המדף הז'אנרי: ריקוד עם דרקונים (שיר של קרח ואש #5) – ג'ורג' ר. ר. מרטין

אני קורא מאד לא רציני של שיר של קרח ואש.

אני זוכר את כל הדמויות הראשיות, כן. אבל רק איזה שבעים אחוז מדמויות המשנה. אם הולכים לדמויות השוליות, אני כבר לא מכיר יותר מחצי מהן. חובבן.

אז נכון, אפשר לבדוק באינטרנט במהלך הקריאה ולהיות מעודכנים עד הסוף. אבל בינינו? אני לא רוצה לקרוא ככה ספר. זה לא כיף.

אם לא קראתם את חמשת הספרים של הסידרה, לא כדאי לכם להמשיך לקרוא אחרי התמונה. הנה דעתי על ארבעת הראשונים (1, 2, 3 ו – 4)

אם אתם לא יודעים מהי סדרת שיר של קרח ואש, אז תגידו, מה אתם עושים פה?! יש לכם חמישה ספרים וארבע עונות של סדרת הפנטזיה הכי מפורסמת במאה ה – 21  להשלים!


[לא כריכת הספר, אבל תמונה יותר יפה]

זו השנה החמישית בה אני עושה טיול אופניים (השנה: ביער השחור), והשנה החמישית בה אני קורא ספר מסדרת שיר של קרח ואש במהלך הטיול. יש עדיין סיכוי שהספר השישי יצא לפני הטיול שנה הבאה. אבל אני לא מחכה בשמש.

בחמש השנים האלה יצאה סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס' שמבוססת על הספרים והפכה ללהיט עולמי. פתאום כל האינטרנט מדבר עליה. יש מליוני אנשים, בלי צחוק, שמנתחים כל פרק, דמות ומשפט. בתכל'ס, קצת מיותר עבורי לכתוב על היצירה.

ריקוד של דרקונים מתחיל כהמשך ישיר לספר הקודם. שזה רע מאד, כי הספר הקודם היה משמים ומרדים. דנים כאן רק בדמויות שנעדרו מהספר השני, ובדברים שהם עשו בינתיים (או יותר מדויק, לא עשו. הם לא עושים כלום). ככה זה ממשיך חצי ספר.

יש שני אלמנטים שמצילים את החצי הראשון משיממון. הראשון הוא טיירון. הדמות האהובה על מרטין, עלי ועל רוב מעריצי הסידרה. כל פרק מנקודת מבטו של טיירון הוא תענוג רצוף של שנינות. איפה חותמים על עצומה לכך ששני הספרים האחרונים יסופרו רק מנקודת מבטו?

האלמנט השני הוא איכות הכתיבה של מרטין. היא הייתה מושלמת בספרים הקודמים, אבל הצליחה איכשהו *להשתפר*. מרטין הוא כותב הפנטזיה הטוב ביותר בפלנטה. נקודה. אולי לא מבחינת עלילה או מקוריות, אבל מבחינת איכות הכתיבה? יצירת מופת.

הוא מכניס מילים חדשות לשפה האנגלית, ואז חוזר עליהן שוב ושוב עד שהם נכנסים לראש הקורא. הוא חוזר על מנטרות ("מילים הן רוח") ויוצר סלוגנים חדשים לסדרת הטלוויזיה.

הוא מדגים שוב ושוב את נקודת מבטו על העולם: שאנשים מונעים מייצר מיני ולא מלוגיקה. הוא מדגים את זה חזק וטוב עד שזה נצרב בתת מודע של הקורא.

הנה כמה ציטוטים שאהבתי מהספר.

"אין אדם חופשי באמת. רק ילדים וטיפשים חושבים אחרת."
"אדם שקורא ספרים, חי אלף תקופות חיים לפני מותו."
"אנשים ילחמו על דברים שהם חשים ששייכים להם, אפילו אם אלו דברים שהם השיגו ע"י גניבה."

בחצי השני שאר הדמויות נכנסות לעלילה, מתרחשים כמה אירועים ראויים לציון (דרקונים!). א-בל. זה לא גורם לספר להיות טוב. מקסימום, סביר.

הקסם של העולם פשוט מגוחך. ברנדון סנדרסון, שמאמין במערכת קסמים ברורה שהסופר חייב להבין, היה מתפקע מצחוק. מרטין ממציא את מערכת הקסם שלו, אם בכלל יש אחת כזאת, כל פרק מחדש. הוא מבין אותה פחות ממגדת העתידות בדוכן בשוק.

השימוש של מרטין בנקודות המבט של הדמויות תמוה. בספר השלישי היה נדמה שהוא סוף סוף השחיז את השיטה. הוא השתמש בה כדי להזרים אנדרנלין לקורא ולתת את ההרגשה שעוד מעט קורא משהו גדול. ואז… הוא וויתר על כל החידושים שלו. סתם ככה! אולי הוא שומר את הטוב ביותר לסוף?

עם כל התלונות, ויש הרבה, נהניתי מריקוד עם דרקונים. כי מרטין כותב טוב. כי יש שם הרבה דמויות מוצלחות. וגם כי קראתי אותו במהלך חופשה, ויכולת ההנאה שלי מבידור עולה משמעותית בחופשה.

[ריקוד עם דרקונים – ג'ורג' ר.ר. מרטין. 2011. נקרא באנגלית]

8 תגובות

  1. רחלי הגיב:

    אני קראתי את החמישי על רכבת, אי שם באירופה (נדמה לי איפהשהוא בגרמניה, לא בטוחה).

    אז עוד לא ידעתי שאין שישי. החשד הלך והתגבר בליבי וכשראיתי שהקינדל מצביע על 85% הבנתי שאין מנוס, ושיש עוד ספר.

    טרגי.

  2. אבי הגיב:

    אני ממש אהבתי את הספר הזה ואפילו את משתה לעורבים שהוא ספר ברמה גבוה מאד למרות ש"לא קורה בו הרבה" אולי זה נכון פיזית ו"אקשנית" אבל הוא יותר עמוק משאר הספרים. והריקוד גם מעולה.

    ואגב, בקשר ל"הקסם של העולם פשוט מגוחך." אני חייך לחלוק עליך, הקסם אצל סנדרסון מגוחך, מובן וילדותי, הוא בעצם מוציא את הקסם מהקסם על ידיי כך שהוא מפשט אותו.
    אצל מרטין הקסם מרגיש אמיתי כי הוא נשאר מסתורי וקמאי, בעל אלף פנים ואלף הבנות. אין דרך אחת להבין או להשתמש בקסם, יש אינסוף! ואנחנו נחשפים בכל פעם לדרך ולשימוש אחר וגם אז כשהוא חושף טפח הוא מחסה טפחיים ומותיר אותנו מלאי שאלות ומשתוממים.
    בכך שמרטין "לא מבין" את הקסם הוא הופך אותו לקסם, ובצעם מבין אותו יותר מכל סופר שמתהדר במערכת קסמים מתמטיקאית ורדודה.
    המסתורין הוא מה שכל כך קוסם לכולנו בששאו"ק, והוא קיים בכל, בדמויות בעולם ובקסם.

    נ.ב
    עד עכשיו לא הבנתי את זה ולא חשבתי על זה, פשוט כשקראתי את המשפט הנ"ל ממש התקוממתי כנגד ההנחה הזאת ואז נחתה עליי הארה הזו שהקסם אצל מרטין עולה בעשרות מונים על כל קסם מוסבר ומצועצע, פשוט כי מרטין משאיר אותו קסום…

    • ניימן הגיב:

      אני מודה שלא חשבתי על זה ככה:)

      תמיד ראיתי את זה בתור עצלנות של הסופר. אבל אתה די צודק, בתכל'ס, שיש משהו מעניין בקסם מסתורי ו"קסום".

      אני אישית עדיין מעדיף את הגישה של סנדרסון. שהקסם הוא תוספת לעולם הפיזיקה. תוספת שהמסתורין שלהם הוא שאף אחד לא מבין אותה עד הסוף (מה שדי נכון גם לעולם הפיזיקה שלנו). יותר קל לי לעקוב אז כקורא אחרי מה יכול ולא-יכול לקרות בעלילה.

      אבל אני לוקח בחזרה את המילה "מגוחך". אנסה לקרוא את הספר הבא דרך המשקפיים שלך. נשמע יותר כיף.

      • אבי הגיב:

        הנה הדעה שלי בניסוח פחות מסורבל וחוזר על עצמו, אני רואה את זה ככה:
        קסם הוא מסתורי, מלא שאלות תעלומות וסתירות, ואפוף בניחוח של הדרת כבוד ופחד.
        ברגע שאתה לוקח ממנו את זה (את ה"רב הנסתר על הגלוי") הוא הופך מקסם למתמטיקה.

        וגם אני לוקח בחזרה את המילה מגוחך וילדותי בקשר לקסם של סנדרסון חח

        נ.ב
        מה עם ספרי מד"ב : אסימוב, היינלין, סילברברג? בזמן האחרון גיליתי אותם, עולם שלם של ספרים שלא חשבתי ששווים מבט ולשמחתי גיליתי שאני ממש אוהב אותם. ספרים ממש טובים וקולחים ואפילו פילוסופיים משהו שגורמים לך לחשוב. בינתיים לא קראתי יותר מדי ואני אשמח להמלצות בז'אנר, אהבתי את:
        קץ כלזמן, עת תמורות, גר בארץ נוכריה, שקיעה (הסיפור והספר) כמה "חבילות" של סיפורים קצרים בעריכת סילברברג/אסימוב ועוד כמה ספרים שחמקו מזיכרוני…
        בקיצור, אני אשמח להמלצות, תודה מראש.

        נ.ב
        גם לספרים אפוקליפטיים/ פוסט- אפוקליפטיים שמתרחשים בעת שינוי/אחרי שינוי משמעותי באנושות, או ספרים "פוליטיים" משהו כמו גר בארץ נוכריה.

        • ניימן הגיב:

          טוב, אז גם אני אנסח את הדעה שלי בצורה יותר ברורה:

          דרך העשייה של קסם תמיד מסתורית וקסומה. גם אצל סנדרסון. אבל אצל סנדרסון מאד ברור מה אפשר לעשות בעזרת קסם. אצל מרטין אין שמץ של מושג. מה מפריע למרטין לכתוב מחר שמגיע קוסם כל יכול וכובש את העולם? כלום, זה לא סותר שום דבר בסיפור. אני מעדיף לדעת מה ההגיון הפנימי של העולם. אבל זאת העדפה אישית:)

          בקשר לנ.ב שלך: שמח שהתחלת לגלות את הקלאסיקות! אני מאד אוהב את הכתיבה של פעם. היא יותר תמציתית מאשר כיום.

          אפשר להמליץ על אלפי קלאסיקות. בקשר לשמות שציינת:

          סדרת הרובוטים וסדרת המוסד של אסימוב הן ההכי מפורסמות שלו, וגם הכי אהובות עלי.

          אצל היינליין אהבתי מאד את עריצה היא הלבנה (ספר מדהים), ואת הספרים לנוער (מנהרה בשחקים, המפלצת מהכוכבים ואזרח הגלקסיה במיוחד). בעצם, כל הספרים המוקדמים שלו נהדרים. בספרים המאוחרים הוא התחיל להתעסק יותר מדי בסקס וזה נעשה משעמם.

          לארי ניבן גם מאד מומלץ. בעיקר עולם הטבעת המופתי.

          ז'ילאז'ני סופר נהדר. סדרת אמבר היא הסידרה האהובה עלי בכל הזמנים.

          אלפרד בסטר – האיש המושמד ופני מועדות לכוכבים. שתי קלאסיקות משנות החמישים.

          את חולית אני מניח שאין טעם להזכיר..?
          (ופה אעצור. שלח מייל אם בא לך לדבר עוד על ספרים ישנים:))

להגיב על אבי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting