קורקינטיים חשמליים

עיריית תל אביב הכריזה על שורת הגבלות להשכרת קורקינטיים חשמליים:
– איזורי חניה מוגדרים,
– קנסות למי שרוכב על המדרכה, בלי קסדה, או צופר בין 23:00 בלילה ל-7:00 בבוקר,
– החרמת קורקינטיים שיחנו במקומות אסורים.

זה מצטרף לרוח העכשווית של שאר עיריות העולם. במדריד, פאריס, שוודיה ואנגליה החרימו, רוצים להחרים, או הכריזו על תהליכי רישוי לחברות להשכרת קורקינטיים.

בסן פרנסיסקו התחילו כבר באפריל 2018 לדרוש רשיון לחברות להשכרת קורקינטיים חשמליים. הרבה ביקשו רשיון, אבל רק שתי חברות קטנות קיבלו אותו. אז מה עשתה חברה גדולה שלא קיבלה רשיון? רכשה את אחת החברות הקטנות, והתגנבה בחזרה לשוק.


[מקור, CC]

דעתי על קורקינטים חשמליים מתחלקת לשניים: דעה על ההמצאה עצמה: גאונית. דעה על קורקינטים חשמליים לשיתוף: רעיון יפה ש(כרגע) אי אפשר לממש בצורה טובה.

נתחיל מההמצאה. אחת מבעיות התחבורה בעולם היא ה”אלמנט קילומטר האחרון”. זה אומר שאם יש לכם 20 קילומטר מהבית לעבודה, 18 תעשו במהירות, ובשניים, בקילומטר הראשון והאחרון, תזדחלו באיטיות מעצבנת.

זה נכון למכוניות, לתחבורה ציבורית, ואתם יודעים מה? אפילו לאופניים כיום! 18 קילומטר יש דרך אופניים סלולה ומהירה, אבל שני קילומטר צריך לתמרן ברחובות צרים, מסוכנים ולא נוחים.

קורקינטיים חשמליים פותרת את הבעיה הזאת – וזאת מהפיכה אמיתית.

יש לי חבר שעבר לפני חודשיים ליישוב מחוץ לעיר. עכשיו יש לו גינה קטנה, שכנים שקטים וטבע במרחק יריקה. הוא מאושר, אבל הסביר שכנראה לא היה עושה את המעבר לולא המצאת הקורקינט החשמלי.

כי האיש צריך להגיע לעבודה בעיר כל יום. אז הוא יכול להגיע עם אוטו, אבל זה יקר, איטי ומעצבן בפקקים של הבוקר. יש לו גם רכבת כמה קילומטרים מהבית, אבל אלמנט הקילומטר האחרון מסביר שלהגיע מהבית לתחנת הרכבת, ומתחנת הרכבת לעבודה, יקח יותר מדי זמן.

אז ללכת ברגל זה איטי מדי. אופניים כמעט בלתי אפשרי לעלות על הרכבת בשעות השיא – וחוץ מזה, לא בא לו לעשות ספורט על הבוקר. מצד שני, קורקינט חשמלי? 9 דקות באוויר הפתוח, ואז הוא מקפל אותו ועולה על הרכבת לנסיעה של רבע שעה – רוכב עוד כמה דקות מהתחנה לעבודה. החיים שלו דבש.

מהפיכה או לא מהפיכה? פתאום מעבר לפרברים נראה הרבה יותר אפשרי, אפילו בישראל עם מיקום תחנות הרכבת המוזר בשולי העיר.

קורקינטיים חשמליים הם כמעט השיא של גל כלי הרכב החשמליים. קל ללמוד להשתמש בהם, והם מרגישים בטוחים למדי. הם מתקפלים ואפשר לשלב אותם עם תחבורה ציבורית. אפשר גם לעלות אותם בקלות למשרד או לבית, ולא צריך לדאוג שהם יגנבו כמו עם אופניים חשמליים.

זה ממש כאילו אנחנו סוף סוף מקבלים תשובה לשאלה, מה היא קורה אם אמא טבע הייתה נותנת לנו גלגלים במקום רגליים.

אישית, קורקינטיים חשמליים מתבזבזים עלי. אני חזק מדי בתחום הרכיבה על אופניים. זה הספורט היומי שלי, ואני רגיל לעשות עשרות קילומטרים ביום בלי למצמץ. אבל העולם לא סובב סביבי, והקורקינטיים הם המצאה מעולה להרבה אנשים אחרים.

ואז מגיעות הבעיות, שגורמות לקורקינטיים חשמליים להיות ההמצאה הכי שנואה בעשור האחרון.

נתחיל מהתשתיות. במקור ערים מודרניות תוכננו לשלושה סוגי תחבורה: הולכי רגל, כלי רכב ממונעים “קלאסיים” (מכוניות, אופנועיים) ותחבורה ציבורית.

זה עובד טוב כל עוד אלו כלי התחבורה העיקריים. כלומר, אם יש כמה סוסים על הכביש, המערכת תשרוד. אם יש כמה אופניים על המדרכה (או על הכביש), המערכת תשרוד. אותו הדבר נכון לגבי אופניים וקורקינטיים חשמליים: בכמות קטנה, התשתית הישנה – שלא מיועדת להם – הייתה מספיקה.

באיזשהו שלב בתחילת המליון החל גל עולמי של רכיבה על אופניים, והערים הגדולות הוסיפו תשתית נוספת לאופניים (וכן, אני יודע שבמרכז צפון-אירופה היו תשתיות כאלה הרבה קודם, כי שם היה שימוש גדול באופניים כבר המון שנים).

עכשיו נשאלת השאלה: לאיפה שיכים כלי הרכב החשמליים החדשים? ברור שלא למסלולי התחבורה הציבורית ולא למדרכה. אבל האם הם יכולים ללכת למסלולי האופניים? לכביש? או שהם צריכים תשתית חדשה משלהם.

התשובה שלי: הם לא שייכים לשום מקום. וזאת בעיה.

יש כאלה שאומרים שמקומם של כלי הרכב הממונעים הוא על מסלולי האופניים. לכל האנשים האלה אני קורא לעלות על אופניים ולרכב כשקורקינטיים חשמליים חותכים אותם על ימין ועל שמאל בתוך מסלול אופניים צר.

אם אתם חושבים שזאת אשמת נהגי הקורקינטיים, תעשו את הניסוי הבא: תעלו על קורקינט חשמלי ותתנהלו באיטיות מאחורי רוכב אופניים עייף. נראה אתכם לא מנסים לחתוך אותו בצורה מסוכנת בהזדמנות הראשונה.

הלאה. על הכביש? אז כן, קורקינטים חשמליים ממונעים, אבל הם גם איטיים יחסית לכלי רכב ולא מוגנים. זה מרגיש יותר כמו לרוץ ממש מהר בין מכוניות – ונראה מי האמיץ פה שיכול לעשות את זה. למרות שטענות דומות יכולות לבוא לאופנועים, והם דווקא מסתדרים יפה בכביש.

אז מה לעשות? תשתית חדשה לכלי רכב חשמליים אי אפשר לבנות. גם כי זה יקר, גם כי אין מקום, וגם כי עוד כמה שנים יגיעו כלי הרכב האוטונומיים וידרשו תשתית תחבורה משלהם. כמה תשתיות יכול מקום אחד להכיל?

הבעיה השניה היא הקורקינטיים החשמליים להשכרה, שזרוקים בכל ערי העולם כיום.

זה מסוג הרעיונות שכששומעים אותם, אומרים, “אוי, איזה רעיון מקסים! אבל רגע, הוא בחיים לא יעבוד! הקורקינטיים יפריעו לשאר התושבים! וגם איך תמנעו מאנשים לחבל בהם?”. אבל אחרי שממשים אותם מגלים שכל האזהרות האלה נכונות להפליא: קורקינטיים חשמליים הם מפגע עירוני.

הם גם זרוקים בכל פינה, חוסמים פינות אסטרטגיות בעיר. וגם מסתבר שאנשים אכן מחבלים בהם! איזו הפתעה.

בשביל להילחם בחבלות, הוסיפו חברות הקורקינטיים באיזשהו שלב אזעקות למכשירים. זה הולך בין צלצול נעים, לבין זעקות “עזוב אותי! עזוב אותי!” או משהו בסגנון שצועק לעברכם המכשיר החשמלי. זה אגב נכון גם כשאתם כולה מזיזים מכשיר שחוסם את כניסת החצר שלכם.

האזעקות האלה מורטות לי את העצבים. יש בתי קפה באירופה שנהגתי לשבת בהם בחוץ בכיף לעבוד, אבל עכשיו – כשכל דקה או שתיים יש אזעקה של קורקינט חשמלי – לפעמים סתם ככה אגב – אני לא מסוגל יותר. זה עינוי מים סיני. תקראו לי מפונק, תגידו לי שארגע – אבל ככה זה. רעש חוזר לא מוצדק זה אחד הגורמים לאי שפיות נפשית.

אי אפשר להתעלם מהיתרונות של הקורקינטיים להשכרה. רק שלשום ראיתי משפחת תיירים של סבתא, סבא ונכד שיצאו לטיול בוורשה עם קורקינטיים להשכרה. אבל גם אי אפשר להטמיע טכנולוגיה שפוגעת בכל מי שלא משתמש בה. אנוכיות ונוחות הן לא ערכים עליוניים.

העניין הוא שגם תרבות נסיעה זה משהו שמתפתח עם הזמן. מי שיש לו קורקינט חשמלי משלו, לאט לאט יתחיל לרכב רגוע יותר. מי שרק משכיר אותם בהזדמנות, מתפרע לגמרי על הכביש.

אז צודק מי שתומך בקורקינטיים חשמליים, ואפילו בחברות לשיתוף קורקינטיים. זאת המצאה גאונית עם פוטנציאל אדיר, שכבר כיום משנה את החיים של הרבה אנשים.

אבל גם התומכים בטכנולוגיה צריכים להבין שעוד לא ברור איך היא משתלבת עם שאר המרקם העירוני. הפתרונות של העיריות כרגע, שכולל בעיקר רגולציה וחינוך, הוא הפתרון המהיר והמובן מאליו, אם כי אני בספק אם הוא יפתור משהו לטווח הרחוק.

פתרון אמיתי יהיה כנראה משהו מקורי יותר. ימצאו אותו עם הזמן בשיטת הניסוי והטעיה.

או שנמשיך עם הג’ונגל שקיים היום עד שיגיעו המכוניות האוטונומיות ויתנו נוקאאוט לכולם.

נ.ב. כל האמור לעיל לא בא להצדיק את תרבות רכיבת הקורקינטיים בישראל, שהיא מתחת לכל ביקורת. בתור אדם שחי באירופה, אני יכול לציין שבתשעים אחוז מהמקרים שמישהו נוסע נגד התנועה, כמעט מתנגש בי ואז מצפצף לכולם שיפנו לו דרך, מדובר בתייר ישראלי.

אלו לפחות הדברים שכן אפשר לשפר עם חינוך.

פורסם בקטגוריה בסמטאות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 Responses to קורקינטיים חשמליים

  1. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)‏:

    הפתרון המתבקש הוא מכוניות אוטונומיות, ופינוי הכבישים ממכוניות רגילות לטובת קורקינטים ושאר החשמליים.
    זה יקרה בעשור הקרוב כשנסיעה באוטו תהפוך לשרות

    • מאת ניימן‏:

      לא יודע אם בעשור הקרוב. אתה מציג חזון בו כל המכוניות שקיימות כיום, לא יהיו על הכביש עוד עשור. זה לא נשמע לי הגיוני.

      גם עוד צריך לראות כמה מהר וטוב יעשו מכוניות אוטונומיות את עניין הסקלביליות, איך זה יתמזג אם הולכי רגל ואופניים וכו’ וגו’. פיילוטים קטנים זה נחמד, אבל זה כל מה שיש עכשיו למיטב ידיעתי.

  2. מאת אורי‏:

    רק לגבי האופנועים, בתור רוכב (קטנוע), בכבישים עירוניים אין כמעט בעיה. יש לך מספיק מהירות להתמודד עם התנועה. שלא לדבר על פיזיקה שעובדת לטובתך (גלגלים גדולים יותר – יציבות טובה יותר).
    וזה מבלי להזכיר את החוקים לגבי קסדה שאשכרה נאכפים (לא ראיתי מימי רוכב בלי קסדת חצי במינימום), ואת הדרישה המינימלית לשיעורי נהיגה וטסט.

  3. מאת יעל ר.‏:

    מוות לאופניים/קורקינטים חשמליים בישראל. זה נורא. הייתי השבוע בתל אביב ועל המדרכה זה כבר שדה קרב. נראה לי שזו הפעם האחרונה שאשוטט בחודשים הקרובים בעיר הזו. גם בעיר הולדתי בשרון כשהייתי עושה הליכה לילית, לפעמים בסביבות חצות, ברחובות ריקים, היה פתאום טס טמבל עם אופניים חשמליים וכמעט דורס אותי, בלי קסדה, בלי תאורה, בלי להסתכל (לעתים בלי לעמוד בדרישות גיל המינימום) ועם סלולר ביד.
    הגיע הזמן שיתייחסו לזה כאל כל כלי חשמלי אחר – תיאוריה, טסט, רישוי ולוחית זיהוי, וכמובן אכיפה וענישה.

    הבעיה היא גם שאנחנו אומה של פדלעות עצלניות. גם במדינות שיש הרבה אופניים האופניים החשמליים כמעט אינם קיימים בשטח. בדנמרק הם נחשבים כפתרון לזקנים או בעלי מוגבלות שקשה להם לדווש, ביפן הרבה מהם לא חוקיים. אנשים משתמשים באופניים רגילים, זה בריא, זה לא מסכן הולכי רגל, וגם, בואו נכיר בזה – יש להם גם תחבורה ציבורית עירונית נורמלית כתחליף אם לא רוצים לדווש (וזה לא יהיה פה, לא עכשיו ולא בעוד עשור). בארץ אנשים עצלנים, וגם נותנים את המכשירים הללו לנוער עצלן, שלא הולך מטר ברגל, לא יודע איך להתנהג בכביש, אבל חלילה שיזיז את הרגליים באופניים רגילים.

    כשהתווכחתי עם מישהי על כך היא טענה ש”אבל לנו קשה, מאוד חם פה, זה לא כמו המזג אוויר אצלם, אנחנו *לא יכולים* לדווש”. בולשיט. ביפן בקיץ גרוע מפה, הרבה יותר חם ולח ועם בונוס של טייפונים, בדנמרק אנשים מדוושים בקור, וגם בגשם.

    • מאת ניימן‏:

      תשמעי, את נורא כועסת, ולא את גם צודקת וגם לא צודקת.

      את צודקת בקשר לתחבורה ציבורית, וכמובן שאת צודקת בקשר לתרבות הנהיגה על כלים חשמליים פה. איום ונורא ומתחת לכל הביקורת. החדשות הטובות הן שעכשיו מתנהגים לזה כמו אל כל כלי רכב, עם תיאוריה ורישוי (בלי לוחית זיהוי אמנם). נתנו השבוע המון המון דוחות בתל אביב לאנשים שלא עמדו בדרישות, וזה צעד טוב בכיוון.

      בקשר לפדלאות והשוואה מול מקומות אחרים. ביפן לא הייתי, אבל בברלין אני חי כבר עשור, ואני חושב שאני יכול לטעון שאני אחד המומחים הגדולים שיש להבדלי רכיבה בין צפון מרכז אירופה לבין ישראל:-)

      אז חלק ממה שאמרת לא נכון. הרבה הרבה הרבה יותר קל לדווש בקור, בגשם ובשלג מאשר בחום הישראלי. אני אומר את זה בתור בן אדם שבמשך 3 שנים חי רק על אופניים בגרמניה, אבל בביקורים בתל אביב מדי פעם לקח אוטובוס, פשוט כי חם מדי. ניסיתי לרכב בת”א. לפעמים הגעתי למקומות ברמה שהרגשתי שאני עומד להתעלף, או שקיבלתי מכת שמש, ואם היו לי אופניים או קורקינט חשמלי כתחליף בת”א, בהחלט הייתי משתמש בו.

      אז אני לא חושב שאני פדלאה עצלנית, בכל זאת מדובר באדם שמדווש באירופה ממוצע של 20-30 קילומטר ביום. פשוט יותר קשה לדווש בחום מאשר בקור, ובחיים לא תהיה בתל אביב תרבות רכיבה דומה לאירופה בגלל הסיבה הזאת.

      • מאת יעל ר.‏:

        אז עזוב השוואה לאירופה: באסיה מדוושים, ושם הרבה יותר חם ולח. ביפן, למשל, ששם בקיץ אתה מתגעגע לכמה נעים בתל אביב באוגוסט… ושם גם עושים את זה כשמדי פעם טייפון דופק לך על הראש.

        • מאת ניימן‏:

          לא הייתי שם, אבל מזג האוויר שם שונה. כתבתי “החום” בתגובה שלי, אבל בעצם זאת השמש הקופחת. הרי לדווש ב-30 מעלות במזג אויור מעונן, מה שקרה לי באירופה, היה פחות קשה. אולי שאולי דווקא טייפון מצנן?

          עזבי את הפרטים, אני חושב שפספסת את הנקודה שלי. אני חושב שיש המון עדויות לכך שאני *לא* מפונק. אפילו בגרמניה מעטים האנשים שמשתמשים באופניים יותר ממני. ובכל זאת, בת”א קשה לי.. אז אולי זה לא הפינוק בכל זאת?:)

להגיב על יעל ר. לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting