מועדון הקריאה מפגש 15: לבד על מאדים – אנדי ווייר

[המפגש החמש עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

לבד על מאדים הוא ספר נפלא, ומי שחושב אחרת הוא תפוח אדמה!

סליחה, פשוט הייתי חייב לפתוח עם בדיחת תפוחי אדמה.

כי לבד על מאדים הוא סיפורו של אדם שמקים חוות תפוחי אדמה על מאדים. סתם סתם. את תיאור העלילה תמצאו אחרי התמונה.

רק שתדעו שמעולם לא נכתב ספר בו תפוחי אדמה שיחקו תפקיד חשוב כל כך. יש מצב שהרומן הוא תרגיל שיווקי של איגוד מגדלי תפוחי האדמה.

מעבר לכך, לבד על מאדים הוא אחלה ספר.

לא, הוא לא מושלם: מלא בבל"ט טכני ולוקה עלילתית. רק שהוא כתוב בכזאת חדוות כתיבה, עם גיבור כזה גיקי מקסים ומצחיק, שהוא שבה את ליבי, ואת ליבם של מליונים אחרים, תוך שניות.


[הספר באמזון]

מארק וואטני הוא אסטרונאוט נאסא שנשכח על מאדים. כי היו בחללית שישה אסטרונאוטים, ולמפקדת יש רק חמש אצבעות. סתם, הם חשבו שהוא מת – כשלמעשה הוא רק איבד את ההכרה.

כשוויטני מתעורר הוא מגלה שהוא לבד על מאדים. זה לא סוף העולם: עוד ארבע שנים אמור להגיע צוות משימה נוסף, וכל מה שוויטני צריך לעשות זה לשרוד עד אז ולקפוץ עליהם בהפתעה (טה-דה!) כשהם נוחתים. מצד שני, יש לו אוכל ומים רק לכמה חודשים. איך אפשר לשרוד ככה?!

למזלו של וויטני, הוא לא סתם אסטרונאוט. הוא גם מהנדס (רמה מעל טוני סטארק), מומחה לבוטניקה (כנראה הטוב בעולם), כימאי (שווה ערך למארי קירי) ואדם בעל כישורים מסוימים במתמטיקה (נגיד, ברמה של ניוטון). שזה סט כישורים מאד הגיוני אם מתעלמים מהעובדה שלא היה אדם מוכשר כזה במהלך ההיסטוריה.

מהר מאד מתעשת ויטני (יש לו יכולות מנטליות של מייקל ג'ורדן) ומתחיל לשפר את המצב.

בשורת עמודים טכניים להחריד הוא מספר איך הוא "יוצר מים" (קל ופשוט: מחברים שני אטומי מימן עם אטום מימן – ובום! יש לכם מים), מאבטח את ביתו ומגדל טונות של תפוחי אדמה כדי לשרוד את כל התקופה.

העמודים האלה עלולים להתפרש כמשעממים. רשימות וכמויות של חומרים כימיים ודרכי גידול תפוחי אדמה. אממה: ויטני גם גיק על כמו ויל וויטון, ושנון כמו ג'וס ווידון. בדרך קסם, הוא מצליח להפוך את החומר הטכני הזה ל..מבדר. ז'אנר חדש: רשימות טכניות מבדרות.

אחרי כמה פרקים כאלה, כשוויטני כבר מתמקם על מאדים ונדמה לכם שהבנתם על מה הספר, מתחילה העלילה. עלילה סקאלזית כזאת: פשוטה אך יעילה. עם דמויות שכל אחת מהן בונבוניורה של שנינות ואופי משלה. עלילת מתח מד"בית שמצחיקה, מקפיצה וגורמת ללב שלכם לדפוק.

לבד על מאדים הוא כאילו ספר מד"ב. הוא שואל: האם יכול אדם לשרוד על כוכב מאדים עם הידע המדעי של ימינו? בניגוד לספר מד"ב אמיתי, הוא לא באמת עונה על השאלה. הפתרונות שלו מתאימים רק לגאון לא אנושי כמו וויטני. מה גם שלאורך הספר הם נעשים יותר ויותר מופרכים עד שבסוף לא ברור אם זה מד"ב או לוני-טונס.

לבד על מאדים הוא גם כאילו ספר מתח. כי איזה ספר מתח אמיתי כולל עשרות עמודים של דיונים טכניים על אלמנטים כימיים והמתמטיקה של גידול תפוחי אדמה ומיחזור שתן?

אז מה הספר כן? ראשית, הוא ספר feel good. כל הדמויות בו, ללא יוצא מהכלל, הן נשמות טובות שרק רוצות להציל חיים אנושים. הרע היחיד הוא כוכב מאדים האנוכי עצמו שלא הספיק לבנות אטמוספירה עדיין.

דמויות של מנהלים בכירים, שבכל יצירה אחרת הם פסיכופטים חסרי מצפון, הופכות פה לכבשים תמימות שרק רוצות לעשות טוב. כולם עוזבים את החיים האמיתים שלהם – לאורך שנים – בשביל לעזור למארק וויטני. אפילו במדינת-ישראל-מנסה-להציל-את-גלעד-שליט לא התגלה כזה טוב אנושי.

אבל יותר מזה, לבד על מאדים הוא ספר משפיע. אם לפני עשרים שנה הייתם שואלים אנשים אם אפשר לחיות על מאדים, רובם היו משיבים בשלילה.

בקהילת המד"ב התשובה בתהליך שינוי כבר שנים: טרילוגיית מאדים של קים סטנלי רובינסון מתארת איך אפשר "להאריץ" את הכוכב (להפוך אותו דומה לכדור הארץ), ובכל יצירה מד"ב עכשווית של העתיד הקרוב יש קהילות מתפקדות על מאדים (מה שפעם היה על הירח).

רק שבקהל המיינסטרים הרעיון הזה תופס יותר לאט. כן, יש את Space X שעושים המון רעש ומאיימים ליישב את הכוכב, אבל הרעיון עוד לא שכיח. לבד על מאדים, שהפך ללהיט מיינסטרים (פרטים למטה) משנה זאת. הוא עוד דחיפה מחשבתית של ההמון לכיוון הקמת קולוניה על כוכב אחר.

(זה לא שאני משוכנע שנקים מושבה על מאדים או שזה בכלל אפשרי. אם כל כך "קל" להקים ערי חלל, למה לא הקמנו על הירח? הדחיפה המחשבתית היא למען האפשרות ש"אפשר" אולי להקים מושבה על מאדים. שיקצו כסף ציבורי לצורך העניין, למה לא?)

יותר מזה, לבד על מאדים הוא ספר שיגדל לנו מדענים. מזמן לא זכורה לי כזאת יצירת ז'אנר מדעית כבדה שפרצה למיינסטרים. נער נבון עלול להתעניין בעקבות הספר בכימיה. יש לי הרגשה שהפופולריות של הפקולטות לבוטניקה תעלה בטירוף. בוטניקה! אולי המדע הכי פחות סקסי שיש.

לבד על מאדים הוא ספר מצחיק ושנון. הוא ספר שמנחית על הקורא שלל עובדות ורעיונות מדעיים ומגרה את הסקרנות. הוא ספר שיגרום לכם להרגיש טוב. יש בו את הגיבור הכי דומה לאיירון מן (בלי האגו) אי פעם, ואת צוות החללית הכי דומה לרוסיננטה (החללית מסדרת ה – expanse).

לכו לקרוא אותו, באמת.

אנקדוטה א':
היסטורית פרסום הספר היא סיפור feel good בפני עצמו. לאחר שכמה מספריו נדחו ע"י כל בית הוצאה אפשרי, החליט אנדי ווייר לפרסם את לבד על מאדים בחינם באתר שלו. פרק אחד כל פעם.

לבקשת הקוראים, הוא העביר את הספר לפורמט של קינדל והתחיל למכור אותו באמזון תמורת 99 סנט (המחיר המינימלי שאפשר לבקש שם). ואז… העסק התפוצץ.

גירסת הקינדל מכרה 35 אלף עותקים תוך שלושה חודשים. בלי פרסום! היא עלתה לראש רבי המכר המד"ביים באמאזון. ומה אתם יודעים, פתאום המוציאים לאור כן התעניינו בספר. ווייר חתם על חוזה של מאות אלפי דולרים להוצאת הספר בגירסא מודפסת וכאודיו בוק.

זה לא נגמר: זכויות הסרט נרכשו, רידלי סקוט נשכר לביים אותו (בוווז!), ועוד חודשיים תמצאו אותו כבלוק באסטר ענק. ואם השתתפתם במועדון הקריאה הזה, תהיה לכם הזכות לעקם את האף ולציין בסנוביות, "הספר יותר טוב".

אנקדוטה 2: באוגוסט 2013 כיכב הספר (הנהדר) Leviathan Wakes במועדון הקריאה. באוגוסט 2014 היה זה הספר (המדהים!) Ready Player One. ועכשיו, אוגוסט 2015, קיבלנו את הספר הפנטסטי לבד על מאדים.

יהיה הרבה לחץ על בעל הבלוג בבואו לבחור את הספר למפגש המועדון של אוגוסט 2016.

[לבד על מאדים – אנדי ווייר (אמזון). 385 עמודים. 2014]

38 תגובות

  1. ניימן הגיב:

    כמה נקודות ספויילריות

    1. הספר "נקטע" כשוויטני מוצל. באסה מוחלטת. הייתי מת לראות את פסטיבל החזרה שלו לכדו"א.
    2. אפרופו שליט: נראה לכם שוויטני היה נחטף לראיון כפוי בטלוויזיה לפני שהיו משחררים אותו לישון בבית? ראיון השחרור של גלעד שליט הוא אחת מנקודות השפל המוסריות התקשורתיות הגדולות ביותר שאני זוכר.
    3. האם ניישב את מאדים? או שמא הטרנד עוד שלושים שנה יהיה ספרים על איך האנושות מיישבת את צדק, כי על מאדים נוותר עד אז?
    4. איזה מה"קסמים" שביצע וויטני הכי מופרך? איזה הכי מציאותי? אין מצב שהייתי מצליח לעשות אפילו אחד מהטריקים שהוא ביצע כדי לשרוד. אפילו לא לאכול רק תפוחי אדמה במשך שנים!
    5. מה יש לאנדי ווייר נגד הסבנטיז! ואם יש לו משהו נגד הסבנטיז, למה הוא מדבר עליו כל כך הרבה?
    6. בזכות הספר ממש בא לי ללכת ולקרוא שוב את אגטה כריסטי.

  2. גלי הגיב:

    אהבתי את הספר והעלתי המלצה עליו בבלוג שלי. מסכימה עם דבריך! 🙂

  3. מיס בוז'רסקי הגיב:

    אני מצטרפת לדיעה הכללית ושלך, זה יופי של ספר. הוא סופר כיפי ומאד זורם וקשה להפסיק לקרוא אותו. אני קראתי אותו בזמן טיול בדנמרק ולונדון ובין היתר העברתי איתו נסיעות ברכבת, טיסה והמתנה להופעות בפסטיבלים. לפעמים ממש התבאסתי כשהלהקה עלתה ונאלצתי להפסיק לקרוא (הייתה הופעה שבה שקלתי להמשיך לקרוא, אבל הייתי בשורה הראשונה, לא נעים).

    לפעמים הפירוט הטכני קצת עלה על העצבים אבל לרוב ההומור הציני הנפלא של מארק אכן מעביר את זה בהנאה עצומה. אם כי לקראת סוף הספר, הרגשתי שגם הבדיחות של מארק כבר קצת חוזרות על עצמן ומתחילות לייגע. אבל באמת שבקטנה ובגדול מאד נהניתי מהספר.

    אני לא מבינה מספיק בהנדסה, בוטניקה או מתמטיקה (בכימיה יותר) כדי לדעת עד כמה מופרכות היו היכולות של מארק אבל כן, הוא בהחלט דמות מאד מארי-סואית. גם בכך ההומור שלו מציל אותו. אני פשוט חושבת עליו כעל מקגייוור של 2015, בחלל. סביר להניח שזה מה שקנה את כל אנשי המיינסטרים.

    • ניימן הגיב:

      הוא טיפ-טיפה התארך יתר על המידה. כשגם בסוף הבעיות נעשו מיותרות כאלה: כן כן, הבנו, קרתה למארק תאונה עם הרכב. אבל די ברור שהוא יציל את עצמו באיזה פתרון טכני גאוני שכבר אין לי כוח לקרוא אז יאללה – סיים עם זה.

  4. תומר הגיב:

    העמודים הראשונים של הספר משעממים וטכניים אבל מי שצולח אותם הספר הופך להיות מעניין וקצבי לסיכום מדובר בספר מומלץ לקריאה

    • ניימן הגיב:

      אצלי נקודת המפנה הייתה פרק 6 (אני חושב): כשכדור הארץ נכנס לתמונה והחל סיפור ההצלה שלו.

      בכלל הקטעים על כדור הארץ היו נהדרים. מעדיף שיוסיף עוד כאלה להבא.

  5. ארני הגיב:

    יופי של ספר, אולי מוגזם, אולי מופרך אבל עדיין מעולה.
    ראיתי את הטריילר אחרי שסיימתי ולא רציתי לכתוב את זה פה כשפרסמת אותו, אבל כנראה שאתה יכול לשים פה איזה ספויילר שאתה רוצה כבר בכותרת וזה לא יהרוס יותר מהטריילר. לא יודע אם ראית אותו לפני שקראת, אבל לי היה מתח לגבי מה הולך לקרות, היו כמה טוויסטים בעלילה. בטריילר העלילה פשוט פרושה מההתחלה ו(כמעט) עד הסוף.

    הכי פחות ריאלי בספר, לדעתי, היתה המהירות בה הוא גילה את כיוון הסופה, אבל זה היה בשלב שבו כבר העיפו עליו כל כך הרבה נאחס שבאמת אי אפשר היה למשוך את זה עוד. גם התהליך בו תוארה תחילת הקרע באוהל היה קצת צפוי, אבל כמו שסיכמת – זה לא גורע מהספר.

    אני חושב שאחד הרעיונות הכי יפים על יישוב המאדים היה ב-ספין. אבל אולי קצת פחות פרקטי, אז לא נראה לי שמאדים יהיה חלק מהפתרון לסכסוך.

    70' – לא ברור – איפה היה אוסף הספרים/סרטים/מוזיקה שלו? למה הוא נתקע עם דיסקו ואגאתה כריסטי, היה צריך להיות לו חומר לפחות עד החזרה הביתה.

    נ.ב
    חזרת במצב רוח טוב, אולי לא היית מחובר לחדשות, יעבור לך.

    • ניימן הגיב:

      לטיול אופניים של סופ"ש אני לוקח יותר חומר בידורי ממה שכל האסטרונאוטים לקחו איתם למסע של שנים למאדים. כמויות של סדרות, ספרים ומוזיקה. מה איכפת לי? הם תמיד על הציוד שלי.

      ראיתי עכשיו את הטריילר. אני מה זה הולך לשנוא את הסרט הזה.

    • מיס בוז'רסקי הגיב:

      למיטב זכרוני, האוסף שלו נפגע ועל כן הוא נאלץ לפנות לזה של לואיס.

      • ניימן הגיב:

        אבל עדיין, בשלב כלשהו נגמר לו הבידור. את יודעת כמה זמן היה לוקח עד שזה היה קורה לי? תקופות חיים לדעתי.

        • מיס בוז'רסקי הגיב:

          אבל אז זה היה פחות מצחיק עבורנו 🙂

          בהתחשב בזה שעבור כמה ימים שבהם לא יכולתי לקרוא צברתי מספיק אודיו בוקס לשנה וחצי, אז כן, סביר להניח שלמאדים הייתי לוקחת כל סרט, סדרה, שיר וספר שאי פעם נוצרו.

  6. רוני הגיב:

    כל כך נהניתי מהספר הזה.
    ראשית, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני אוכלת תפוחי אדמה. לפי ווייר יש בהם כל מה שגוף האדם זקוק לו, מלבד חלבונים.
    שנית, יש משהו מאד מאד כיפי בעולם שבו שילוב של מדע, עבודה קשה ודבקות במטרה פותר כל בעיה שצצה. הלואי וזה היה עובד ככה גם בעולם האמיתי. זה ללא ספק ספר feel good המושלם לבריחה מהאוגוסט המחריד הזה שנפל עלינו.
    חוץ מזה: תורגם לעברית על ידי דידי חנוך, יצא בהוצאת הכורסא. קראתי כבר לפני כמה חודשים, אז אני לא לגמרי זוכרת מה חשבתי על איכות התרגום.

    • ניימן הגיב:

      וויטימינים. אין בתפו"א אדמה ויטמינים. אבל הוא נתקע עם מלאי מסחרי של ויטמינים וכך מפצה על כך (בהנחה שויטמינים באמת עובדים?).

  7. ממש אהבתי את הספר וזו הייתה חווית קריאה נהדרת, ועדיין יש לי עליו לא מעט ביקורת. אבל אף אחת מנקודות החולשה שאציין לא באמת פוגעת בסיפור בכלליות. ההנאה שלי ממנו הייתה מלאה ומתמשכת עד לעמוד האחרון.

    מארק וואטני הוא אחד מגיבורי הספרים הכי נהדרים שקראתי כבר שנים. ההומור שלו וכוח ההתמדה מופלאים בעיניי. ללא הקול הייחודי שלו, הספר הזה לא היה אותו הדבר. בלי הקול של וואטני זה היה ספר מעניין ואינטליגנטי, אבל גם היה יכול להיות הרבה יותר מדי טכני ללא ההפוגות הראויות והנחוצות. אני מת על האופי הילדותי של וואטני שמתנגש לגמרי עם היכולות הטכניות (הלא ייאמנו) שלו, דבר שיוצר דמות מעניינת שלי היה קל מאוד להתחבר אליה.

    לאנדי וויר יש גישה מאוד מעניינת לסטוריטלינג. אפשר לקחת את זה לכיוון החיובי והשלילי כאחד: למרות שיש בעיקרון לא מעט נקודות של מתח בסיפור, אנחנו מקבלים רק סצינת-אקשן-בזמן-אמת יחידה בספר וזה ממש בסופו, כשחילוצו של וואטני מסופר על ידי מספר כל יודע. כל שאר האקשן בסיפור נמסר כלאחר מעשה כשאנחנו יודעים שהכל עבר בשלום (לא רק זה, לרוב כשיש התפתחות, וואטני מדווח התוצאה ישר בשורה הראשונה של הפרק). וזה מעניין בטירוף, הפעולה המודעת לעצמה של הוצאת העוקץ מאופן הסיפור המסורתי. מצד שני, בספר שהוא כל כך טכני לא היה מזיק קצת יותר רגעים עוצרי נשימה. אבל ברור לגמרי מה יותר מעניין את אנדי וויר כשהוא כתב את הסיפור.
    בהקשר הזה, עוד משהו שהיה מרענן עבורי ומוזר באותו זמן זה ההימנעות של וויר מלמתוח את הקורא באמצעות foreshadowing. ברגע שהוא מציג עבורנו זווית חדשה שהולכת להשפיע על הסיפור, הוא לא יבנה את זה לאט לאורך מספר פרקים כדי שהסקרנות של הקורא תתעצם עד לחשיפה העלילתית. במקום זה הוא מציג לנו את הזווית החדשה ועוד באותו פרק או פרק אח"כ כבר מראה באיזה אופן היא משפיעה על העלילה ואז נעזבת לגמרי. לדוגמה, כששיגור מעבורת האספקה כושל – כמעט מיד נחשף מה תהיה האופציה החלופית עם השיחה של הסינים וגם התכנית שלהם נחשפת ומסתדרת באופן מיידי. כך גם היה עם המהנדס ההוא שמגלה נתיב טיסה (?) חדש עבור ה- Hermes. אמנם דווקא איתו וויר לקח את הזמן טיפה יותר, אבל לא מספיק כדי לייצר מתח. שוב, ברור לגמרי שוויר לא מעוניין בבניית מתח בספר הזה, לפחות לא באמצעים המסורתיים והמוכרים. רק שלא החלטתי אם זה תרם לסיפור או פגע בו.

    לשלילה, קודם כל, הרגע הכי נמוך שהסיפור (ו-וואטני, למעשה) הגיע אליו היה המכתב שוואטני כתב לג'והאנסון שהסריח משוביניזם מכוער. קודם כל, המכתב היה כל כך לא אישי שזה היה מוזר, בטח לעומת המכתבים האחרים, והדבר היחיד שהוא עסק בו זה כמה היא כוסית ואיך זה ייתכן שהיא כזו חנונית למרות שהיא כזו כוסית. נקודת שפל.

    ברמה שפחות הפריעה לי, הצד הטכני של הסיפור הפך עבורי למעיק למדי באיזשהו שלב. זה נעשה מונוטוני וגם די משעמם. אני שמח שככל שהסיפור התקדם והגיעו תקופות בהן וואטני עסק רק בעניינים טכניים כך היו יותר קפיצות קדימה בזמן. זה היה מבורך לחלוטין. אבל שלא יובן לא נכון, דווקא כושר ההמצאה והיכולות המדעיות-טכניות המופלאות של וואטני היו מרתקות ונתנו אופי שונה לגמרי לסיפור הזה, משהו שלא קראתי כמותו קודם. זה היה מגניב וחדשני (גם אם מפורך בטירוף) אבל כל השפצור של ה- rover מאוד חזר על עצמו ולא היה באמת מעניין.

    מה היה הקטע הזה עם הסופה לקראת סוף הספר?? ביוסטון כשמגלים על הסופה שתפקוד את וואטני הם כמעט בטוחים שזה יכשיל לגמרי את החילוץ. אבל כשוואטני פוגש בסופה, הוא מצליח לעקוף אותה כמו כלום ובצורה הכי דבילית שיכולה להיות. זה היה החור שהכי הפריע לי בספר. היו הרבה דברים מופרכים שוואטני עשה, אבל רובם עברו לי מעל הראש. לעומת זאת, לשים שלושה פאנלים סולריים בקו ישר לאורך 80 ק"מ כדי לגלות את התקדמותה של סופת אבק עצומה שמתקיימת לאורך שבועות ואז פשוט להקיף אותה טיפה? זה היה ממש מגוחך לדעתי.

    הפריע לי קצת שלא נוצל הפוטנציאל לעסוק קצת בשאלת המחיר שכרוכה בהצלתו של וואטני. זה היה פרויקט שעלה מליארדי דולרים ושנים יקרות מחייהם של אנשים, אבל לא היה כמעט לרגע עיסוק בקו שמעבר לו העניין נעשה קצת מוגזם. זו יכלה להיות תמה מאוד חיונית ומעניינת אבל וויר מתעלם ממנה לחלוטין. כמו שניימן כתב, האופן שבו כל המנהלים בנאסא מתגייסים ללא יוצא מן הכלל ובמאה אחוז להצלתו של וואטני היא קצת חריגה ולא הכי תואמת את האופי האנושי, בלשון המעטה.

    • מיס בוז'רסקי הגיב:

      הוא קצת נגע בזה מהכיוון של החשיפה לתקשורת והעובדה שעיני כל העולם היו נשואות ושזה מהווה לחץ עבור נאסא לחלץ את מארק. אבל הוא עשה זאת באופן מאד מינורי וכל הדמויות אכן הפגינו רק רצון טוב ושמו את חייו של מארק מעל לכל. לא שזה דבר רע שזאת הייתה המסקנה – שצריך להציל אותו, אבל לא היה מזיק שהם יגיעו למסקנה הזו אחרי שהם ישקלו את כל היתרונות והחסרונות בכך.

      מהבחינה הזו העולם של הספר הוא אוטופי והזכיר לי את העולם של הסדרה "הבית הלבן". אני לגמרי רואה את הממשל של בארטלט מתגייס במלוא העצמה להצלתו של מארק. אם כי סביר להניח ששם היו רואים אותם נאבקים גם בכמה פוליטקאים רפובליקנים שהיו זועקים לגבי העלות.

      • כן, זה העניין, נמנעה כל אפשרות של דיון בשאלה הזו. אף דמות לא הציגה איזושהי קונטרה לפעולות של נאסא.
        המסקנה שנאמרת על ידי וואטני, שמה שמדהים במין האנושי זה שהיא מתאגדת כולה להצלתו של אדם אחד, לא מגיעה לאחר בחינה ואתגור התכונה הזו אלא קיימת כמובן מאליו. סתם חבל לי.

        • ניימן הגיב:

          אבל אתה חייב להודות שבחינה יותר מדוקדקת של הנושא הייתה גורעת מהרגשת ה – feel good של הספר?

          • מיס בוז'רסקי הגיב:

            זה תלוי, אם המסקנה עדיין הייתה שמצילים אותו למרות העלות, אז לא בהכרח. זה כן אבל היה פוגע באופי הקליל של הספר.

    • לגבי הנקודות לדיון:

      אני לגמרי עם וואטני והמרמור שלו מהתוכן הסבנטיזי שהוא נתקע איתו, ובעיקר מזה הטלוויזיוני והדיסקואי. תנסה את לשמוע במשך ארבע שנים רק את הפסקול של Saturday Night Fever. אני אישית הייתי כבר מזנק וולונטרית על הבלטה הרדיואקטיבית בשבוע השני לשהות שלי.

      ביאס אותי לגמרי שהספר מסתיים ברגע החילוץ. מאוד קיוויתי לפרקים אחדים שבו תהיה למארק אינטראקציה עם האסטרונאוטים האחרים. היה לי חסך קשה של דיאלוגים בהם וואטני לוקח חלק. זה היה יכול להיות זהב טהור, כמו שהייתה האינטראקציה שלו עם הצוות ביוסטון (או איפה שהם לא היו) באמצעות המחשב. אבל גם לא הפתיע אותי כשלא קיבלתי את זה. זה משהו שוויר התרחק ממנו מאוד במהלך הספר ואם היו רגעים כאלה, הם היו עשויים להיות מנוגדים למדי לאופי הכולל של הספר.
      דווקא העובדה שהגעתו של וואטני לכדוה"א נחסכה מאתנו היא משהו מבורך. קודם כל, זה סיפור שונה לגמרי מזה שקראנו עד החילוץ והאמת שאותי זה לא כזה מעניין.

      • ניימן הגיב:

        לאיודע. ההרגשה הכללית שלי היא שעד כמה שוויר כתב את וויטני נהדר, הוא כתב את הסצינות על כדור הארץ יותר טוב. יש לו בהחלט יכולות סקאלזיות של כתיבת דינמיקה בין דמויות.

        נראה לי שגם גרר"מ, לפחות בספרים הראשונים של שאוש"ק, עשה את הקטע של לספר על סצינות קרב אדירות בדיעבד. ואתה יודע מה? זה עדיף! כמה קטעי אקשן אפשר לקרוא? חוץ ממתי מעט רובים לא באמת מרגשים אותי. התוצאה היא מה שמרגש, וטוב שמדווחים אותה "בלקוניות".

        • באמת? את זה הרגע כתב מישהו שמכתיר כל שנה את סצינת האקשן הכי טובה שהוא קרא בשנה שחלפה? אלא אם כן אתה מעדיף את סצינות האקשן שלך נטולות מתח, אני לא מבין על מה אתה מדבר.

          עבורי, היתרון היחיד של הפרקים על כדוה"א זה שהיו בהם דיאלוגים ואינטראקציה בין דמויות. חוץ מזה, כל הדמויות על כדוה"א נופלות משמעותית לעומת הדמויות של האסטרונאוטים. בין רוב המנהלים של נאסא לא יכולתי להבדיל ולזכור מי זה מי.

          אגב, לא שמעת? הופסקה באופן גלובלי ורשמי ההפיכה של סאקלזי לשם תואר כדי לדבר על משהו חיובי… 😛

          • ניימן הגיב:

            די נו, אז כתב ספר אחד רע. מתפלק לכולם. אוטוטו נשמע את אורי משבח את החדש של סקאלזי והעולם יחזור להיות נורמלי.

            ההגדרה שלי לסצינות אקשן בספרים נורא מוזרה – אני יודע. היא כמעט אף פעם לא כוללת אקשן אמיתי. שנה שעברה בחרתי נגיד את המשחק המושלם בפאקמן מ – ready player one. לא ממש אקשן קלאסי.

            חרבות, מכות, קרבות וכאלה דברים די משעממים (חוץ מכמה יוצאי דופן). יוצאי דופן האנשים שכותבים אקשן מלחמתי טוב (סקאלזי, יברך האל את שמו הטוב, הוא אחד מהם כמובן).

            • אורי הגיב:

              תכלס אני מסכים עם רוב מה שנאמר. מה שכן, זכור לי בזמנו משפט שנאמר על אסטרונאוטים של נאס״א. משהו כמו ׳זה מתסכל, הם כל כך טובים בכל דבר׳. המשפט הזה עזר לי לסספנד את רוב הקטעים הטכניים בספר.
              מה שכן, הבדיחות שלו די עבשות רוב הזמן. קצת קשה להיות שנון במונולוג, והוא לא הצליח לטעמי.

              ואתה, אל תישא את שמי לשווא.

      • מיס בוז'רסקי הגיב:

        לול על הסבנטיז, אכן רגעים קשים…

  8. רחלי הגיב:

    ספר מוצלח. אנקדוטה – לאורך כל הקריאה דמיינתי איך יהיה לחוות את הספר הזה באודיבל. מפה לשם השגתי את הספר לאחרונה והתחלתי להקשיב לו – בינתיים אני דיי מאוכזבת, אבל ייתכן שזה סתם כי אני לא בראש לזה כרגע.

  9. melquiades הגיב:

    טוב קצת משעמם פה הפעם ;P
    כולם מסכימים.
    ואני מצטרף למקהלה…
    איזה ספר כיפי!
    באופן כללי אני מחובבי הבבלת הטכני, אז כבר התחלה טובה.
    החישובים הטכניים מספיק עניינו אותי שאפילו הצלחתי למצוא לוואטני טעות בחישוב. אבל אל דאגה, לא טעות שהייתה אמורה לגרום לו למות. עם כי גם אם היא כן הייתה, גם מזה הוא היה מוצא איך לצאת כמובן

    תוסיפו על זה שנינות וקצב פאנצ'ים ברמה של ג'וס ווידון, זהו קניתם אותי.

    ומכיוון שחוצמזה כולם כבר אמרו כאן הכל, אני סתם אשים את הציטוט האהוב עלי מהספר:
    על כדוה"א, מנהל נאסא א' למנהל נאסא ב' קצת אחרי שהם גילו שמארק ננטש על המאדים:
    “I wonder what he’s thinking right now.”
    מארק וואטני רושם ביומן:
    "How come Aquaman can control whales? They’re mammals! Makes no sense."

  10. נוגס הגיב:

    החומר הטכני גרם לי להרגיש טיפש, אני תוהה כמה ממה שמתואר (מבחינה טכנית) יכול להתרחש במציאות, אבל בסופו של דבר במקרה של Ignorance is a bliss – קיבלתי זאת כאמת לאמיתה והייתי מרוצה.
    הספר עצמו היה מעולה – רק לפני חודש קראתי כאן שעומד לצאת הסרט ואני ממש מחכה לזה.

  11. ירון חיימסון הגיב:

    מכיל ספויילרים.
    ראשית, לא סיימתי את הספר עדיין – כרגע ב-57% לפי הקינדל.

    מכיוון שעזבתי אותו כבר פעמיים או שלוש אבל חזרתי בכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב כמה הגיגים.
    הרעיון עצמו מעניין, הביצוע לטעמי בינוני מינוס, בעיקר בגלל עודף המידע הטכני.

    מארק הוא טיפוס מעניין, ורק במקרה הוא גם גאון מולטי-דיסיפלינרי וגם מקגייוור (יה, רייט) – אפשר
    לסספנד שאנשים שנבחרים לטיסות מאדים יהיו כאלה אבל זה קצת מוגזם. ההומור הציני מציל קצת
    את העניין, אך רק בהתחלה ובהמשך כמעט ולא העלתי חיוך.

    אני כבר יכול לדמיין את הסרט, איך הגיבור עומד מול לוח עם נוסחא, משרבט לו ואז מקיף בפרץ גאונות את התוצאה, 900 ימי תפוחי האדמה שלו. בסרט זה יקח עשרים שניות, בספר זה זרק אותי החוצה בפעם הראשונה וגרם לי לדפדף בערך 4% בקינדל עד שהעלילה עברה חזרה לכדור הארץ.
    בסרט זה עובד, בספר – אם אני רוצה לקרוא בסירס זימנסקי או במדריך בוטניקה, אני אלך לקורסרה.
    יותר מכל זה הזכיר לי חידות מד"ב שזכרתי מאוסף "קוסמוס" שקיבלתי בילדותי.

    בהתחלה זה עניין (לכמה דקות), אח"כ טירחן ובהמשך המאיס. מצאתי את עצמי מזפזף קדימה עד שיקרה משהו שיעניין אותי. אולי אני גיק פחות טיפוסי אבל ה-Number crunching היה ממש מעצבן.

    והבעיות שהוא נתקל בהן, עם פתרונות הקסם? גם ההסברים עצמם, כולל הפתרונות, הם רפטיטיביים להחריד. פשוט לצפות באיזה הוקוס פוקוס שיפתור את המצב הקשה (לדוגמא, במקרה ה-Airlock והחליפה הפגומה, ואיך לא הצליח להוציא את החליפה אבל פירק ביד אחת את הקסדה כשהוא לא
    רואה כלום וגם מחזיק את היריעה ואז רץ עם זה לרכב). ברצינות???

    אבל יש משהו מושך בעלילה הכללית ולכן אני ממשיך לקרוא (גם אם ברפרוף). אני חושב שהיה פה
    פוטנציאל לספר מד"ב אקשני א-לה סקאלזי של 200 עמוד שהיה יוצא פיצוץ, או משהו שהיה יוצא
    מהורהר יותר אך גם מוצלח ב-300 עמוד. התוצאה בעיני היא לא לכאן ולא לכאן. אני קורא בעלעול
    כדי לדעת איך יגמר, אבל זה בהחלט לא מרתק אותי ואני מוצא עצמי עובר לספרים אחרים בדרך.

    אני דווקא מצפה לסרט (לא ראיתי את הטריילר), כל זמן שהגינון לא יקח בו יותר מדי.

    עדכון – ראיתי את הטריילר. יש סיכוי שיצא ממש סבבה, אם כי גם בפרומתיאוס היתה סופת חול,
    וזה לא נגמר טוב.

    • ניימן הגיב:

      הטריילר מספיילר לך לגמרי את הספר! לא? ואני לא סומך על רידלי סקוט כבר שנים.

      מה שמצחיק זה שאמרת הכל בערך כמוני חוץ מהמסקנה הסופית. כן, הוא טוחן מספרים שלמי איכפת מהם, והבבל"ת הטכני מעיק באיזשהו שלב וההבדל בין מה שהוא אומר לבין "הוקוס פוקוס!" בקושי קיים.

      א-בל:
      א. הטון של מארק מציל הכל. קצת כמו אמבר של ז'ילאז'ני, שהטון של הגיבורים מרים את הסיפור למעלה.
      ב. ברגע שכדו"א הארץ נכנס לתמונה התחלתי להרגיש צמרמורת בגוף. ממש מרגש אותי בקטע Feel good. השטיקים האלה עובדים עלי..

  12. Athaclena הגיב:

    קראתי את הספר לראשונה בתחילת השנה, וכבר הספקתי לקרוא אותו שוב. אכן סוחף. מאז גם הספקתי לקנות אותו מתנה לאבא שלי ולחברה טובה (לחברה קניתי גם את שחקן מספר 1, והיא קראה את הכל ביומיים שלוש). גם המלצתי עליו לעוד כמה אנשים
    מין הסתם נהניתי, כן? שום דבר לא צרם או בלט לי במיוחד כבלתי אפשרי, ובשביל ספר שנשמע על הנייר די מדכא הוא פשוט כיף. שזה די מוזר…

  13. הילה הגיב:

    תודה כמו תמיד על המלצה נהדרת! הרגע סיימתי לקרוא ואפילו הזלתי דמעת שמחה אמיתית בסוף. אהבתי את הספר מאד וגם את הביקורת שלך… האמת? מחכה לסרט כבר…

  14. עמית הגיב:

    יאללה מצטרף לרוב כאן, ספר סוחף וקריא למרות ההארד-קור כימיה 503.
    מכל הבבל״ת הכי הטריד אותי איפה הוא עשה את החישובים? מקווה שהיה לו איזה אייפד בהאב מעבר לווייטבורד. בקטעי האקשן מחוץ לרובר/האב כשווטני עשה הכל בראש חשבתי לעצמי שבטח שכחו לספר לנו שהוא מדריך ג׳ימאט בזמנו הפנוי.
    אבל בתכלס הסספונד הרציני ביותר שייך דווקא לצוות ההרמס שבארבעים דקות פותרים מאה בעיות, כותבים תוכנה, מכינים פצצה, מדלגים בחלל ומתחברים לסנדרה בולוק הפנימית שלהם.
    ומה עם המפקדת לואיס? אין לה שום כישורים מיוחדים מעבר לקבלת החלטות? אם היא מחפשת עבודה אחרי שהם נוחתים אולי כדאי לדחוף אותה לרוץ לראשות הליכוד. מקווה שהיא יהודיה.

    בניגוד לרוב כאן אני מצפה לסרט, יהיה נחמד לראות אקשן ודרמה מאחורי כל המדע(ב) הקשה הזה. גם מאט דיימון ליהוק מדויק לווטני.

    לגבי ספרי אוגוסט, לא יודע מה תבחר ניימן, מה שבטוח תסמן את דצמבר כחודש הלוהט הבא של מועדון הקריאה. סטיישן אלאבן פשוט ספר מושלם. מד״ב פוגש ספרות יפה. גרם לי להבין מה היה חסר ברוב ספרי המד״ב שקראתי ומדוע זנחתי את הז׳אנר לאורך עשור.

    נ.ב.
    20 יום איחור זה נחשב פאשנבלי לייט למועדון קריאה בזה של האינטרנטים?

  1. 11 בפברואר 2022

    […] וייר אוהב ללמד. ראו את זה בספר הבכורה שלו, לבד על מאדים [ביקורת], זה התחדד בספר השני, ארטמיס [ביקורת], וזה צורח לכל עבר […]

להגיב על רוני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting