הנידון: קובלנה

חבר טוב עבר עם אשתו מברלין לעיר בצפון גרמניה. שניהם לא גרמנים אגב, למען הפרוטוקול.

כבר ביום השני הם נתקלו בבעיות; הם זרקו את הזבל לאחד הפחים בחצר. שעה אחרי זה דפק שכן מבוגר על הדלת. הוא הסביר, באריכות משהו, בשפה די חזקה יש לציין, שזה הפח שלו(!) ואסור להם להשתמש בו!

מסתבר שהבניין מגיע בלי פחים וחייבים לשכור אחד מהחברה שמפנה זבל.

באותו הערב עלה שכן אחר, ואמר שהוא דיבר עם הבעלים של הפח וריכך את ליבו. ‘הסברתי לו שרק עכשיו הגעתם, ומן הראוי שימחול לכם הפעם על טעותכם’. יפה מצידו על רוחב הלב.


[מקור. CC]

השבועות נקפו. חודש וחצי חלף.

הזוג החל להכיר את השכנים. עניין הזבל נפטר. אפילו אינטרנט בדירה הם הצליחו לסדר (אחרי יותר מחודש – ככה זה בגרמניה). ואז, שלשום בבוקר, הם קיבלו את המכתב הבא.

הוא הגיע מודפס, מקופל יפה בתוך מעטפה. אני מביא פה תרגום חופשי שלו, כי לדעתי מדובר בתופעה תרבותית של ממש.

הנידון: תלונה.

מר וגברת סמית’ [שם אמיתי שמור במערכת, נ’] נכבדים,

מזה בערך שישה שבועות שאתם שותפים בסביבה החברתית שלנו בבניין. כדי שנוכל לחיות אתכם ביחד בצורה חופשית ונורמלית, מבקשים אנו ממכם את הדברים הבאים.

1. תרדו בשקט במדרגות בין השעות שש לשבע בבוקר בבקשה! הערתם אותנו כבר יותר מפעם אחת! שנינו סטודנטים ולכן הולכים לישון לעיתים קרובות בשלוש בלילה.

הירידה הרועשת שלכם במדרגות מפריעה לשגרת חיינו. שעות מנוחת הלילה בבניין שלנו הן בין 22:00 ל – 7:00!

2. אתם משתמשים בפח הזבל השחור שלנו. [פה באה שורת הוראות של מתי מותר להם להשתמש בפח, כמה זבל, איך לארוז אותו וכו’. יש גבול אפילו לשטויות שאני מוכן לתרגם]

בברכה,
גברת מולר ומר הופרמן.

התגובה הראשונה שלי הייתה ‘פפפף’. השותפה הגרמניה שלי פטרה את זה ב’נאצים’.

גם חשבתי שהם זוג מבוגר בהתחלה, אבל אז ראיתי שהם סטודנטים צעירים. עם כלב – כמו שהעיר החבר. הם גם כתבו בצורת הפניה המכובדת ‘הם’, במקום להשתמש ב’אתם’ שיותר מקובלת בין אנשים צעירים.

החבר, שנורא אוהב לשחק במשחקים ביוקרטיים, ענה להם בקצרה אך בנימוס:

“נשתדל לרדת בשקט. אך אלו מדרגות ישנות וחורקות. גם אנחנו מתעוררים ממכם כשאתם חוזרים באמצע הלילה. שנית, לא זרקנו זבל לפח האשפה שלכם”.

איך שלא תסתכלו על זה, בישראל זה לא היה קורה. זוג סטודנטים צעיר בטח היה מתעלם מהירידה במדרגות. זוג מבוגר היה נוקש על הדלת – אולי – ומבקש להיות יותר בשקט.

הצדדים המעצבנים של חיים בגרמניה.

6 תגובות

  1. נדב טסלר הגיב:

    גם בישראל זה קורה.
    אמנם אנחנו קיבלנו מכתב בכתב יד ולא מודפס במעטפה אבל גם השכנים שלנו (הצעירים). ביקשו מאיתנו בנימוס שנדאג להשאיר למובילים של נביעות את הדלת פתוחה כי הצלצולים שלהם מעירים אותם משנת הבוקר המאוחרת שלהם.
    בסוף עברנו לתמי 4.

  2. D! פה הגיב:

    זה נשמע לי כמו עניין די קלאסי של תרבות אבל גם של העדפות.

    כמו שנדב אמר, גם בישראל אפשר לקבל מכתב. מצד שני על אף שגם בגרמניה אתה עשוי לקבל צעקות או מכות מהשכן הסיכוי לכך בד”כ יותר גדול בישראל. את בן דוד שלי דקרו במפתח בתל-אביב. השכן אפילו לא טרח לומר על מה, צלצל בפעמון פתחו לו ישר דקר.

    אני בדרך כלל מעדיף את המכתב בלי כל קשר, לא רוצה יותר מדי קשר עם השכן.

    מה שכן יש דברים מוזרים כמו עם הפחים (לא גרתי בארץ מעולם בעיר לא יודע איך זה – במושב אתה מקבל פח אבל צריך לדאוג לזה שיהיה לך פח). יותר מוזר מבחינתי זה דירות שמקבלים אותם בלי מטבח. כלום. אפילו לא כיור. רק ברז מהקיר. עוברים דירה לוקחים את המטבח איתם. בהתחלה חשבתי שזה מקרה ייחודי אבל אז נתקלתי ברבים כאלו. יותר הזוי מבחינתי. בהרבה

    • ניימן הגיב:

      כרגיל אני ואתה חיים בשני סוגים שונים של גרמניה:)

      עלי צעקו פה בחמש שנים האחרונות יותר ממה שצעקו בישראל בכל החיים. באלימות מהשכנים לא נתקלתי לא פה ולא בישראל. אני לא חושב שהסיפור העצוב של בן דוד שלך מעיד על משהו (הוא יכול לקרות גם בגרמניה. ובשתי הארצות, דקירה של שכן במפתח היא דבר קיצוני ולא נפוץ).

      עם שאר הדברים שכתבת אני מסכים לגמרי.

      שאלה: אם לא גרת בארץ מעולם בעיר – אז את הצעקות מהשכנים אתה מקבל במושב?? חשבתי ששם הדברים רגועים:)

      • D! פה הגיב:

        קודם כל כן! אני שמח ששנינו מוצאים גרמניה שונה לגמרי. אני יכול להניח שזה נובע בעיקר מכך שההבדל בין ברלין ומינכן הוא כמעט כמו ישראל וגרמניה. שלא לדבר על כפר בווארי קטן.

        אני שמח כי תמיד טוב שיש עוד זויות!

        אין אפילו כלכך מי שיצעק. פעם עוד אנשים היו מסתובבים במושב, היום זו קהילה חסרת זהות וקשר. בגדול. את הצעקות בארץ אני נותן ולא מקבל D: לא. יוצא לי לדאבוני להסתובב בעיר, האווירה לא נינוחה מי יודע מה. אבל שוב, האווירה בברלין (הייתי ממש מעט ועיקר באזור ניו-קלן) לעומת האווירה במינכן זה שני עולמות שונים.

        בכל מקרה – אני מאד אוהב את הפוסטים האלו שלך שנותנים זוית אחרת.

  3. טליה הגיב:

    ובכן,ממש לא מוזר בעיני. חברים המתגוררים בטוקיו קבלו,גם הם,מכתב המסביר להם בדיוק רב ומפורט איך,מה ואיפה לעשות עם הזבל שלהם ואיך להתנהג בבניין. נשמע לי קביל ואף נאה להבסיר לשכנים זרים את מנהגי הדיירים כדי שאיש לא יופרע במנוחתו.בארץ בהחלט יש סיכוי לחטוף גערות בטון קולני ואף איומים או,כפי שכתב כאן מישהו,מפתח מסובב אל הגוף.וכבר קראנו,לא אחת,בעיתונים על תגרות שהסתיימו במוות על דברים פעוטים…יפה ענו זוג הסטודנטים שלנו ויפה אם ינהגו כבני המקום. נימוסי טובים הם מצרך מבוקש ומבורך.

  4. יעל ר. הגיב:

    ודווקא פה בארץ אני עוד זוכרת איך בשנות ה-80 אחד הדיירים נהג לפנצ’ר מכוניות של דיירים שעצבנו אותו. יש לי חבר שסובל כיום מהתנהגויות נוראיות של השכנים, מרעש בשעות בלתי סבירות ועד שקיות זבל זרוקות בחדר המדרגות, אבל מפחד להעיר על רקע מקרי אלימות בסכסוכי דיירים במקום בעבר. תשמע, עדיף מכתב מנומס וטרחני, מעצבן ככל שיהיה.

    לא הייתי יותר מדי זמן בברלין (מעט פחות משבועיים) ולא כזה התחברתי אליה גם בזמן הזה, אבל אחרי 4 חודשים באירופה (אנגליה בעיקר) החזרה לארץ היא קשה מאוד. הלכתי יום אחד ברחוב הראשי בעירי, וכמעט נדרסתי 3 פעמים כשעברתי במעבר חציה באור ירוק. נהג אחד עוד עשה חצי משיכת כתפיים במקום “סליחה”, האחרים העירו לגבי אפשרויות התעסוקה של אמי. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות.

להגיב על טליה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting