המדף הז’אנרי: All Systems Red – מרתה וולס (רביעיית Murderbot Diaries, ספר 1)

במאי 2017 יצא All Systems Red, הספר הראשון ברביעיית Murderbot Diaries. הנובלה, על כל 144 העמודים שלה, זכתה בפרסי ההוגו, הנבולה והאלכס, וגם הייתה מועמדת לפרס פיליפ ק’ דיק.

בגלל התהילה ומספר העמודים הקטן, יצא שהרבה אנשים קראו את הנובלה. תוך זמן קצר צמחה קהילת מעריצים גדולה. מספר לא-קטן של אנשים שאני מכיר האיץ בי לקרוא את הנובלה – כמו גם את שלושת ההמשכים שלה (שמסיימים את הסיפור, ובתכל’ס מתפקדים כספר אחד).

לכן מבאס לגמרי להודיע שלא אהבתי את הנובלה אפילו קצת.

הבעיה התחילה עוד לפני הקריאה. מאיזשהי סיבה חשבתי ש-Murderbot Diaries זאת סדרה של סיפורים בלשיים קצרים שמככב בהם רובוט בלש. זאת שטות מוחלטת; אין בספר דבר ולא חצי דבר בלשי.

בתכל’ס All systems red, הוא עוד מעשיית מד”ב עם דגש חברתי ומגדרי – מהסוג שיש מאות כמוה בעשור האחרון, וזה נעשה כבר קצת קלישאתי. העלילה מאד ישירה וסתמית, ולמרות הכתיבה הטובה, אין בה מה שיבדיל אותה משאר הספרים עם מסרים דומים.

אז רציתי, באמת שרציתי, אבל לא נפלתי שבי בקסם All systems red. מדובר ב”עוד” ספר מד”ב מודרני שלא סחף אותי יותר מדי.

All systems red cover

קבוצה של מדענים עורכת מחקר קואופרטיבי בכוכב מרוחק. החברה עבורה הם עובדים שלחה איתם דרואיד קשוח שישגיח עליהם, ויגן על השקעת החברה.

לדרואיד יש בדר”כ “יחידת ממשל”, שגורמת לו לציית לפקודות החברה. אבל הדרואיד שלנו פרץ את היחידה שלו, ועסוק בלתת פקודות לעצמו.

מלא שנאה וחמלה עצמית על כל האנשים שהוא רצח עבור החברה, הדרואיד מתחיל לכנות את עצמו בגועל Murderbot (שזה כמו שאפרו אמריקאי יקרא לעצמו ‘ניגר’). כל רצונו הוא שבני האדם יכירו בו כבן אנוש – בדיוק כמוהם. מלא עצב, מתמכר הדרואיד לסדרות טלוויזיה, אותם הוא צורך בכמות לא בריאה.

הבנתם את כל המסרים החברתיים שיש פה? או שאני צריך להכות אותם למוחכם בעזרת פטיש ומסמר?

מה שעוד – ל-Murderbot אין מגדר. היות והוא רק “חצי אנושי” (וחצי מכונה), כל עניין המין לא רלוונטי לו. בני האדם מכנים אותו it, וגם הוא חושב על עצמו בתור קוויר ולא בתור גבר\אשה.

באמת, יותר ישיר מזה הספר לא יכול להיות.

קראתי את הביקורות המהללות על הספר. מסתבר שהמון אנשים מצאו עצמם מזדהים עם ה-Murderbot. הם גם היו תמיד שונים, רק רצו שהחברה תקבל אותם בתור נורמאליים, וברחו מהמציאות לתוך סדרות טלוויזיה.

עושה לי עצוב לראות כמה אנשים חוו את החוויה הזאת. אני מבין לגמרי למה הם התחברו לספר.

אבל זאת תחושה שלי אישית קשה להתחבר אליה. הסיוט הכי גדול שלי הוא שמישהו יגיד שאני “נורמאלי”. אני יותר מתחבר למשנתו של דרק רוז, שאמר I don’t need your fucking validation.

זה לא שיש לי משהו נגד סיפורי “ייצורים דחויים”. כאילו, רטטוי הוא סרט האנימציה האהוב עלי בכל הזמנים. רק שצריך לדעת לספר סיפור כזה. רטטוי עושה את זה מופתי, באיטיות ועדינות (כבר אמרתי שזה סרט האנימציה האהוב עלי בכל הזמנים?). אין קשר בין עדינות לבין-All systems red. הוא זורק את המסר שלו בשורת הפתיחה, ואז מגביר קצב עד הסוף.

אילולא היו לספר רק 144 עמודים, כנראה שלא הייתי מסיים אותו. לצערי, זה מקרה בו ההייפ ואני הולכים לשני דרכים נפרדות.

[All Systems Red – מרתה וולס, 144 עמודים, 2017]

4 תגובות

  1. שונא מאטלב יחיה הגיב:

    ובאותו עניין…
    Sea of Rust by C. Robert Cargill
    יש מצב שתאהב. אין אנשים. רק רובוטים. במסע חיפוש.
    קליל ומעביר קצת זמן.
    וכרגיל, המון תודה על כל הסקירות והפוסטים!
    א.

  2. חובבן הגיב:

    בדיוק קראתי את הנובלה בעיברית ואני מסכים עם הרוב. הסיפור הרגיש כמו “חרב שניונית” לעניים, רק עם עולם פחות מענין.
    בנוסף, לקח לי זמן להבין שמדובר בנובלה ולא בספר באורך מלא. קנתי את הספר לקינדל ולא שמתי לב

  3. Gal Sisso הגיב:

    גם אני קראתי בעברית ומסכים איתך לחלוטין.
    נראה כמו תסריט מצומצם או כהכנה לסדרת טלוויזיה

להגיב על שונא מאטלב יחיה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting