המדף הז’אנרי: גיבור העידנים – ברנדון סנדרסון (הערפילאיים #3)

קשה להאמין שיש מישהו שקרא את הספר השני בטרילוגיה של הערפילאים, ולא ימשיך לספר הנוכחי: גיבור העידנים. בסופו של דבר זו אחת מטרילוגיות הפנטזיה הבולטות של העשור האחרון, עם ספר ראשון כמעט מושלם.

אז נכון שהספר האמצעי היה “פסדר” ולא יותר. זה טבעי לאמצע טרילוגיה, לא? אפשר לסמוך על מר סנדרסון שיסיים את הסיפור בבום.

אכן, השליש האחרון של גיבור העידנים הוא כל מה שחלמתם. קליעים מתחילת הראשון של הספר הראשון מקבלים משמעות אלפיים ומשהו עמודים מאוחר יותר. יש הפתעות, גילויים, הבנות מרעישות ורכבת הרים של אירועים. כיף גדול.

הבעיה היא שהשליש הזה מגיע אחרי שני-שלישים מרדימים לגמרי ששמים את ה – ז’ ב – זזזזזזזזזזזז. אז לקרוא או לא לקרוא? דילמה.

מכירים את זה שבספרי פנטזיה נוסחתיים יש מלחמת הטוב ברע? הרע רוצה להשמיד את העולם והטוב, נו, מתנגד לזה? אז זאת literally העלילה של גיבור העידנים. Literally. סנדרסון אפילו לא ניסה לעדן את זה.

הסיבה שסנדרסון לקח את העלילה הכי בנאלית זה שהעלילה היא לא באמת עיקר הספר. מה כן העיקר? שלושה דברים: הדמויות, מערכת הקסם והדת.

על הדמויות אין מה להרחיב. אחרי כל כך הרבה עמודים אתם פשוט רוצים לראות איך הן מתמודדות עם הרע המוחלט הזה, לא? סנדרסון יודע איך ליצור אנשים דמיוניים.

מערכת הקסם היא לכאורה הבונבוניירה שבכתר של הטרילוגיה. אני מכנה אותה קסם מודולרי. היא בנויה בשכבות: כמה חוקים פשוטים אחד על השני, שיוצרים ביניהם המון קומבינציות.

היופי במבניות הזאת היא שכל מיני דברים שנראים תמוהים בהתחלה, מקבלים הסבר מלא בהמשך. הסבר הגיוני שמתיישב נהדר בתוך מערכת החוקים הפנימית של הספר. ראשית, זו פשוט הנאה לראות את החלקים נופלים ביחד בצורה הגיונית. שנית, זה יוצר מיני חידות-בלשיות בספר. מעשה קסם מסתורי התרחש? ישר התחלתי לחשוב איך להסביר אותו בעזרת החוקים של סנדרסון, כי *ידעתי* שיש הסבר הגיוני.

עם זאת, הלב האמיתי של הספר הוא הדת. זה סוד מאד קטן שסנדרסון הוא מורמוני מיוטה. אמונה היא חלק עיקרי בחייו. הדמויות שלו מקימות דת, עוסקות בדת, ואחת הדמויות הראשיות היא חוקרת דתות(!).

מטרידה את סנדרסון העובדה שבכל דת יש סתירות פנימיות. למה מטרידה? כי כמו שנאמר על אחת הדמויות, “הוא לא אדם שנועד להיות חילוני”. מצד שני, הוא גם אדם נבון. סנדרסון לא מצליח להעלים עין מהסתירות בדת.

סנדרסון כל כך עסוק בלחפש דת בלי סתירות, עד שאחת הדמויות מעירה ש”נדמה שאתה מחפש דת שלא דורשת ‘אמונה’ מהמאמין”. זה יופי של דיון. אם הייתי בן 16-17 הייתי שוקע בו. אבל אני כבר מבוגר יותר. מגובש מבחינת אמונה, ולא מעוניין לדון בה. נשארתי עם מאות עמודים של דיונים לא רלוונטיים.

גיבור העדנים הוא ספר סביר בתור מסיים טרילוגיה. למרות שאין בו עומק (מבחינתי), גם החלקים המתים שלו “זורמים”, והשליש האחרון שלו מפצה על השיעמום של ההתחלה.

מומלץ? מה זה משנה? אם קראתם את הספר הראשון, תהיו חייבים לדעת את סוף הסיפור. ואם לא קראתם? כדאי לכם. למרות שמגיעים אחריו שני המשכים פושרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting