האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ז': מאקסטר לפליימות'

[רשימת פרקים קודמים]

מתחת לסככה באקסטר, עמד ג'ון וניסה לגלגל סיגריה בידיים רועדות.

'אלוהים', הורדתי את המעיל שלי ושמתי עליו. הוא חייך, חיוך-ג'ון אמיתי גדול כזה, 'כן, סוף הדרך קצת שבר אותי'.

הלכתי לקנות כוס קפה (לי) וכוס תה (לו), וחיכיתי שהוא ישתה ויתחמם קצת. הוא שתה מהר, ואז אמר, 'לא תאמין מה עבר עלי'.

—————————

מה באמת עבר על ג'ון?

הוא עזב את פורטסמות' מלא כעסים ורכב בשיא המהירות בגשם בלי לחשוב. לא הייתה לו מפה, אך הוא שינן מראש את רשימת העיירות בהן יעבור, ובכל מקרה נשאר רוב הזמן על הכביש הראשי.

אחרי שבע שעות רכיבה בגשם ו-140 קילומטר, הוא נכנס לדורצ'סטר וגילה שנגמר לו הכוח. בפונדק הראשון שמצא עלה חדר 60 פאונד ללילה. לא הייתה לג'ון שום כוונה לשלם את הסכום הזה, אבל גם לא הייתה לו שום כוונה להמשיך לחפש מקום אחר.

אז במקום זה הוא התנהג כמו עצמו-הישן. שאל אם זה בסדר שהוא ינוח שם רגע, התחיל לדבר עם הבעלים, ולפני שהוא הספיק להתייבש הם יצאו החוצה לסיגריה ביחד והמחיר ירד לשלושים פאונד ללילה.

בחדר הוא התקלח וישר יצא לפאב. הוא החליט שהוא הרוויח את הבירה ביושר.

בפאב ישב לידו איש בן שישים פלוס. ג'ון קנה לו בירה, האיש קנה לו בחזרה, והקשיב בסבלנות לכל הרפתקאות האופניים של ג'ון.

'אתה צריך לכתוב ספר על הסיפורים שלך', הציע האיש לג'ון, והזמין לו עוד בירה. זה נגמר בארבע בירות ולילה עם מעט שינה.

יום אחרי זה קם ג'ון מוקדם, די עייף, והחל לדווש לכיוון אקסטר. היו לו מאה קילומטרים לרכב כדי לפגוש אותי. 'הגשם רק התגבר לעומת אתמול' הוא סיפר.

25 קילומטר לפני אקסטר החלו הבעיות. הדרך הפכה ממישור לגבעות תלולות, וג'ון גילה שקשה לו לטפס.

הוא עצר לנוח – ואז המשיך שוב – ואז עצר – ואז הלך לאיבוד – ודי מהר הוא גילה שאין לו מושג לאיפה לרכב, וגם אין אף אחד בחוץ בגשם הזה שאפשר לשאול.

התחילה לכאוב לו הברך, והוא גם התעטש, אבל היה חייב לסחוב הלאה.

הכניסה לאקסטר עצמה הייתה כמעט בלתי אפשרית עבורו, וכשהוא נכנס לעיר סוף סוף הוא גילה שהוא רועד. אז הוא עצר וחיכה לי. חושב לעצמו, 'הממ, כאבים חזקים בברך הם לא סימן טוב..'

—————————

הגשם הפסיק בינתיים, וקנינו כמה מאפים. ג'ון לא הסכים להישאר לישון באקסטר. 'בוא נרכב הלאה' הוא אמר, 'חבל להפסיק, הדרך אמורה להיות מדהימה החל מפה'.

התחלנו לפלס דרכנו לעבר דרטמור. פארק לאומי הררי. אמרנו שנלון במקום הראשון שנראה.

אבל לא ראינו כלום. רק גבעות ונופים עוצרי נשימה עם כמה בתים זרועים בהם פה ושם.

—————————

בכיכר הראשית של מקום פצפון בשם דרוסטייטון (Drewsteignton) בעל 1600 תושבים, ישבה אשה באמצע שנות השישים לחייה בתוך אוטו אדום.

'אוי אלוהים, you poor thing!' היא אמרה כשהיא ראתה איך ג'ון נראה, 'לא, אין פה מלון. אבל נראה לי שנוכל למצוא לכם מקום אצלנו בבית. אני רק צריכה לשאול את הבן שלי, אנדרו, הוא חזר לגור אצלי זמנית, אתם מבינים..'

כך פגשנו את ג'ני.

—————————

ג'ני בת 66 וגרה עם הבן שלה, אנדרו. היא פטפטנית מוות, וישר חיבבה את ג'ון שאף פעם לא מתעייף מלהקשיב. אנדרו, הבן שלה, בן 38, והיה קצת חשדן לגבי שני האורחים שאימו סחבה הבייתה.

הצענו לו בירה מהסטוק שלנו, והוא נהפך לחביב וחברותי. ליצור אחווה גברית באנגליה זה הדבר הכי קל בעולם.

אנדרו לקוני וציני, בעוד שג'ני מכונת דיבור מהלכת. 'אני קופצת רגע לפאב, נראה לי שיש שם הופעה מקומית הערב', היא אמרה.

'הממ, אפשר להצטרף?' שאלתי בעדינות.
'קודם תן לי לבדוק אם באמת יש שם הופעה. חבל שתצאו סתם החוצה' ענתה.
'זה בסדר, נשמח ללכת לפאב בכל מקרה' אמרתי, במחשבה שפאב קטן כל כך יהיה חוויה אמיתית.

—————————

הפאב התגלה כבית שלפני יותר ממאה שנה עבר הסבה לפאב. החדרים בו עדיין היו החדרים המקוריים. המטבח תיפקד בתור בר.

פגשנו אנשים, וקנינו להם את הסיבוב הראשון. אחד מהם אמר שהוא רוכב הרבה באיזור. 'אני יודע בדיוק איך אתם צריכים לרכב מחר' הכריז, וישר התחיל לצייר לג'ון מפה עם הסברים מפורטים (כולל באיזה פאבים לעצור לבירה).

הזמינו אותנו לסיבוב הבא והתחילו לספר את המיתולוגיה של המקום:

'לאשה שפתחה את הפאב קוראים בטסי. היא עבדה פה יותר מחמישים שנה. בשלב כלשהו, היא הייתה הברמנית הזקנה ביותר באנגליה. אנשים באו לפה במיוחד לפגוש את אולד בטסי, והפכנו לאטרקציה איזורית צנועה'.

תמונות של בטסי תלויות בכל פינה במקום.

אחרי עוד שתי בירות התחלנו להתנדנד בכיוון מקום הלינה.

הגשם סוף סוף הפסיק, הדרך עברה דרך בית קברות עם כנסיה עתיקה שמשקיפה עליו. אור הירח נתן להכל הרגשה יפייפיה, וג'ון ואני החלפנו הקנטות ידידותיות.

'איך אתה מרגיש?' שאלתי את ג'ון, רגע לפני שהלכנו לישון.
'הרגליים קצת עייפות, אבל נראה לי שמחר בבוקר אהיה כשיר לרכיבה'.

הוא קרץ לי,
'אל תדאג מייט'.

גוד אולד ג'ון.

—————————

ג'ון התעורר כמעט שעה אחרי.

כשניסה לרדת במדרגות גילה שברך ימין שלו בקושי מתפקדת. 'אני לא בטוח שאני יכול לרכב היום מייט', אמר.

התכנסו לטכס עצה:
מחד, אני נורא רציתי לרכב בעליות בטבע.
מאידך, אם ג'ון לא יכול, אז הוא לא יכול.
מצד שלישי, אי אפשר להישאר עוד יום בבית של ג'ני ואנדרו.
מצד רביעי, אין לנו שום מקום אחר להישאר בו באיזור.

ג'ני, שבינתיים התאהבה בג'ון כמו בבן, הציע להקפיץ אותו עם הרכב.

התוכנית החדשה הייתה: אני יוצא עכשיו לדרך, עוד כמה שעות ג'ון וג'ני יפגשו אותי בבית קפה על הפיסגה. משם הדרך לפליימות' היא בעיקר ירידה, 'ואם יהיו עליות, אדחוף את האופניים' אמר ג'ון.

למען האמת, התגעגעתי לדווש לבד בקצב שלי. בלי לחכות ובלי לרדוף.

—————————

זה היה אחד מקטעי הרכיבה היפים שעשיתי.

גבעות עולות ויורדות, הרבה עשב והמוני כבשים.

מכוניות ספורות חלפו על פני, והן פספסו את כל היופי. נופים כאלה נועדו שיראו אותם בקצב נינוח של רכיבת אופניים.

—————————

במעלה גבעה בדרטמור, אחרי שג'ני הורידה את ג'ון, ורכבנו יחד על הפסגה כמה קילומטרים, מצאנו אוטו גלידה. הוא היה תלוש בנוף.

'זו גלידה מקומית, מחלב הכבשים שבאיזור!' התלהב ג'ון, 'חייבים לקנות גביע'.

קנינו, אכלנו, והתלאות של הימים הראשונים נמסו מעימנו.

—————————

הרבה יותר מאוחר באותו היום, בלילה כבר, ישבנו עם חבורת ילדים בני 22 שפגשנו בפלימות'. כולם זוגות, הבנות פי שתיים בגודל מהבנים. אני קצת עייפתי, בזמן שג'ון דיבר וליהטט עם כולם.

אחת מהן עובדת בגרינפיס אנגליה. היא מורעלת לארגון כמה שמישהי יכולה להיות מורעלת. ג'ון נכנס איתה לויכוח על גובה שכר מנכ"ל הארגון. הוא חשב שהשכר שלו מוגזם.

– 'כמה הוא צריך להרוויח לדעתך?' היא שאלה את ג'ון
– 'לא יותר מחמישים אלף פאונד לחודש.'
– 'יש מישהו שהיית חושב שמגיע לו יותר מחמישים אלף פאונד בחודש?'
ג'ון חשב על זה לרגע, הפריח עשן מהסיגריה, ואמר:
– 'לא'.

ויש הרבה דרכים לומר 'לא': יש 'לא' תקיף, יש 'לא' מעצבן, יש 'לא' עדין, ויש 'לא' אגרסיבי. אבל ה'לא' של ג'ון, באותו הרגע, היה כריזמטי. 'לא' יפה. 'לא' של האיש החברותי ביותר בעולם.

[בפרק הבא: קורנוול!]