הטיול שלא היה

זהו סיפורו של הטיול שלא היה.

הוא התחיל באוטובוס מתל אביב לאילת. מאחורי ישב אדם שוודי בשנות החמישים לחייו. הוא נהג אוטובוס בשוודיה, אבל מנסה לטייל כמה שיותר. שיא חייו היה טיול מצפון אירופה לדרום אפריקה, והוא סיפר לי במשך שעה על הרפתקאותיו בסודאן, חי אותן מחדש.

האוטובוס הוריד אותי בתחנת מעבר גבול רבין, משם אפשר ללכת בערך שני קילומטר עד הגבול עם ירדן.

המעבר מהיר בצד הישראלי נעים ומסודר. החלפתי 600 שקל לדינרים ירדניים. בצד הירדני המסוף בשיפוצים, ולא היה ברור לאיפה בדיוק ללכת. בסוף מצאתי עמדת "בדיקת דרכונים", אבל היא הייתה ריקה.

הסתכלתי בבלבול מסביב, עד שניגשתי לאדם עם כוס קפה ביד שנראה שייך, וביקשתי הדרכה. הוא הסתכל על הדרכון שלי.

– אתה מישראל?
– כן.
– חכה שתי דקות,

הוא אמר, ונכנס למשרד בדיקת הדרכונים, הניח את הדרכונים על הדלפק והמשיך לשתות את הקפה בלי להסתכל עליהם.

עברו עשר דקות. זוג אסייאתי הגיע, האדם בדק להם את הדרכונים, החתים ושלח אותם הלאה. הגיעו עוד כמה אנשים מארצות אירופאיים – הוא החתים להם את הדרכונים מהר והם המשיכו הלאה.

חייכתי אליו ושאלתי, 'אתה זוכר אותי, נכון?'.

– כן, חכה שתי דקות.

חיכיתי עשרים.

ניגשתי אליו שוב. אז הוא הסתכל בדרכונים, ושאל, 'לאיפה אתה נוסע?'. עניתי שלפטרה. הוא שאל, 'יש לך מדריך?', אז אמרתי שלא, אבל יש לי הזמנות בבית מלון, ושכבר הייתי שם בעבר.

'חייבים מדריך', הודיע לי האיש מעמדת הדרכונים, 'זה החוק בירדן. ישראליים חייבים מדריך'. הוא גם יכול לסדר לי מדריך אם ארצה. סירבתי, והוא אמר שאצטרך לחזור לישראל אם לא אקח מדריך. אז אמרתי שאני מעדיף לחזור לישראל.

– חכה שתי דקות.

חיכית עוד עשרים.

בזמן הזה האיש הכין לעצמו עוד כוס קפה, ועישן שתי סיגריות. גם באו כמה חברים שלו, הם נישקו אחד את השני על הלחיים כמה פעמים, ועישנו ביחד סיגריות בזמן שאני מחכה.

בסוף אחד מהם לקח את הדרכונים ויצא מהעמדה. נעמדתי וניגשתי אליו. הוא שאל, 'זה הדרכון שלך?'. הנהנתי, והוא אמר,

– חכה שתי דקות.

חיכיתי שלושים.

האיש נכנס למשרד, נעל את הדלת, ואז יצא מהצד השני, חזר לעמדת בדיקת הדרכונים, הניח את הדרכון שלי על הדלפק ושתה קפה.

אחרי שלושים דקות הגיע שוטר. האיש הביא לו את הדרכונים. השוטר לקח אותם, הלך לקצה המסוף, עישן סיגריה רבע שעה, ואז שב והחזיר לו את הדרכונים.

הריטואל הזה חזר עוד פעמיים – אלוהים יודע למה. בסוף השוטר ניגש אלי ואמר שאבוא איתו. הוא ליווה אותי את החמישים מטר מעד לשער הכניסה לישראל, החזיר לי את הדרכון ונפרדנו.

בישראל שאלתי אם זה נכון שצריך מדריך. חיילת ששמרה בעמדה שם אמרה שבשלושת השבועות האחרונים הם התחילו לאמר את זה ולהחזיר אנשים. היא אמרה שאפשר לסדר לי "מדריך בכאילו". זה אומר, אני אשכור ירדני שיחכה לי בצד השני של המסוף. הוא יספר שהוא המדריך שלי, ואחרי שאעבור אשלם לו כסף על מה שהוא אמר, והוא ימשיך לדרכו. סירבתי.

בבדיקת הדרכונים בצד הישראלי הפקידה דווקא הופתעה מזה שלא נתנו לי לעבור. פקידה אחרת הציעה לי שוב להשכיר "מדריך בכאילו". לא נראה לי.

בסוף החלפתי בחזרה את הדינרים הירדניים לשקל ישראליים. מסתבר שבשתי ההחלפות האלה ה-600 שקל התכווצו ל-450. 25% עמלה על שתי פעולות, למי שמתקשה לספור. זה בהחלט תרם לבאסה ולתחושה שמנסים לעשוק אותי.

לקחתי מונית לתחנה המרכזית באילת. 40 ש"ח, והנהג לא הסכים להפעיל מונה כאילו זה שנות התשעים בתל אביב. באילת דווקא מצאתי חדר זול  – 120 ש"ח – במלון מצוין: Rich Eilat Suites. הסתובבתי ברגל, שתיתי בירה בבר שכונתי מצויין בשם בר 21, והלכתי לישון.

בבוקר מוקדם עליתי על קו 392 למצפה רמון. הוא נוסע דרך כביש 12 וכביש 40, נכנס לכל דרך צדדית אפשרית במסלול, והנוף שלו מטמטם ביופיו. אחרי שלוש שעות, בלי הפסקה ואין שירותים על האטובוס, הוא מגיע למצפה רמון.

מצפה רמון

מצפה רמון מהמם ביופיו.

הנה מרפסת תצפית אסורה לטיפוס, ושני אנשים שבכל זאת עלו עליה בלי מורא (לא אני).

אפשר ללכת 40 קילומטר לאורך המכתש. אבל כשנמאס, הולכים לעיירה עצמה, מצפה רמון. לא ציפיתי למצוא שם משהו מיוחד. אבל אז, בפארק קטן במרכז העיר ראיתי את זה.

אלו המוני יעלים, שפשטו על הפארק. הם חסרי מורא מבני אדם, אבל מפחדים פחד מוות ממכוניות.

כל פעם שעוברת מכונית – זה לא קורה המון במכתש רמון – היעלים שועטים להתחבא בשיחים. כשהמכונית עוברת, הם יוצאים שוב לפארק, וחוזרים ללחך עשב. הניחוש שלי שהאינסטקט התפתח כי מכוניות פוגעות (בטעות) ביעלים, אבל בני אדם מביאים להם (בכוונה) חסה טעימה.

אפשר לגעת ביעלים, ויש אנשים שבאים להביא להם עלים לאכילה. גן חיות במרכז העיירה.

יעלים במכתש רמון הם כמו חתולים בת"א. הם לא נמצאים רק בפארק, אלא גם בחצרות הבתים. ראיתי אפילו אחד עומד על פח אשפה בחצר.

בסוף רעבתי. במרכז המסחרי של העיר דווקא יש אופציות שנראות סבירות. אבל הכי היה נראה לי הוא חומוס מרקש. יש משהו בנוף המדברי הרגוע של מצפה רמון שדורש חומוס. גם השלט והמקום היו מזמיני פנים, ואפילו היה שם די מלא.

האמת היא שהייתי צריך לחשוד כבר בשלב המחיר. חומוס גרגירים ב-28 שקל אלו מחירי מרכז ת"א, לא בדיוק שיא הפריפריה. הזמנתי.

החומוס היה טחון מאד גס. עם המון ממש חתיכות חומוס. יכול להיות שזה סגנון ויש מי שאוהב את זה ככה. אבל הגרגירים היו קשים למדי ולא מבושלים עד הסוף, מה שגורם לי לחשוב שזאת יותר טעות מאשר כוונה.

גם הביצה הייתה חיוורת. אבל מה שהכי הפריע, זה שהצלחת הייתה מלאה בקליפות גרגירי חומוס. באמת, המון המון קליפות. ניסיתי להתעלם מזה, אבל לצערי לא הצלחתי להינות מהמנה.

כאן טייל ניימן בלי מתכוון
במשך יומיים
ואז המשיך הלאה.


[שלט בנמל יפו, בתל אביב]

חזרה: אוטובוס ממצפה רמון לבאר שבע. רכבת לתל אביב.

16 תגובות

  1. ארני הגיב:

    ירדן בירוקרטית, צריך מדריך לקבוצה, לא ניסיתי לבד. פעם הבאה תמשיך לסיני ואם תרצה לאתגר את עצמך במדבר+אופניים, כתוב בגוגל סמרתון, הסתיים אתמול.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אחלה פוסט! למרות הטיול שלא היה והחומוס שכן. מזכיר לי קריקטורה של צ'רלי אומר לסנופי you live only once וסנופי עונה לו Wrong! you die only once but you live every day!

  3. ההוא הגיב:

    אם יש משהו שצהל לימד אותי לאורך כל הנסיעות הבלתי נגמרות שלי בדרום (שירתתי שנה במחנה סיירים, שהוא אחד מהסטיות של קו 392 ועוד שניה חותם ארבעה חודשים בבהד 1, היית בא להגיד שלום או משהו) זה שאין אוכל טעים במצפה רמון בכלל אבל הבחור שמקים עמדת אביזרי טלפונים כל יום ראשון נורא זול ויש אחלה ווי פי מהבנק.

  4. דוד הגיב:

    איכשהו הפכת עוד טיול של בצפר יסודי לשיטוט מרהיב א לה מזרח שוויצריה.

    גם הבירוקרטיה הירדנית, בסך הכל מזכירה את זו האוקראינית.

  5. יעל ר. הגיב:

    השלט בסוף מקסים.
    הוצאת את החשק מלקפוץ לפטרה, שזה דבר שאני רוצה שנים לעשות. ובכלל, הלוגיסטיקה של טיול בארץ שלא ברכב מייאשת. הייתי לפני מספר חודשים בקיבוץ כלשהו בנגב, תענוג של מקום, הליכות ברגל לטבע כל יום – אבל לא היתה שום דרך נורמלית לצאת משם, אפילו לסופרמרקט. מה שהבאתי איתי זה מה שהיה לאכול. על לקפוץ לחברים או לאכול בחוץ בכלל לא היה מה לדבר. מהמעט שטיילתי עם תייר שבא לארץ החלטתי שלא אחזור על זה – הרבה כסף, הרבה כאב ראש, מעט תמורה.
    בדיוק שוחחתי על זה עם בחור יפני שטייל בארץ לפני 4 שנים, איך ניסו לרמות אותו, איך התחבורה הציבורית התישה אותו, וכן הלאה. הוא עדיין מחבב את ישראל ואת הישראלים, אבל מרגיש שהוא כבר עייף ומבוגר מדי להתמודד עם השטויות הללו בחופשות.

    • ניימן הגיב:

      מצפה רמון דווקא יחסית מחוברת טוב. היה מאד מהיר להגיע משם לב"ש (ואז יש רכבת לת"א). אבל זה מקום סופר תיירותי, ולא קיבוץ אקראי בנגב, אז לא הוגן לשפוט.

      התחבורה הציבורית בישראל דווקא זולה יחסית להרבה ארצות שהייתי בהן. כל השאר לעומת זאת…

      • יעל ר. הגיב:

        היא לא כזו זולה בעיניי, אבל בעיקר לא מצדיקה את התמורה. יומיים של השבתה בשבוע זו שערורייה, האוטובוסים מהעיר שלי לא יוצאים כסדרם, הרב קו לא ידידותי למשתמש וכן הלאה.

        • ניימן הגיב:

          אני מסכים עם כמעט כל הבעיות שאמרת. הרב קו זה עוד סיבוך למערכת שגם ככה לא מי יודע משהו. אבל למה לא זולה? אני משווה אותה למרכז-צפון אירופה והיא ממש גרושים. יש גבול לכמה היא יכולה להיות זולה יחסית לעלות המחיה במדינה..

          • יעל ר. הגיב:

            ביחס לתמורה היא לא זולה.
            האמת שעכשיו אני מציצה ואני רואה שירד המחיר לעומת העבר. בעבר חופשי חודשי למרכז עלה מעל 300 שקל ללא רכבת, והיום זה כ-100 שקל פחות. מנגד, יומיים בשבוע אין תחבורה ציבורית ולכן עליך להוסיף עלויות רכב פרטי או מוניות כדי לנסוע בשישי-שבת-חג. זה מקפיץ משמעותית את מחירי התחבורה החודשיים.

            שנית, התחבורה בחלקה היא באמת תת רמה. אני כמעט ולא משתמשת בה ב-3 שנים האחרונות מתוך שנאתי אליה, אבל במעט שיצא לי חוויתי 2 תאונות, יום אחד שפשוט לא היו אוטובוסים במשך שעתיים כי בחברה שכחו שרוב הנהגים נעדרים בגלל חג מוסלמי ולא היה תחליף או עדכון באתר על כך, כמה וכמה השבתות רכבת כולל לחודש וחצי(!) שבהם ה"חלופה" היתה הסעה לתחנה הבאה שתוכננה כך שבדיוק פספסת את הרכבת ונאלצת לחכות לבאה עוד 40 דקות, אלימות והטרדות מיניות באוטובוסים, זריקת אוכל על נוסעים מילדים משתוללים וכו'.
            במקרים רבים אין בכלל כיסוי נורמלי של תחב"צ. הרבה פעמים יוצא לי יותר מהיר ללכת 40-70 דקות ברגל מאשר לקחת תחבורה ציבורית בעיר שלי או בשביל להגיע לערים השכנות.

            ועם כל הכבוד, אנחנו לא מרכז אירופה. אין לנו משכורות של מרכז-מערב אירופה.

            • ניימן הגיב:

              שאלה ושתי הערות.

              שאלה, איזה מחיר נראה לך הגיוני? עושה רושם שאפילו על שקל בחודש תגידי שיקר מדי, כי הטענות שלך הן לגבי האיכות, ולא לגבי המחיר. אם נשאר במחיר, לי הוא נראה נמוך. איזה מחיר היה נראה לך נמוך?

              שנית, המשכורות בברלין לא יותר גבוהות מתל אביב, והרכבות יקרות מתל אביב. מרכז-מערב אירופה איזור גדול, עם הרבה אנשים שמרוויחים מעט. ההכללה הזאת פשוט חוטאת למציאות.

              שלישית, את אותן התקלות שהעלית פה חוויתי בברלין. אין טעם לעשות עכשיו רשימת מכולת של תקלות מטורפות ואבסורדיות שם (על בסיס שבועי, כשהשתמשתי במטרו כל יום כדי להגיע לעבודה). אני שם לינק לפוסט מלפני כמה שנים, אבל באמת שהיו עוד מליון אירועים מטורפים.

              https://www.neiman.co.il/2013/07/5788

            • יעל ר. הגיב:

              אתה צודק במובן שבעיניי הבעיה בתמחור היא לא מחיר X כמו התמורה בעדו. כל עוד התחבורה הציבורית לא מצליחה להביא אותי ליעדי, היא לא מספקת תמורה למחיר. חופשי חודשי, גם זול, אינו באמת זול כשבספטמבר שליש מהימים אין שירות.
              רבים מחבריי נאלצו לרכוש רכב/אופנוע בקבלת עבודה מסוימת או התחלת לימודים גם כשאלו היו בתל אביב, והם גרו בעיר גדולה במרכז – השירות עד כדי כך רע ולא מאפשר הגעה סבירה ביומיום של חיים (נסיעות כתייר/מטייל/באופן לא קבוע לא נותנות תמונה מלאה). ושבתות, וחגים.

              אין לי באמת מושג מקרוב על התחבורה בברלין (הייתי לשבועיים לפני אי אילו שנים ובעיקר הלכתי ברגל), אבל מניסיון בערים גדולות אחרות בהרבה מהן זה עולם אחר מישראל. אני עכשיו בטייוואן, וזה מרשים. היעילות, המהירות, החיבור בין אמצעי תחבורה שונים, הכל.
              הייתי מוכנה לשלם יותר אם היתה תחבורה ציבורית נורמלית. באמת. שילמתי את זה בארצות אחרות יקרות יותר. אבל כיום מה שיש זה ביזיון.

            • ניימן הגיב:

              מה שיש כיום זה בזיון, והרב קו בתור *חובה* זה בזיון אפילו יותר גדול. אבל זה לא קשור למחיר.

              האמת היא שכל עוד התחבורה הציבורית תהיה מושבתת בשבתות (וימי חג), אז באמת כל דיון שמשווה אותה למקומות אחרים קצת מיותר.

  6. D! פה ועכשיו הגיב:

    פוסט נהדר.
    הייתי באיחת לפני שבוע, לראשונה אחרי 20 שנה. איזו עיר מכוערת!!!! אולוהים!!!
    ישר חשבתי על לעבור לעקבה, אבל לא היה לי דרכון. וגם שמעתי את הסיפור הזה על המדריך. עכשיו אני תוהה מה לעשות. (יש המלצה למקום טוב לישון בעקבה)?

    כביש 40 זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיי, כל הדרך מאילת (וגם אליה) דרך ההרים האדומים/צהובים, אל עובדה ומשם אל מצפה – משהו מטרפת.

    יש במצפה מסעדה טבעונית ממש ממש טובה באותו מרכז מסחרי שנראה שנשאר בשנות השמונים (ולצערי זה הטעם של רוב הדברים שם)

להגיב על יעל ר. לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting