הטרקטור השחור והמסבאה בקצה גרמניה

[עוד עלילת הטרקטור השחור]

מזה שבוע שאני מתעורר עצוב.

מדי בוקר אני שוקל לקחת חופש, ומדי בוקר אני פוסל את הרעיון, “כי יש המון עבודה”. עד שיום אחד במשרד לא עמדתי בזה יותר. הייתי חייב לנסוע, בלי להתכונן ובלי לעבור בבית קודם, שמא אשנה דעתי.

באחת בצהריים, יום שישי, יצאתי מהמשרד עם האופניים לכיוון סקנדינביה. היו עלי: סט בגדים להחלפה, כלי רחצה וערכת תיקון אופניים.

מה שיהיה יהיה.

bicycle forest

כבר כמעט חורף עכשיו וקר. רוחות קפואות צרבו לי את השפתיים וטיפות גשם צלפו בפנים.

רכבתי מתוך אנדרנלין הספונטניות, ששקע אחרי שעה והשאיר אחריו עייפות. גיליתי שאני לא רוצה לרכב, אני רוצה לנוח; רוצה מפלט.

ארבעים קילומטר מתחילת הטיול, ביציאה מהיער באורניינבורג, עמד בית גדול בין העצים, ועליו מתנוסס שלט: ‘פונדק עם מיטה, אוכל טוב והרבה הומור’. ניגשתי לשאול על חדר.

הוא עלה שלושים יורו. שילמתי, וכשקיבלתי את המפתח, בעלת הפונדק אמרה בחיוך, “טוב שבאת היום, יש יריד אורות גדול הערב בעיירה”.

נכנסתי, ולפני שהספקתי לחשוב נפלתי לשינה עמוקה של  שעתיים.

bicycle forest

התעוררתי, רכבתי לעיירה, שתיתי שתי כוסות קפה גדולות במאפיה, והלכתי לפסטיבל.

הוא נפתח בתהלוכת ענק מטירת העיירה לאורך הרחוב הראשי, עם מתופפים, כלי נשיפה ומאות אנשים שמחזיקים מנורות מקושטות בידיהם. זה היה אחד המחזות היפים שראיתי בשנים האחרונות; לא הצלחתי לפתח התלהבות אמיתית.

אכלתי ארוחת ערב גרמנית כבדה של ירידים, וחזרתי לחדר לישון, כי זה מה שרציתי יותר מכל.

תם יום א’ של הטיול.

פסטיבל אורות

יום ב’ של הטיול
קמתי נחוש, ולפני הצהריים כבר כיסיתי שישים קילומטר. לא רציתי לדבר עם אף אחד, ובכל מקרה לא פגשתי הרבה אנשים לדבר איתם בדרך.

זוהי תחילת החורף, והשלכת בשיאה. העלים נופלים בלי הפסקה והדרך דומה לרכיבה בתוך גשם עלים צבעוניים.

בשלוש ישבתי המום-ספורט בפינת קפה של מאפיה ב-Marrow, אחרי כמעט מאה קילומטר רכיבה. קניתי כריך וקפה שחור. בשלוש וחצי נכנסתי ליער מיריץ הענק, שמפורסם בפטריות אדומות כמו אש שמפוזרות בו. בשש בערב יצאתי מהיער לתוך עיירת נמל קטנה בשם Waren.

נורא רציתי בירה ונכנסתי לפאב הראשון שראיתי בנמל.

מעגן כפרי בחורף

על הבר בפאב היחיד ב-Waren ישבו מתמטיקאי ופנסיונר גרמני. בעל המסבאה הגיש לנו שתי כוסות בירה.

– לחיים!
– לחיים.

השקנו את הבירות. הפנסיונר לקח לגימה גדולה,
– אתה לא מפה, נכון?
– לא, מתל אביב. כרגע גר בברלין.
– נשאר פה הלילה? מצאת פנסיון נחמד?
– טרם, מחפש משהו זול.

‘היי, אקהרט!’ קרא הפנסיונר לבעלים, ‘הבחור פה מחפש מקום לישון – מכיר משהו?’
אקהרט ניגש אלי,
– מה התקציב שלך?
– נמוך. אני מובטל כרגע.

הוא חשב בשקט.
– תקשיב, יש לי מזרון אורחים. נשים אותו הרצפה של הפאב אחרי שנסגור, ואתה מוזמן לישון פה, הולך?
– הולך.

בית בסוף דרך עפר

סיימתי את הבירה, והפנסיונר הגרמני הזמין לי וודקה. השארתי שם את הדברים שלי, והלכתי לאכול משהו בעיירה.

Waren היא עיירת תיירות פנים גרמנית. לכן, בעוד שבכל עיירה בגרמניה מוצאים על פי רוב רק אוכל גרמני, ב-Waren יש כל מסעדה אפשרית חוץ מגרמנית. תיירים גרמניים מעדיפים אוכל איטלקי, יווני או אסיאתי.

מצאתי מסעדה איטלקית והזמנתי פיצה ואספרסו. הייתי מאד עייף והזמנתי עוד אספרסו, כשהמלצרית מלגלגת עלי קצת.

חזרתי לפאב והתפללתי שהוא עדיין שקט, כדי שיסגרו מוקדם ואוכל ללכת לישון. אבל חיכתה לי הפתעה: בשעה וחצי שנעדרתי הפך הפאב למסיבה ענקית של ממש. הוא היה מלא עד אפס מקום באנשי העיירה, “ככה זה כשאתה הפאב היחיד פה” אמר לי אקהרט, הבעלים.

הזמנתי בירה ושתיתי אותה ממש ממש לאט. נעצמו לי העיניים, אבל לא כל כך היה לי לאיפה לברוח. ככה המשכתי כמה שעות, עד שב-2 בלילה זרק אקהרט את כולם מהפאב (“אנחנו סוגרים”), ניקה שעה ואז סוף סוף, בשלוש וחצי בלילה, נתן לי ללכת לישון.

תם יום ב’ של הטיול.

bicycle forest

יום ג’ של הטיול
התעוררתי ב-11 והכנתי קפה. אקהרט אמר שאני יכול להשתמש במכונת הקפה של הפאב. עיינתי במפה בזמן שחיכיתי שאקהרט יתעורר וירד לפאב.

להמשיך לרכב צפונה? כבר מאוחר והימים קצרים, אין זמן היום. להישאר פה עוד לילה? אני חושב שמיציתי את Waren. לחזור לברלין? אולי. אולי.

אקהרט התעורר וישר הציב בחוץ שלט עם מחירי משקאות חמים. במהלך היום הוא מתפקד בתור בית קפה.

הוא בחור מעניין האקהרט הזה. חי באוקראינה הרבה שנים ולפני זה בשלל ארצות קומוניסטיות אקזוטיות. לפני עשרים שנה, אחרי הרבה שנות עבודה “קלאסית”, הוא פתח פאב קטנטן בקייב. ומהרגע הראשון, הוא הבין שזה הייעוד שלו. הוא טוב בלארח אנשים. הוא אוהב לארח אנשים. הפאב שלו תמיד פתוח כשהוא שם, והוא תמיד שמח כשמישהו נכנס.

לפני שנה חזר לגרמניה ופתח את הפאב ב-Waren. זה היה שילוב של געגועים ל”ארץ האב”, יחד עם הזדמנות בצורה של עיירה תיירותית בלי פאב.

‘אז מה החלטת לעשות היום?’ שאל אותי, ‘רוצה להישאר פה עוד לילה? אין לי בעיה. היום נסגור מוקדם, תוכל לישון טוב’.

שקלתי לרגע. ‘תודה, אבל לא. אני חושב שמיציתי את הבריחה שלי’.

סיימתי את הקפה ודיברנו עוד קצת, הוא הסביר לי איך מגיעים לרכבת, וכמה שעות אחרי זה הייתי בבית בברלין.

לא מסופק, אבל קצת פחות מדוכדך.

5 תגובות

  1. מיס בוז'רסקי הגיב:

    מזמן לא היה פוסט טיולים שלך, כיף! אני אוהבת אותם במיוחד.
    אני מקווה שעם המעבר לוורשה יחלוף לו הדכדוך.

  2. ארני הגיב:

    לא משנה מה הבעיה, אופניים הם הפתרון.

  3. D! פה ועכשיו הגיב:

    מעולה. שמח שיצאת לדרך. לפעמים התובנה האמיתית על הרווח מגיעה בדיעבד, בחלוף זמן

  4. אוווו, התגעגעתי לפוסטים האלו. עצוב שכשהוא כבר הגיע, הוא נולד מדכדוך. אני מאחלת לך “משנה מקום משנה מזל”, כי ציפור קטנה לחשה לי שהמעבר בוצע.

להגיב על ניימן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting