המדף הז'אנרי: ג'ונתן קרול – רוח רפאים: סיפור אהבה

לפעמים יש ספרים מהוללים שאני לא מבין למה מישהו אוהב. Boneshaker (זומבים סטימפאנק במאה ה – 19)? שיעמום מחץ. הארי דרזדן? הומור דלוח. ביליון שמיליון ממלכות? אירוטיקה זולה.

'רוח רפאים: סיפור אהבה' לא שייך לקטגוריה הזאת (כך שלא ממש ברור למה אני מתחיל את הביקורת ככה). הוא דווקא ספר שאני מבין למה אנשים אוהבים: הוא רגיש, כתוב היטב, מלא דמיון אך אמין.

הדמויות בו עגולות כמו כדורגל ויש להן עומק ומערכות יחסים. יש בו אפילו עלילה ויש לה סוג של הגיון פנימי.

הוא ספר שבאמת הייתי שמח לקרוא ולאהוב, אלמלא בעיה אחת: ממש לא נהניתי ממנו.

בן הוא… בחור. בחור רגיל כזה, שאוהב לבשל ונורא רגיש.

יש לבן כלב בשם פיילוט ואקסית בשם ג'רמן (German, זה שם אמריקאי טיפוסי?). פעם בן וג'רמן היו הזוג הכי מאוהב בעולם – ותאמינו לי, ג'ונתן קרול יודע לכתוב זוגות מאוהבים. מאז שהם קיבלו את פיילוט הם קצת, איך נאמר, פרודים.

העניין הוא שבן היה אמור למות ביום בו הוא קיבל את פיילוט. הוא החליק וראשו נחבט בפינת המדרכה. אבל הוא לא מת, ואף אחד לא יודע למה. אפילו לא מלאך המוות. אז מלאך המוות, מתוך חובה מקצועית וגם קצת סקרנות, שולח את רוח הרפאים לינג לעקוב אחרי בן.

בתקופת המעקב, לינג מצליחה להתאהב באקסית של בן, וגם ללמוד לבשל כמעט טוב כמוהו! ו… נו, מפה זה מסתבך. אז רק אומר שעלילתית הרומן נסוב סביב תעלומת ה'למה בן לא מת'. אם כי הנושאים האמיתיים בו הם מערכות יחסים, התבגרות, ילדות, אנשים וסתם הגיגים על העולם.

כשהייתי קטן, כאילו, ממש ממש ממש קטן, אמא שלי נהגה להמציא בשבילי סיפורים. היה בהם בערך הכל: חיות וגיבורי על ומכוניות וזומבים. הכלי העלילתי העיקרי בהם היה 'פתאום!', והשימוש בו הלך בערך כך: 'פתאום ירדה מהשמים מכונית שנוהג בה נינג'ה עם זנב מאש!'. בגיל ארבע מתתי על זה.

אבל מאז עברו די הרבה שנים, וכיום הפתאום הזה פחות מתאים לי. וזה חבל, כי זה אחד מכלי העלילה העיקריים ברוח רפאים (סיפור אהבה). ספר שכל העלילה בו היא פתאום אחד גדול, שנועד לחבר בין הדברים שרוצה ג'ונתן קרול לאמר על החיים.

יש לקרול המון מה לאמר על החיים! או-הו, על כל נושא יש לו אבחנה. על קבצנים, וילדים וכלבים ומערכות יחסים (ומערכות יחסים ומערכות יחסים. יש מצב שהוא player). האמת היא שבהתחלה דווקא הייתי סבלני, וקראתי די בהנאה את כל האבחנות האלה.

אבל מתישהו זה נמאס. 287 עמודים שנדמים לשורת פוסטים של בלוגר מוכשר פשוט לא מחזיקים אותי. מהסיפור לא היה איכפת לי בשיט, הדמויות היו בובות כאלו שעליהן אפשר לספר את דעותיו של קרול על החיים. הקסם מעושה והעלילה מלאכותית.

אם אתם חושבים שרוח רפאים (סיפור אהבה) הוא יצירת המופת הגדולה של המילניום הנוכחי – אז אני מבין אתכם. באמת. אבל אישית, וצר לי לבעס, הוא פשוט לא עשה לי את זה.

[ג'ונתן קרול – רוח רפאים: סיפור אהבה. אנגלית: 2009. עברית: 2011]

2 תגובות

  1. יוס ואחיו הגיב:

    יתכן שהשם אמור להיות germain (ג'רמיין; ז'רמיין).

    ובצפיה חוזרת ב-GHOST/ העצמות המקסימות ננוחם.

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting