הטרקטור השחור ויריד הקליעה

[מעלילות הטרקטור השחור]

כבר הייתי בכל רחבי בברנדנבורג. כבר ראיתי כל פינה. לא רציתי לחזור על עצמי. בלית ברירה הובילה אותי המפה מזרחה, למדינת סקסוניה השכנה.

הרחק מהעגה הברנדנבורגית. הרחק מהמרחבים הריקים.


[לחצו להגדלה]

זה היה אמור להיות טיול סופ”ש סטנדרטי. אבל יצאתי עייף לדרך. טיפות גשם מקשטות דרכי.

העייפות התגברה. מצב רוחי זועף כשאני עייף. לא ידעתי לאיפה אני רוצה להגיע, אבל היה ברור לי שאני נוסע בכיוון ההפוך לשם. נתקעתי עשרים קילומטר בכביש סואן.

כמה קילומטרים לפני Döbern, גמלתי בדעתי לעלות על רכבת חזרה הביתה. אבל אז ראיתי שלט: שניצל.

טוב, קודם נאכל משהו ואז נחזור הביתה. לא כך?
————————

השלט הוביל לחצר של בית פרטי. ישבו שם שלוש דורות נשים: סבתא, אימא ובת. המסעדה היוותה חצי מהבית. הזמנתי שניצל ובירה.

בעלת הבית התיישבה לידי יחד עם האוכל. ‘מאיפה באת? מה אתה עושה פה? לאיפה נוסע? איך מרגיש בגרמניה?’

היא המשיכה:’את הטירה של הרוזן כבר ראית? זה רק 20 ק”מ מפה! אתה לא יכול לוותר עליה! הנה, זה מה שתעשה..’. היא השתלטה לי על הטיול והתוותה תוכנית במפה. האנרגיות שלה העירו אותי, וחשבתי:

טוב, קודם נצלם כמה תמונות של הטירה ואז נחזור הביתה. לא כך?


——————–

“הטירה של הרוזן” נמצאת בבאד מוסקאו (Bad Muskau). הרוזן הוא, קחו נשימה ארוכה, “הרמן לודוויג היינריך פון פיקלר-מוסקאו”. הוא חי בתחילת המאה ה – 19, והיה הרפתקן ואמן עיצוב נוף.

הטירה והפארק של הרוזן בבאד מוסקאו הם סוד גרמני. הפארק משתרע משני צידי הגבול, הפולני והגרמני. הטירה נמצאת על חצי-אי. חובה להקיף אותה. הרושם משתנה מכל זווית.

צילמתי כמה שאפשר .חשבתי עוד לשתות קפה במרפסת הטירה, אבל למה בעצם? עדיף לעזוב. דיוושתי באיטיות החוצה מהפארק, מתכנן לתפוס את הרכבת הקרובה הביתה.

מאתיים מטר לאחר שעזבתי את הפארק, ראיתי שלט: ‘חדרים להשכרה’. היה לידו חץ שהפנה לסמטה קטנה עקלקלה שטיפסה במעלה גבעה. בקצה הסמטה עמד בית בודד. זה היה מחזה סוראליסטי. חשבתי לעצמי:

טוב, קודם נשאל, לשם הסקרנות, כמה עולה חדר ללילה ואז נחזור הביתה. לא כך?
——————————

את הדלת פתחה לי בחשש אישה קשישה. היא הייתה ממש קטנה, והיה ברור שפעם הייתה ממש ממש בלונדינית.

היא נראתה מופתעת כששאלתי אם יש חדר פנוי ללילה. היה. המחיר? 25 יורו. היא גם מכינה ארוחת בוקר ויש בירות במקרר אם בא לי. מצאתי את הפה שלי משכיר את החדר לפני שהראש הספיק לחשוב.

בחדר התקלחתי מהר. התיישבתי על הספה ועצמתי לרגע את העיניים. שעה וחצי מאוחר יותר פתחתי אותן. מוכה הלם משינה עמוקה בישיבה.

עזבתי את החדר סהרורי. שתיתי קפה ב – Kaffee König ושאלתי את המלצרית מה לעשות הערב.

היא שלחה אותי ליריד של מועדון הקליעה המקומי. ‘עוד שעה מתחיל ערב הגאלה של המועדון’. הם הקימו אוהל אירועים בראש גבעה מיוערת. איפה זה? ‘תעלה במדרגות בסמטה הבאה, פנה ימינה בשביל ביער ולך עד הסוף’.

שילמתי ויצאתי לדרך.
———————————-

האוהל הוחבא בקצה היער. ממש ביציאה מהעיירה. הוא היה כמעט מלא כשהגעתי. חמישית מהאנשים לבשו מדי ציידים. הכובע שלהם עוטר בשלל סיכות ועיטורים.

היו שתי עגלות ממכר בחוץ. אחת לנקניקיות וקציצות ענק. השנייה לבירה ושיכר מקומי. הזמנתי חצי בירה, והתמקמתי איתה על אחד מהשולחנות הגבוהים העגולים.

צילמתי את הבירה כדי לזכור אותה. אחד הקלעים בגיל העמידה, אחרי זה גיליתי שקוראים לו היינריך מילר, ישר פני אלי בחיוך. ‘מה אתה מצלם? זו כולה בירה. אף פעם לא ראית בירה?’. אמרתי שלא את הבירה הזאת. הוא המשיך, ‘זו הבירה הטובה ביותר באיזור! היא באה עם שיר!’. אמר, והתחיל לשיר. כמה מהקלעים האחרים במועדון מצטרפים אליו.

‘מאיפה אתה?’, שאל היינריך מילר. הוא לקח אותי תחת חסותו והכיר אותי לשאר חברי המועדון. היינריך הוא בחור כבד גוף עם פרצוף מלא הבעה. קשה להתעלם מהנוכחות שלו. הוא לץ עם נטיה לדרמטיות. הוא שותה המון, אבל המון המון, בירה.

הוא הציג אותי לבחור אדום אף בן ארבעים ומשהו עם שרשרת זהב גדולה. בקצה השרשרת היה מדליון נץ. ‘פספסת בצהריים את תחרות הקליעה השנתית שלנו! משליכים נץ מעץ לאוויר. הקלע המצטיין זוכה, או מחויב, לענוד את השרשרת הזאת במשך כל המפגשים שלנו השנה’.

אחרי זה הוא המשיך לפרשן. אחרי הצהריים הייתה תהלוכה לפני טירת הדוכס. מחר בבוקר יש מסיבה בגן הכנסיה. ‘מתחילים בתשע וחצי עם הבירה הראשונה להעביר את ההאנגאובר. תבוא, תבוא. תראה איך חוגגים בסקסוניה’.

טקס הגאלה היה קצר. הוא התפתח למסיבת ריקודים עם מוזיקת שלאגר גרמנית. קצת לפני חצות נטשתי. דשדשתי דרכי ביער מלא גחליליות עד החדר.

המראה של יער מהבהב התערבב עם ארבע הבירות ששתיתי ליופי לא אנושי.

————————————

התעוררתי בשש בבוקר מסיבה לא ברורה. קראתי במיטה ובשבע וחצי ירדתי לארוחת בוקר.

הקשישה הגרמנייה הייתה מקסימה. היא הניחה מולי קנקן תה, ביצה קשה, לחמניות חמות וערימת גבינות. טרפתי כמה שיכולתי, הודיתי לה מקרב לב, ויצאתי לדרך במצב רוח חברתי.

רכבתי בעקלתיים ודיברתי עם כל מי שנקרא בדרכי.

בבית קפה הצטרפתי לשיחה של זוג מבוואריה וזוג ממערב גרמניה. ב – Kromlau, פארק עוצר נשימה שעיצב הדוכס, עצרתי לצלם. בחור מקומי תיחקר אותי על מרכיבי האופניים. יש להם, לגרמנים, סקרנות אין קץ לפרטים טכניים משמימים.

ברכבת חזרה חלקתי קרון עם קבוצת נוער נוצרית דתית. הם נסעו לצפון גרמניה לשבוע מיסיונרי או משהו כזה. למדתי כמה שירי חברה חדשים.

בשתיים בצהריים הגעתי חזרה לביתי בברלין. התרחצתי. אכלתי משהו. וחזרתי לשולחן העבודה.

16 תגובות

  1. D! הגיב:

    נהדר.
    הטירה מקסימה.
    ובכלל, כל הסיפור מעורר בי געגועים קשים.

    לוואי והייתי מוצא את הכח לקום וללכת כל סופ”ש.

  2. רן הגיב:

    אני כל הזמן אומר את זה, והפעם אני אגיד את זה שוב: ניימן, אתה אדיר..!

  3. yael הגיב:

    נשמע כמו סופ”ש מעולה. אין כמו ההפתעות שהדרך מציבה בפניך. עשית לי חשק להגיע כבר לגרמניה (אבל זה עוד ייקח זמן).

    את שלי ביליתי במסע ארוך לחיפוש פאפינים (הציפור הכי מתוקה בעולם, שנראית כמו אנימה יפנית המחברת בין תוכי לפינגווין) בדרום וויילס, ובדרך גילינו פאב עם אוכל מעולה, אנשים מקסימים, חופים מרהיבים, סחלבים על הגבעות וטרק יפהפה. איזה כיף להיות בדרכים!

  4. רוני הגיב:

    אני מחרה מחזיקה אחרי רן: אתה פשוט מופלא!

    הצילום של הקשת ביער יפהפה.

  5. רחלי הגיב:

    כרגיל, גורם לי לקנא.

  6. הילה הגיב:

    איזה כיף לך 🙂

  7. אסף הגיב:

    סתם בשביל לדעת, כששואלים אותך מאיפה אתה, מה התשובה? ישראל? ברלין?
    מה התגובה מחוץ לערים הגדולות?

    • ניימן הגיב:

      ישראל. אני רק לומד בברלין.

      התגובות עד עכשיו היו תמיד ידידותיות. אני בחור חייכן, ואני גם לא מתחיל לדבר עם אנשים שנראים כמו לאומניים קיצוניים.

  8. אמיר הגיב:

    ממש מגניב.

    נסעת לשם באופניים מברלין או שלקחת רכבת לאיזור לפני?

    • ניימן הגיב:

      לקחתי רכבת לקוטבוס, ואז שוטטתי בלי מטרה עד שנחתתי ב – Bad Muskau.

      יום אחרי זה כבר רכבתי ישר מ – Bad Muskau לקוטבוס. זה עניין של שעתיים אם לא עושים עצירות קפה וצילום כל הזמן.

להגיב על D! לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting