצות של ניו יורק. הבעיה היחידה היא שאיפושהו, באמצע הספר, הסיפור הזה… נגמר.

למה? כי ז’אנר הפנטזיה האורבנית, או אולי הפנטזיה בכלל, הוא הכל חוץ מסיפורים קטנים. לפתע אנו עוברים, בתפנית חדה, לסיפור “הצלת העולם כפי שאנו מכירים אותו”. ופה הכל מתקלקל.

קשה לספר בפרטים את החלק השני של הספר בלי לספיילר, אבל הנה מה שאתם צריכים לדעת עליו: הוא גרוע.

משום מקום צץ רשע גדול. “מעולם לא נתקלנו ברשע חזק כל כך!” אומרת אחת הדמויות בקאמפיות. זה רשע בלי מניע, יענו רשע לשם רשע ותאוות כוח. עמוק כמו ים המלח. הרשע מגיע עם כמה מפלצות, מגוחכות כל כך עד כדי כך ששמעתי את סקובי דו מחניק גיחוך.

יחד עם המפלצות צצות סצינות קרב כל שני עמודים. מור לאפייט החליטה באמצע לחקות את הארי דרזדן. רק שבניגוד לסדרת תיקי דרזדן, פה הקרבות מוצגים בשיטת הרובוטריקים של מייקל ביי. אין לי מושג ירוק מה קורה רוב הזמן, ובסוף אני מוצא עצמי מבולבל לאור עוד נצחון לא ברור.

בשביל מה צריך את זה? בשביל מה? אי אפשר היה להשאיר את זואי במשרד ושהדילמות הגדולות ביותר שלה יהיו איך לא להעליב את הגולם המשרדי (תרתי משמע)?

The Shambling Guide to New York City הוא ספר חצוי. יש לו חצי שנון, כיפי וכתוב היטב. חצי שמציג משל על סובלנות בעולם המודרני מעורבב התרבויות. יש לו גם חצי סתמי. חצי שמחקה כל ספר פנטזיה אורבנית מודרנית ומנסה להיות Mindless Fun רק מפספס איפושהו את ה’פאן’.

זוהי בוסריות כלשהי של סופרת מתחילה. מור לאפייט אולי מתחזקת בלוג מצליח לעצות כתיבה, I Should Be Writing (יותר מ – 300 פודקאסטים עד כה!), אבל היא עדיין לא מודעת ליכולות שלה כסופרת. היא יודעת לכתוב הרפתקאות עירוניות, דמויות ייחודיות ודינמיקה קבוצתית. היא לא יודעת לכתוב עלילות חובקות עולם וסצינות אקשן. זה לא שאי אפשר להשתפר ולפתח כישורי כתיבה חדשים, אבל עדיף לעשות את זה אחד-אחד, ולא לנסות את כולם ביחד בחצי השני של ספר הביכורים.

לאפרטי אמרה בראיון שהיא רוצה בהמשך הסידרה להגיע למקומות נוספים. דידי כבר כתב על ההמשך, בניו אורלינס. לאחר מכן היא מתכוונת להגיע לשיקגו, לונדון, אוסטרליה ומה לא. אישית? הייתי מעדיף להמשיך לפתח את עולם ה – Coetrie של ניו יורק שרב הנסתר בו על הגלוי בספר.

אבל גם כך, בזכות פרוטגניסטית אדירה (שמשלבת אנושיות עם קשיחות, סרקסטיות עם רצינות ועמידה על עקרונותיה לצד פתיחות ל..הכל בערך), ועם קצת שיפצורים של הכתיבה, צפויה לנו כנראה יופי של סדרת פנטזיה בשנים הבאות.

28 תגובות

  1. גלי הגיב:

    אהבתי את הספר למרות חסרונותיו. ספר קליל וחביב שנגמע במהירות והרעיון מקורי.

    לא מזמן יצא הספר השני בסדרה וקראתי אף אותו. הוא פחות מוצלח מהראשון, אך עדיין נהניתי ממנו. אמור לצאת גם ספר שלישי בסדרה ואקרא גם אותו.

  2. melquiades הגיב:

    כשקראתי את התיאור של הספר לפני שלושה חודשים אהבתי את הרעיון ובהחלט התכוונתי לקרוא את ולהשתתף במועדון קריאה הזה…

    אבל אז שכחתי מזה לגמרי :\

    הביקורת שלך על החצי הראשון נשמעת כמו משהו שממש אוהב.
    אז אשאיר אותו ברשימת קריאה שלי, ובתקווה מתישהוא אגיע אליו…

  3. התחלתי לקרוא את הספר לפני כשבוע וחצי. האמת שדי שכחתי שהמפגש הוא ב- 1 באפריל או שלא שמתי לב, וקצת נחרדתי כי אני קורא לאט וממש רציתי לסיים את הספר כדי לקחת חלק לראשונה במועדון הקריאה, אבל הייתי אופטימי. אמנם 300 עמודים אבל כל הסממנים מראים שזה ספר קליל שזורם מהר.

    ובכל זאת, לא הצלחתי לסיים את הספר עד היום, למעשה נכון לאתמול בלילה רק בקושי עברתי את השליש הראשון. הספר לגמרי לא תפס אותי ודי שיעמם אותי עד עכשיו. אין לי הרבה חיבה לזואי. למרות שההתנהלות שלה חביבה, וההתרחשויות חביבות והדיאלוגים חביבים אני לא מרגיש שיש לה אישיות חזקה וברורה והיא מלאכותית למדי עבורי, זאת אומרת מגניבה בכוח שכזאת (וואו, את כל כך מיוחדת, כל בני האדם האחרים לא היו מסתגלים כל כך מהר לרעיון של המפלצות, אבל את פשוט יחידה במינה כשתוך יום מהגילוי לוקחת את העבודה בלי באמת השלכות או אימפקט כלשהו…). גם עד למקום שהגעתי בספר מאוד דחקתי בעצמי להמשיך כדי שיהיה איזה קליק אבל כלום.

    עכשיו כשאני קורא ביקורת שהחצי הראשון (זה שאני לא מחבב במיוחד) אמור להיות ממש הרבה יותר טוב מהחצי השני, זה גמר לי את החשק. נראה לי שאני אעזוב את הספר. זה מבאס אותי כי אני ברצף של ספרים ממש לא מוצלחים… (לפני שבוע חצי סיימתי את השני ב”עולם האיש הזקן” של סקלזי, איזה כישלון).
    בכל מקרה, אני לוקח איתי לקח אחד, לקרוא את הספר הבא של מועדון הקריאה כמה שיותר מוקדם ולא לדחות את זה סמוך למפגש, כי אני לא יכול לסמוך על עצמי בכל הנוגע לספרים ואני באמת קורא לאט למדי.

    • ניימן הגיב:

      נתת לי רעיון: להתחיל לעשות ניקוד למועדון הקריאה. כלומר, לספור לכל אחד כמה ספרים הוא קרא + הגיב עבורם.

      לא חושב שזאת זואי שעפה על עצמה (היא די מלאה ברחמים עצמיים ולא עם הדימוי העצמי הכי גבוה בהולם). זו יותר הסופרת, שבלי שום ספק רואה את עצמה בזואי, שעפה על זואי תוך שימוש במילים של דמויות אחרות.

      • אז אתה רוצה להתחיל… לדרג את הקוראים שלך? :/
        בכל מקרה, יכול להיות נחמד עם הגישה הנכונה.

        ממש מעייף אותי לקרוא כל פעם על ה- Chosen One הזה. כאילו הדמות הראשית ממש צריכה להיות חשובה בשביל להיות מעניינת או כדי להיות פעילה ומרכזית.
        אני לא באמת יודע אם זה מה שקורה עם זואי בהמשך הספר, אבל זו הגישה שחשתי בה עד לאיפה שהגעתי – ההסתגלות המהירה שלה לעולם החדש, עצם זה שמתחילים להתעסק איתה ספציפית (הגולם), זה שהיא מוצאת מנטורית משום מקום. זה לא סימן עבורי התקדמות טובה או מעניינת. די גנרי האמת. זה אולי לא היה in your face כמו בהרבה סדרות אחרות אבל ההתנהלות הזו שעממה אותי ומנעה ממני להיסחף עם הסיפור.

        • ניימן הגיב:

          חלילה לדרג! סתם עניין סטטיסטי בשביל עניין גרידא. בכל מקרה סתם זרקתי רעיון בלי לחשוב עליו יותר מדי.

          יש לך חושים חדים נורא. אני לא ראיתי את גדולתה של זואי עד שלב מאוחר יותר. בכל מקרה, היא לא ממש Chosen One. יותר מישהי “יוצאת דופן” בכמה תכונות – שזה משהו שונה.

          האם היית מעדיף דמות ללא ייחודיות שתשתלב בעולם המפלצות? האדם הממוצע הוא לא הפרוטגוניסט הכי מעניין שיש, וקשה לחשוב על הרבה ספרים שהשתמשו בגיבור “נורמאלי” בהצלחה. צריך לזה וואחד כשרון כתיבה – בעיקר בעלילות הפנטזיה בהן כל גיבור נדרש לאומץ לב ויכולת לחימה גבוהים מהממוצע.

          • הייתי מעדיף לקרוא על גיבור שהוא מעניין בזכות התכונות האישיות שלו. מאפיינים אישיותיים שמגיעים מתוך הגיבור ושאני יכול להזדהות איתם. הרבה בגלל שחיקה של הגימיק הזה של הגיבור המיוחד (אופציה רחבה יותר מאשר ה- chosen one) ו/או כתיבה בינונית עד גרועה אני הרבה יותר רגיש כרגע לפרוטגוניסטים שלא יכולים בשום אופן להיות אחד האדם.
            אני חושב שהדמויות הראשיות של מלחמת האדם הזקן וחולצות אדומות הן דמויות פעילות בזכות עצמן, בזכות מאפייני אישיות טבעיים לגמרי. זה על אף כתיבה קצת צולעת של סקלזי שהופכת את הדמויות למוצלחות מדי שהכל הולך להן. אך גם ככה הולך להן בגלל תכונות שאני יכול לזהות ולהזדהות עמן. גם קטניס במשחקי הרעב היא דמות שבנויה היטב ומצליחה במשחקים בזכות התושיה שלה ויכולת הציד שלה. לא משהו יוצא דופן מדי ותכונות שהולמות את החיים שלה לפני המשחקים. בכל מקרה, בכל הספרים האלה לא יצא לי (יותר מדי) לחרחר בבוז על כתיבת הדמויות.
            הדמות של זואי משחקת על התפר שבין דמות טובה (מבחינתי) לדמות קלישאתית (רק לפי החלק שאני קראתי). דבר שכן הוציא ממני חרחורי בוז. ממש לא בצורה רצינית מדי, אבל מספיק שלא יהיה לי הרבה יותר מדי חשק לספר.

          • קטע, בדיוק היום התפרסם פרק חדש של The Big Picture שעוסק בדיוק בנושא הזה (השימוש של יוצרים בסיפור ה- chosen one ונגזרותיו). ממש מוצלח ומעניין.

            http://www.escapistmagazine.com/videos/view/the-big-picture/8978-Destined-for-Disappointment-Part-1

  4. טוב, מאוד מרגש אותי סוף סוף להשתתף במועדון קריאה שלך, ניימן. בכל זאת, פספסתי את ששת הקודמים!

    אני רוצה לומר שאפילו לפני התייחסות לספר עצמו, אני חייבת לו ולך תודה. למה? כי לפני זה קראתי בדיוק ספר אלקטרוני אחד מתחילתו עד סופו, ועשיתי את זה בסלולרי הקטן שלי. הוא היה ספר עזרה עצמית קליל למדי שאני לא מחשיבה ממש כ-“ספר” כי קל לי יותר להתרכז בכאלו מאשר בפרוזה. יש לי שני טאבלטים בבית שישבו לגמרי זנוחים וחסרי תשומת לב על המדפים ושיוועו לקצת יחס. היות שלא הייתה לי גישה לספר בפורמט מודפס, החלטתי לקרוא את “המדריך” בנקסוס 7 שלי והפלא ופלא – התאהבתי במכשיר הקטן והכה-מותאם-ליד-ולעין הזה. האפליקציות בו יפות ונוחות יותר, הממשק, הכל! פשוט ממש כיף לקרוא בו ספרים! הוא תופס פחות מקום בתיק ולרוב נשאר בתיק ואז לא שוכחים אותו ומתבאסים באוטובוס שאין מה לקרוא. ואם כן, ממשיכים לקרוא בסלולרי, מה שאי אפשר לעשות עם ספר דפוס רגיל (בנתיים:-))

    אבל לעניינו, סיכמת ממש ממש יפה את עלילת הספר בלי לתת כמעט ספויילרים אמיתיים ואני ממש מעריצה אותך על זה. מה דעתי?

    ***ספויילרים מכאן והלאה ***

    בגדול:
    אני ממש נהניתי מהספר בגדול אבל…וזה אבל גדול, אני מסכימה לחלוטין שחציו השני הרבה הרבה פחות טוב והרבה יותר מעיק מהראשון. לא כל ספר פנטסיה זקוק לקרב גדול ומופרך עם רובוטריקים, כפי שאמרת. באמת היה הרבה יותר מעניין להמשיך לבחון את ניו-יורק ואת הקשיים של זואי בהסתגלות לעולם הזה ובהסתגלות למשרד הייחודי שלה. את החלק הראשון של הספר קראתי בהנאה גדולה ועם צחקוקים מידי פעם. בחלק השני גררתי את הקריאה ואמרתי לעצמי – “נו, די כבר, הבנו, תסיימו עם הקרב כבר ובוא נגיע לפינאלה”

    מה אהבתי:
    * מהרגע הראשון אפשר מאוד להתחבר לזואי. היא מאוד אנדרדוגית בהתחלה, הבחורה שנמצאת במצב לא מדהים שלא באשמתה. לא רק זה, אלא שדוחים אותה שוב ושוב על סעיף כלשהו לא ברור לעבודה שמתאימה לה ככפפה ליד. אי אפשר לא להזדהות עם זה. גם החיבה שלה לעיר הגדולה וחוסר החיבור שלה ל-“פריפרייה” ממנה הגיעה בהחלט תהדהד בנפשות של רבים מאיתנו. בניית העלילה והגילוי המפתיע של הסוד מאחורי ההוצאה לאור נעשים בצורה מאוד איטית ונעימה. מאוד מתאים לסגנון של פנטסיה אורבנית שבו קודם משכנעים אותנו שהכל רגיל ובדיוק כמו שאנחנו מכירים, ואז הופכים את הכל על פיו. אהבתי את זה.

    * הקטע שבו זואי מנסה לעשות את המחקר הראשוני על ה- Coetrie (בעיניי זה ניתן לתרגום כ-“אחווה”) ומגיעה לספרייה. אז יש לנו את הספרן המתנשא ויודע-כל הרגיל כמיטב המסורת הסטריאוטיפית אודות המקצוע (לפחות הוא לא ביקש ממנה לשמור על השקט). מצחיק שזואי ישר הולכת לבדוק את הספרים של לאבקרפט. יש מקומות הרבה יותר באנליים ומוכרים להתחיל לחקור את העולם העל-טבעי מהם. הייתי מאוד משועשעת כאשר היא גילתה את מה ששאר העולם הגיקי כבר יודע וזה שספריו של לאבקרפט בפניי עצמם משעממים אבל הרעיונות בהם היוו השראה לשלל סופרים מוכשרים ממנו. אגב, בספר השני זואי יוצאת הרבה יותר גיקית ממה שהיא מצטיירת בספר הראשון וזה קצת הורס (בספר הראשון היא רק אומרת שיש לה חברים בקטע של משחקי תפקידים ויש לה המון פערים בידע גיקי שאמור להיות לה)

    * הקטעים של המדריך עצמו היו מאוד משעשעים למרות שבשלב מסוים קצת נמאסו.

    * גרני גוד מיי – דמות מצויינת. לא יודעים עליה הרבה אבל מה שיודעת הוא מגוון ומלא רבדים ומסתורי. כמו שצריך.

    * הכי הכי אהבתי את הרעיון המדהים של ה- City Talkers. למיטב ידיעתי וזכרוני, זה קונספט חדש לגמרי, לא? אני לא זוכרת שזה משהו שהופיע במקום אחר. השלב שבו מבינים שה-“She” המסתורית היא בעצם ניו-יורק…וואו. העובדה שעורכת ספרי טיולים היא במקרה גם מישהי ש”מתקשרת” עם ערים שהגיעה לזה “במקרה”…מבריק.

    * ה-take המיוחד על זוטואיסטים (או “מקימים גלמים” או איך שלא קראו להם בספרי פנטסיה אחרים). למרות שלא אהבתי את ריבוי הקרבות בסוף הספר, אני חייבת להודות שמעולם לא קראתי על גלמים כה מרשימים ויצירתיים מבחינת החומרים שמהם הם עשויים. קצת לא אהבתי את העובדה שהסופרת קבעה בעיקר נשים הן זוטואיסטיות כי ברור שנשים מחוברות יותר ליצירת חיים. והגבר היחיד שאנחנו מכירים כזוטואיסט, הוא surprise, surprise, הומו. ההומו הנוסף בספר, אגב, הוא אינקבוס שניזון מהאהבה של גברים למאפים שלו, כי heaven forbid, שבאמת יוצג אינקבוס גיי שבאמת מתעניין בסקס (אם כבר ענייני ייצוגים אז בעבר נהגו “להסכים” להראות דמויות גאות כל עוד לא יהיה משהו מיני במובהק או בבירור בהן)

    * גם הטייק על זומבים היה ייחודי – העובדה שהם מסוגלים לשמור על תפקודי מוח גבוהיים אם הם ניזונים, הסוד הכמוס שמאפשר להמשיך להיות אנושיים ולא להפוך לזומבים אחרי נשיכה וכו’

    מה לא אהבתי:
    * אחרי שזואי מתנהגת בהתחלה כמו מישהי שנורא מנסה לרצות את הבוס הערפדי שלה ונורא מנסה להתקבל לעבודה וכל זה, היא פתאום הופכת לפרימדונה בשלבים מאוחרים בספר ואומרת דברים שלא הייתי אומרת לשום בוס אנושי שלי ובטח לא לבוס הערפד שלי. כלומר, היא נעשית לגמרי פסיבית-אגרסיבית, עוקצנית, גרמפית וכו’ בצורה שלא הולמת עובדת חדשה בחברה, לא משנה כמה היא נאלצת להתמודד עם דברים לא בדיוק כייפיים כתוצאה מזה (מצד שני, היא ידעה באופן כללי למה היא נכנסת והסכימה לכך).

    * בחלק השני, דברים התחילו לרוץ קדימה בצורה מסחררת ולא מעניינת יותר מידי (כמו שאמרת – נצחון פה, נצחון שם, עוד מחזור פסולת אלקטרונית/חשמלית). בכלל, ברגע שהתחילו להתעסק יותר מידי עם ה- Public Works, זה נהייה קצת משעמם.

    * כל הדמות של ארתור בתור השכן החתיך מהדלת ממול שהוא במקרה גם לוחם במפלצות שרואה בהם מפלצות, והוא חסר אופי וחסר גמישות מחשבתית, עצבן אותי. הרבה פעמים הוא גם ייצא מאצ’ואיסט שלא מאמין ביכולתה של זואי להסתדר בעצמה. הרגשתי שזואי צריכה להיות קצת יותר סלקטיבית מזה. נכון שהיא נמרחה על האינקבוס בגלל חתיכיותו אבל הייתה לזה סיבה טובה…ולזכותה ייאמר, שהיא ממש ניסתה שלא לשכב איתו לפני ואחרי “האירוע”.

    * לוסי – אוקיי, אז יש לנו אישה נבגדת שהיא במקרה גם זוטואיסטית עוצמתית. למה היא פתאום החליטה שהיא מעוניינת להשתלט על ניו-יורק, לא ברור. היא די מחוסרת אופי ובעצם כל מה שאנחנו יודעים עליה היא שהיא אישה נבגדת עצבנית (עוד סטריאוטיפ) וזוטואיסטית חזקה. זהו. מצטערת, זה לא מספיק בשבילי וממש לא משכנע. זה הפך את כל הקרב נגדה ל-“תסיימו את זה כבר, בבקשה”.

    אז לסיכום:
    למרות כל התלונות שלי היה ברור לי שיש פוטנציאל אדיר לספר והרעיונות בו סיקרנו אותי מספיק כדי להמשיך ישר לקריאת הספר השני. לצערי, בנתיים הספר השני לא מתגלה כמעניין יותר מהראשון אלא להיפך. אחרי תקציר עלילת הספר הראשון שנמשך הרבה יותר זמן לא קורים בו יותר מידי דברים מעניינים ואני כבר בשליש מהספר…מקווה שיקרו יותר דברים מעניינים אח”כ.

    מרגישים שלסופרת יש עוד כברת דרך לעבור לפני שתהיה סופרת מוצלחת ממש. יש לה רעיונות נפלאים וחוש טוב לדמויות ולהומור ועם עוד קצת ניסיון, אני מקווה שהחסרונות שציינתי ייעלמו עם הזמן בסדרה הזאת ובכלל (למרות שלנוכח הספר השני, לא בטוחה)

    • אני אהיה ממש קטנונית גם ואומר שהשיער של זואי על הכריכה של הספר הראשון והשני נראים יותר כמו חום כהה כזה בעוד שבספר כתוב שיש לה שיער שחור…לא? בכל מקרה, שתי הכריכות חמודות להפליא והיו עוד משהו שמאוד אהבתי.

    • kenny הגיב:

      לגבי “דוברי העיר” זה הזכיר לי *נורא* את שומרי הערים של רותם ברוכין.

      • זה היה באחד מה-“היה יהיה” האחרונים, לא? רק רפרפתי עליו אבל נראה לי ששם זה היה יותר האנשה של ערים ולא שיח בין אנשים לערים…וגם הערים ב-“המדריך” הן די ערטילאיות, יש להן אופי מסוים אבל לפחות בנתיים זואי לא ממש מקבלת מהן המון מסרים ברורים, רק תחושות פה ושם ומשפטים פה ושם…

    • האמת שהתרגום הנכון הוא זואיטאיסטים, לא?

    • ניימן הגיב:

      רק רציתי לאמר שאני מאד מעריך את זה שהצלחת לכתוב שלוש פסקאות לפני שהתחלת לספיילר 🙂

      (על השאר אגיב מחר. בכל זאת, אמצע הלילה וכו’)

    • ניימן הגיב:

      מה אגיד, כתבת נהדר! אני מכתיב אותך על חוזה השתתפות בכל מפגשי מועדון הקריאה מעתה ועד סוף העולם:)

      כמה הערות:

      מה זואי אמרה לבוס שלא נראה לך אמין? זה נראה לי עניין סובייקטיבי שלך. אני, במצבה, הייתי מזמן מתהפך על הבוס-ערפד. כאילו, מנסים לאכול אותה והוא מתעסק בדד-ליין של מדריך טיולים מזורגג! אפילו באמריקה ה”מקצוענית” זה נראה לי כחוסר-אנושיות (תרתי משמע).

      גרני גוד מיי היא עוד נקודה של הספר עם פוטנציאל מדהים (זקנה kick-ass) שגוועה לפני שמיצו אותה. בשניה הראשונה בכלל חשבתי שהיא מכשפה עתירת כוח – והתאכזבתי לגלות שלא.

      עורכת city guides שמדברת עם ערים! איך פספסתי את האירוניה? זה כמו ערפד שעובד בבנק הדם, וזומבי במדעי המוח! (מה שבטוח יקרה בהמשך הסידרה, אם הבנתי את רוח הדברים של לאפרטי).

      לסיום, חידה: כמה בני-אדם קיימים בעולם של זואי שלא מעורבים בעולם הקואטרי? לפי הספר, עולם הקואטרי הוא סוד שמור כמו הכור בדימונה.

      • תודה רבה:-)) ואשמח להשתתף בעוד מועדוני קריאה. אתמול רכשתי את Wool באמאזון אחרי שחברה שמעריצה את הספר ממש טענה שהתרגום נוראי ומפספס הרבה פואנטות והמליצה על קריאת הספר באנגלית. אז יש כבר בסיס טוב למועדון הבא…

        אני אתחיל לענות לשאלות מהסוף להתחלה:

        – לדעתי יש הרבה בני אדם חסרי מושג בעולם של זואי. היא מדגישה מן הסתם את כל האנשים שכן יודעים כי זאת הסביבה בה היא מסתובבת.

        – בעיניי זה היה השוס האמיתי של הספר הראשון. עדיין מחפשת כזה בספר השני.

        – דווקא היא דמות מצויינת בתור עצמה. סוכנת CIA לשעבר, מתנקשת, שהיא גם הומלסית עשירה, גם מדברת עם ערים וגם מתמזגת איתן לפי דרישה :-)) זה לא רע בכלל…מכשפה, אם כבר, זה דווקא trope שחוק.

        – אממ, אין לי ממש דוגמאות לשלוף מהזיכרון אבל היו הרבה מקרים שבהם היא נהגה בצורה שלא במקומה. חוץ מזה, היא הסכימה לעבוד בהוצאה לאור עם “מפלצות” (אל תספר לאף אחד שקראתי להם ככה), מה בדיוק היא חשבה? שזאת תהיה סביבת עבודה רגועה וחסרת סיכונים? היא הסכימה לקבל על עצמה אחריות על אף הסיכונים בסביבה. אני מסכימה שהסיכונים היו הרבה יותר אישיים וגרנדיוזיים מרגע שלוסי נכנסה לתמונה. That Said, אני רואה המון נקודות שבהן היא יכלה לבחור אחרת ולשים את עצמה בפחות סיכונים. נגיד, לא ללכת במודע למועדון S&M עם אינקבוס שהיא לא עומדת בפניו בשביל “מחקר”.

        • ניימן הגיב:

          לאיודע. זה שאתה מסכים לעבוד במקום מסוכן לא אומר שאתה שם את הפסיכולוגיה שלך בהשהיה. מה גם שהיא לא חשבה לרגע שהסיכונים יהיו עד כדי כך גדולים; וגם הבוס לא חשב ככה.

          היא עשתה המון בחירות אדיוטיות. הראשית בעיני: ההתעלמות מהבוס שרוצה לאמר לה משהו דחוף שקשור לסכנת חיים שעברה עליה אמש, בגלל שהיא שהיא חייבת לעמוד בדדליין. כאילו, נובמת. ניסו להרוג אותך אתמול! אולי תקשיבי דקה מה יש לבוס לאמר בנידון במקום לזרוק “אני עסוקה בעריכה”, ולסגור את הסלולרי?

  5. kenny הגיב:

    בגדול אני מסכים אתך. החלק השני של הספר, העובדה שהיא לא מצליחה לברוח מהקלישאה של הקרב הגדול, היה מאכזב. לא זכור לי שהתאכזבתי כל כך כפי שאתה מתאר, אבל זה היה בהחלט מאכזב.

    הדמות של זואי חביבה, אבל לא יותר. העקשנות שלה נראתה לי קצת מוגזמת. הדמות של האישה הנבגדת הייתה קלישאתית עד כדי אנחה. לא ספר שתפס אותי מספיק בשביל לקנות את הבא בסדרה.

    • ניימן הגיב:

      יש בו מספיק רעיונות מקוריים כדי שאמשיך הלאה, אפילו אם לפעמים הוא נראה כמו fan-fiction. מה שלא מפתיע לאור רקעה של הסופרת.

      צריך כשרון עצום כדי לכתוב סצינת קרב גודל בספר פנטזיה דק שגם מציג עולם, גם דמויות, גם בונה קונפליקט וכו’ וכו’. למה כל כך הרבה סופרים מתעקשים על סצינות כאלה? אולי הם מושפעים יותר מדי מטלוויזיה?

  6. ירון חיימסון הגיב:

    עוד ספר שלא סיימתי בזמן (את הקודם סיימתי באיחור אבל הבנתי את הפואנטה אז בסדר) ואולי… לפי מה שאני קורא – טוב שכך.

    אני בערך בשליש, ונזכרתי מאוחר, והספר בתחרות קשה מאוד על הזמן המועט שלי עם שני ספרים אחרים (אקונין האחרון ניצח אותו ואני גם נמשך יותר ל-Raising Steam) ועוד פרפראות (התופת של דן בראון – לא ברור למה אני קורא את זה אבל אני חובב הזאנר) אז לא קל היה למור פה…

    הספר קליל וקל מאוד להכנס אליו. הוא לא משך אותי מאוד לקרוא ובכל פעם שהייתי צריך לבחור ספר קצת “הכרחתי” את עצמי לקרוא בו. הוא עדיין מעניין ואני עדיין אסיים אותו, אבל נראה לי שאם המצב כפי שמתואר בתגובות, הסופרת החביבה היתה צריכה להשאר בליגה שלה (החצי הראשון) ולא להכנס להרפתקאות מיותרות (מה שכתבתם על החצי השני). לסיכום, חבל שלא סיימתי, כנראה אסיים, כי שונא לא לסיים, אבל זה לא בעדיפות גבוהה בכל מקרה – ספר קטן וחביב.

    אם יסתיים בצורה סבירה – אנסה את השני…

    יאללה מחכה לספר הבא 🙂

    • ניימן הגיב:

      אקונין >> כמעט כל ספר אחר בעולם. אבל איך יש לך כוח לספרים הארבעים ומשהו של עולם הדיסק?! התייאשתי ב’גנב הזמן’. לא כי האיכות ירדה, אלא כי הבנתי את הפואנטה שלו.

      • ירון חיימסון הגיב:

        לא קורא את כולם. התייאשתי הרבה לפניך, אחרי שקראתי ברצף עד 23-23.

        מאז, קורא (או שומע, כי האודיובוק מבוצע נ-פ-ל-א) רק את סדרת Moist von lipwig שהיא פשוט תענוג. זה השלישי והאחרון…

  7. רחלי הגיב:

    טוב, אז בערך כל מה שהם אמרו פה.

    אני רק אציין שקראתי את הספר ממש מזמן. ולקראת המועדון שקלתי לקרוא אותו בשנית. אבל אז הרצתי בראש את העלילה ולהפתעתי – לא התחשק לי לבצע קריאה שנייה, אני חושבת שבעיקר בשל החלק השני המעפ-עפן.

  8. ניימן הגיב:

    ארז – אני לא רואה הבדל גדול בין אשפיות החץ-וקשת של קאטניס, לבין היכולות, הדי-שוליות יש לציין, של זואי. כאילו, תאמן אותי מליון שנה ואני לא אהיה קאטניס.

    גם הגיבורים של סקאלזי הם הכל חוץ מנורמליים. כאילו, הגיבור של האדם הזקן הוא גאון-מלחמה אסטרטגי מולד! הוא אדם רגיל כמו שאנדר אדם רגיל.

    אהבתי את הקישור! תודה.

להגיב על רינת קורבט לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting