מועדון הקריאה מפגש 42: The Crafting of Chess – קיט פלבו

[המפגש ה-42 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

ב-2012 או 2013, תלוי את מי אתם שואלים, ערכו אנשי המגזין הרוסי EKSMO בריינסטורמינג. הנושא? סיפורים שמתרחשים בתוך משחקי מחשב מרובי משתתפים.

להלן המשתתפים:
– וסילי מחננקו – מי שמאוחר יותר נחשב לאחד הסופרים הבולטים בז’אנר,
– עמיתו הסופר אלכס בובל,
– עורך המגזין דמיטרי מלקין.

בסוף הדיון הם בחרו שם לז’אנר: LitRPG, קיצור של Literature Role Playing Game. שם שהצורה בה הוא נכתב מעידה על המקור הרוסי שלו. אם המקור היה אנגלי, ה-RPG היה בא לפני ה-Literature.

המושג LitRPG הומצא אולי ב-2013, אבל הז’אנר היה קיים כבר הרבה קודם. פארק החלומות של לארי ניבן וסטיבן ברנס מ-1981 נחשב לספר הראשון בז’אנר (ספר לא משהו).

סדרת Sword Art Online היפנית החלה ב-2009. היא הפכה ללהיט ענק ביפן, ובעצם ללהיט ה-LitRPG הראשון שפורץ למיינסטרים – לפני ששם הז’אנר היה קיים. ב-2011 יצא שחקן מספר אחת [ביקורת] והפך ללהיט בעולם המערבי – שוב, לפני שלז’אנר היה שם.

ואני? שמעתי על LitRPG בסוף 2018. תיארו לי אותו כה”גירסא הגברית לרומנים על טבעיים (paranormal romances).

אם ברומנים על טבעיים יש סיפורים אירוטיים שבמרכזם אשה, ב-LitRPG הגבר הוא המרכז, והמוטיב המיני החוזר הוא ריבוי נשים. היות וזה לא בדיוק כוס התה שלי, לא סיקרן אותי לקרוא את הז’אנר. תוך יומיים שכחתי את השם.

אבל אז הגיע וורלדקון 2019 בדאבלין, והגעתי בטעות לפאנל LitRPG. הדוברים היו מצחיקים ומסקרנים, ועשו חשק אדיר לקרוא. אני הרי אוהב משחקי מחשב, אוהב לקרוא על משחקי מחשב – ונדמה לי שאני יכול לדלג על חלקי ההרמון הגברי ולהינות מהעלילה.

הפאנל בוורלדקון המליץ על כמה ספרים. סדרת The way of the shaman של ואסילי מחננקו, שהיה בין ממציאי שם הז’אנר. קטרזיס של טרוויס בגוול. אבל ההמלצה הכי חמה הייתה על The Crafting of Chess, הספר בו אנו דנים היום.

The Crafting of Chess יצא בתחילת 2019 ומשום מקום הפך ללהיט בקהילת ה-LitRPG הצומחת. בניגוד למקובל בז’אנר, אין בו גבר עם הרמון – למעשה, הוא נמנע בכוונה מאירוטיקה (עוד על כך אחר כך).

על פי המקובל בז’אנר, הוא מספר סיפור של נער צעיר, שפתאום מוצא שכשרון לכאורה חסר ערך שהוא מחזיק בו – היכולת לשחק שח – הופך למשאב נדיר ומבוקש במשחק מחשב.

יש ל-The Crafting of Chess שתי שורות תחתונות. הראשונה היא שהוא ספר אדיר, אבל עם מעט מאד עומק. מטרתו לתאר בחור צעיר ומוכשר שפורץ דרך יכולות משחק המחשב שלו, וזה מה שהוא עושה. הוא זורק פנימה קצת עתידנות – בעיקר מציאות מדומה – והתוצאה: ספר גילטי פלז’ר אדיר.

השורה התחתונה השנייה היא שהוא ספר בוסרי עם לא מעט חסרונות. בעיקר כל מיני אקדחים שיורים במערכה הראשונה, אבל אז נעלמים בשאר הספר ומשאירים את הקורא מבולבל. או, הכי גרוע, עלילה שנדמה שהסופר ידע איך להתחיל, אבל לא בטוח שידע איך לסיים.

אלמלא החסרונות הללו, The Crafting of Chess היה יכול להפוך לספר צאן וברזל שמעצב את הז’אנר הצעיר הזה שנים קדימה. בגלל החסרונות האלה הוא רק “אחד מספרי ה-litRPG הטובים ביותר שנכתבו עד עכשיו”, תואר שהוא בטח יאבד תוך כמה שנים.

עם זאת, נהניתי ממנו מאד בצורה שרק ילד בשנות ה-30 לחייו יכול להינות מלקרוא ספר מדע בדיוני על משחקי מחשב.

כריכת The crafting of chess

נייט – מהשמות היותר מגניבים שארה”ב סיפקה לעולם – הוא נער בן 15. הוא חי עם סביו, עבריין לשעבר שמסתתר מנושים ושאר אנשים שהוא רימה.

נייט “מתפרנס” ממשחקי שח בפארק השכונתי. הוא משחרר מבוגרים מתנשאים מהכסף בארנקם. מי מצפה שנער בן 15 יביס אותו בשח?

אם נייט היה בישראל הוא היה נשלח לקורס שחמט, הולך לנבחרת שחמט והופך לבובי פישר הבא. אבל נייט לא נולד עם ה-HUZPA הישראלית. לכן הוא חושב שזה שהוא הכי טוב בשכונה, לא אומר שהוא טוב בסקאלה גלובלית.

הבעיה היא שמרמאויות קטנות של שח בשכונה לא מתעשרים. לכן נייט מתחיל לשחק משחק אונליין מרובה משתתפים פופולרי. הוא שוכר זמן במרכז מציאות מדומה מקומית, קורא לדמות שלו Chess, ומתחיל לפתח קריירה במשחק.

משחקי תפקידים מרובי משתתפים אונליין, או בקיצור המקובל שלהם באנגלית, MMORPG, הפכו כיום לכלכלות זעיר-אנפין משל עצמן. ילד בן 18 העביר לי על זה בהתלהבות הרצאה מקיפה לפני שנתיים.

השחקנים במשחק יכול למצוא קמיעות נדירים, לבנות כלי נשק מתוחכמים – ואת כל זה הם יכולים למכור למשתתפים אחרים ולגזור לעצמם קופון נאה.

נייט, שצריך כסף וכמה שיותר מהר, נכנס בדיוק לנישת הסוחר הזה. זאת כבר גישה מעניינת ל-LitRPG. במקום גיבור אקשן שמבלה את רוב הספר בקרבות, יש לנו גיבור שלומד את המכניזם הכלכלי של המשחק ומתחיל לבנות ברנד אונליין משל עצמו.

יכולות השח של נייט מועילות לו במשחק, אבל האמת היא שהן לא המרכז. זה כאילו שהסופר נורא רצה לכתוב ספר על גיבור גאון שח ואיך הוא מנצל את זה בשביל להצטיין במשחקי מחשב, אבל בזמן הכתיבה הוא הבין שזה לא קל, ובסוף יצא לו “סתם” ספר על גיבור גאון שמשחק משחקי מחשב.

הסתם ספר הזה הוא אחלה. הוא מעניק מבט שמרגיש כל כך אמיתי על משחק עתידי במציאות מדומה. זה משהו ש”שחקן מספר אחת” למשל לא עשה. העולם ששחקן מספר אחת תיאר הוא פנטזיה גיקים מוחלטת. העולם של The Crafting of Chess הוא משהו שיכול להתקיים תוך פחות מעשור.

אין אספקט של משחקים וקהילות אונליין שהספר מחמיץ. זה מתחיל מתהליך בחירת הדמות, שמפורטת בצורה כמעט אובססיבית (ואיכשהו מצליחה להיות מעניינת). זה ממשיך בבניית קהילה (כישור שגיקים לומדים דרך האינטרנט כיום), דרך הכאב שזרים באינטרנט מרמים אותך, ועד התאהבות אונליין.

זה פשוט מדהים שאפשר לפתח רגשות למישהו או מישהי אונליין רק על פי האווטאר שהם בחרו לעצמם. אבל אפשר, תאמינו לי, אפשר.

הספר מנצל את זה שהגיבור שלו בן 15 כדי להימנע בכוונה מאירוטיקה. אפילו קהילת המדב”פ הליברלים עד כדי הקצנה עוד לא הגיע למצב של אורגיות נעורים. אני חייב לאמר שזה נורא מרענן.

לפני שנה או שנתיים דיווחתי בבלוג על ראיון עם אורי פינק. שאלו אותו אז למה זבנג היה מלא באירוטיקה בשנות ה-90, אבל הוא נקי כמו סרט של וולט דיסני כיום. הוא ענה שבניינטיז, סקס היה דבר שבני נוער כמעט לא נחשפו אליו. אבל כיום הם נחשפים אליו יותר מדי, זה צורח אליהם מכל פינה ומכל אתר באינטרנט. הוא תמיד מנסה להתאים עצמו לרוח הזמן, ולספק להם את ההפך ממה שכל השאר נותנים.

אז גם לי יש מספיק אירוטיקה בחיים כיום. בטח בספרי מדב”פ, שם מיניות על גווניה השונים היא כמעט הכרח כיום. לכן נחמד לי שפתאום מגיע ספר ומתמקד, בצורה מוצהרת, במשהו אחר לגמרי.

למרות שהוא לא משווק ככה, די ברור ש-The Crafting of Chess מיועד לבני נוער. לא בגלל שאין בו סקס – כבר אמרתי שיצירות לנוער מלאות בסקס כיום – אלא שהוא פשוט, ישיר, הגיבור שלו הוא נער, והוא עוסק במשחקי מחשב – תחום שתמיד יהיה שייך בעיקר לבני נוער (לרוב המבוגרים אין זמן להקדיש למשחקי מחשב מורכבים).

אני יודע שהביקורת הזאת לא הצליחה להעביר כמה נהניתי מ-The Crafting of Chess. אני גם יודע שלא הצלחתי להסביר למה זה כל כך כיף לקרוא ספר על גיבור שמשחק במשחק מחשב.

אבל תאמינו לי, זה כיף גדול. לא מעט כי קיט פלבו כותב נהדר. ואם בא לכם לבחון אם LitRPG זה כוס התה שלכם, The Crafting of Chess הוא טבילת אש ראשונה מצויינת.

[The Crafting of Chess – קיט פלבו, 291 עמודים, 2019]

 

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

27 Responses to מועדון הקריאה מפגש 42: The Crafting of Chess – קיט פלבו

  1. מאת ארני‏:

    גם אני מאד נהנתי מהספר.
    לא לגמרי הבנתי למה הז’אנר הזה כ”כ שונה מספרים אחרים בגוף ראשון, נגיד the Martian, ארטמיס או the broken empire. סה”כ הזירה משתנה, אבל זה עדיין סוג של קווסט עם הרבה הסברים טכניים על חוקיות, טכניקה וכו’.
    מסכים שסיפור המסגרת( והסיום בפרט, אנטיקליימקס) חוורים מאד, כך גם האינטראקציה בין הדמויות, למזלו הספר קצר כך שהוא לא איבד כיוון לגמרי ושמר על הקצב והאווירה היפית.

    • מאת ניימן‏:

      יש לך פה נתונים מלאים כל הזמן על הגיבור. כמה חיים יש לו, כמה כוח ועוד כל מיני פרטים שמשחק מחשב מספק אבל החיים האמיתיים לא.

      אחד מהסופרים בפאנל בוורלדקון אמר שהיו מעריצים שהתלוננו שהוא לא מציין את נקודות החיים והכוח של הדמויות שלו במהלך סצינות הקרב, ואז קשה להם לעקוב.

      • מאת ארני‏:

        שלא בשונה מכמה דלק /חמצן/זמן במאדים ובארטמיס או כל החפצים הקסומים וכו’. מבחינתי זה אולי תת ז’ אנר של פנטזיה בגוף ראשון וכמו בכל ז’אנר – מי שיודע לכתוב יכול להוציא סיפורים מעולים.

        • מאת ניימן‏:

          זה הרבה יותר מדויק, זה נותן לך סטטיסטיקה על הדמות עצמה. גם יש פה משחק על דמות (נאט) שבונה דמות (Chess). ומעבר לכך, יש פה המון אלמנטים מתרבות ה-MMORPG שנכנסת לספרות ספרותית.

          מעניין שאתה חושב על זה בתור פנטזיה. אני דווקא רואה את זה בתור מד”ב, בגלל הפיתוח של טכנולוגית המציאות המדומה. אבל זה באמת סיפור מסגרת מד”ב (עדין) עם סיפור פנימי של פנטזיה.

          • מאת ברוך‏:

            ממה שאתם מתארים, מרגיש לי קצת כמו רובינזון קרוזו?
            הכוונה, ספר עם הרבה פרטים טכניים שפונה לצורך הבסיסי שלנו בmicromanagement, אבל עם עלילה שיכולה להחזיק את הפרטים “היבשים”? כמו the martian?
            (“נשאר לי 5 חיים, אשתה שיקוי\נשאר לי אוכל לחמישה ימים\נשארו לי 5 תפוחי אדמה)

            מבחינה פסיכולוגית ברור לי למה זה עובד, מבחינת ההשוואה לparanormal romance – אני מניח שלתת לגיקים פרטים מדוייקים על השריון והסטמינה של הדמות בכל שלב, די דומה ללתת לגיקיות מידע על הרגשות של כל ערפד במשולש האהבים בכל רגע?

            • מאת ארני‏:

              יש גם גיקים שמתעניינים ברגשות של ערפדים

            • מאת ניימן‏:

              אני קצת בלבלתי. לספר הזה באמת אין קשר ל-paranormal romance. אבל אחד המאפיינים של הז’אנר כולו הם אירוטיקה רכה, ובעיקר גיבור עם הרבה מאהבות. מפה ההשוואה ל-paranormal romance.

              זאת אגב לא השווה שאני המצאתי, אלא משהו ששמעתי ואני מצטט..

  2. מאת טל‏:

    ספר חביב בסגנון עם גיבורה – solarversia
    בגדול הספר נכתב כדי להדגים את החזון של הסופר למשחק vr מרובה משתתפים ממש.
    הוא היה קצת אופטימי מדי בלוחות הזמנים שלו.
    יש בספר כמה פינות חלשות בעיקר כל מה שקשור לדמות הנבל. אבל בסך הכל נהניתי

  3. מאת ליבי‏:

    התחלתי את הספר בהתלהבות גדולה, ובאמת בניית ותיאור המשחק, חוקיו ועלילותיו של נייט בו מעולים לדעתי, מההתחלה ועד הסוף. הבעיה שחוץ מזה – אכזבה גדולה. כל הדמויות הראשיות זכרים, כמו שאמרת, והן נשארות שטוחות. לקייסי הבכיר בחברת המשחקים יש תפקיד די מעניין בחשיפת מאחורי הקלעים של עולם הזה, האדם, המכונה והאלגוריתם שביניהם. אבל קייסי כמו גם דמות המשנה של השחקן הנוסף, חושבים ומתבטאים כמעט באותו אופן (פרגמטי קיצוני) כמו נייט.

    דלות העלילה מחוץ למשחק, הדמויות השטוחות לחלוטין וביטויי הרגש המעטים שגם הם נראים מאולצים – הופך את הספר לכזה שלדעתי נערים ונערות פחות יתחברו אליו. בביקורות קראתי שמדובר בסיפור התבגרות, אבל לא זיהיתי תהליך, שינוי, התפכחות או כל דבר שמאפיין סיפורים כאלה. ודווקא בספר שבו ניתן להשתמש במשחק כביטוי לחיים עצמם ולעשות מטעמים משטחי ההפקר שבין לבין, הספר הזה נשאר דוקומנטציה מרהיבה ומפורטת לעניין טכנולוגי, וזהו.

    • מאת ניימן‏:

      את צודקת לגמרי. הספר הזה חוטא בכל כך הרבה מקומות בסיפור המסגרת ובחירת הדמויות, שקשה להאמין כמעט שהוא נכתב ב-2019. יש לדעתי דמות משנה נשית אחת? וגם היא מאד מאד משנית. זה קצת מעליב. אלא אם כן אנחנו מחשיבים דמויות של בינה מלאכותית.

      מה שקצת מעצבן: כי יש שם המון פוטנציאל ואלמנטים טובים ברמה אבסולוטית – בכל מה שקשור לכתיבת המשחק, שהיא עיקר הספר. יש גם פוטנציאל לסיפור מסגרת מעניין, אבל זה פוטנציאל לא ממומש.

      • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)‏:

        אתה צודק לגמרי 🙂 הפער בין הרמה של כתיבת המשחק לשאר מבאס, זה פספוס ואני מקווה שבספרים הבאים שלו יהיה (יש?) שינוי.
        והערת צד: תוך כדי קריאה נזכרתי ב״הנני״ של ג׳ונת׳ן ספרן פויר, שאינו ספר פנטסיה ובטח לא מד״ב, אבל יש שם תיאור ארוך של עולם שהבן של הגיבור חוווה ובונה במסגרת משחק מחשב – בדיוק דוגמה הפוכה ל CoC באיך שהמשחק בספר משרת את הסיפור והדמויות ועדיין מרגיש אותנטי יחסית. ו- The Goldfinch של דונה טארט (שוב, לא פנטסיה או/מד״ב) שהוא סיפור התבגרות וגם Crafting במובן מסוים, פשוט מושלם.

        • מאת ארני‏:

          The goldfinch טוב? הביקורות באמזון מקוטבות

          • מאת ליבי‏:

            The Goldfinch זה אחד הספרים הטובים שקראתי אבל אין סיכוי שאקרא שוב… הוא ארוך ועשיר מאוד וצריך סבלנות (בכלל, ובפרט לתיאורי אמנות ואומנות). לא אהבתי את ההיסטוריה הסודית (המהולל) שלה, אם כי גם אז חשבתי שהיא כותבת נפלא.

    • מאת ליבי‏:

      נזכרתי בעוד משהו בהקשר של מתאים או לא לצעירים, אולי שולי אבל הפריע לי – בשלב מסוים נייט מחליט לחבור לחבורה (לקווסט אחד ספציפי). הם מרמים אותו ונוטשים אותו כלוא באפלה. אין אדם, ודאי שלא נער/ה, שלא היו חושבים עם עצמם ותוהים – למה הם עשו את זה דווקא ככה? מה עשיתי שנטשו אותי? מה זה אומר על החיים האמיתיים? וכו׳ וכו׳. האופן שבו אין רמיזה לעיסוק ברגש ואין כל השלכות הוא פגם מהותי בספר כולו.

  4. מאת עידו לשם‏:

    מצטער על התגובה הארוכה – כתבתי אותה לפני כמה ימים, והיא למעשה לא תגובה. היא נסיון ראשון לכתוב ביקורת קצרה בעצמי.

    הקדמה – ספר נחמד מאוד. אי אפשר לומר על ספר שגמרתי לקרוא תוך פחות מיממה, והצטערתי שהוא נגמר כל כך מהר, שהוא רע. מצד שני, אי אפשר להגיד עליו שהוא מדהים.
    בניית העולם נחמדה, אבל לא מאוד חדשנית. העלילה העיקרית מעניינת, אבל מרגיש שנקטעה באמצע, והתעלמה מהפוטנציאל המכובד שלה. רוב הדמויות שטחיות, והדמות העיקרית לא הרבה יותר טובה. ההיגיון הפנימי לא רע, אבל במחשבה לאחור בעייתי. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לספר הזה – כיף לקרוא אותו!

    ועכשיו בפירוט, מה באמת חשבתי על הספר?

    בניית העולם:
    אפשר לחלק את העולם שני חלקים – העולם מחוץ למשחק, והעולם בתוך המשחק.
    העולם מחוץ למשחק די סטנדרטי, פרט ל-mcguffin אחד – טכנולוגיית VR שגורמת ל-ready player 1 להיראות מיושנת. נחמד, לעיתים רחוקות רלוונטי, לא חיוני.
    העולם בתוך המשחק הוא עולם פנטזיה די סטנדרטי גם כן, פרט לשני דברים עיקריים – ה-AI, והאקולוגיה של החפצים במשחק. מכיוון ששני אלה הם שינויים קריטיים, אני אתייחס אליהם יותר בפירוט. פרט לכך בניית העולם הייתה נחמדה למדי, והתיאור של עץ המיומנויות, הפוליטיקה הפנימית של ה-NPC’s, וההשפעה של התנהגות ה-PC’s הייתה נחמדה מאוד, והעניין העיקרי בספר.
    ה-AI של ה-NPC הוא כמובן הדבר העיקרי שמבדיל את המשחק בספר ממשחקים היום, ובעצם מאפשר את רוב העלילה. כמעט כל האינטראקציות של הדמות בספר, וכל החיוביות (חוץ מ-2), הן עם NPC’s. בלי ה-AI המתקדם הספר לא יכול להתקיים בצורתו הנוכחית. מצד שני, זה הופך את ה-NPC’s לדמויות רגילות בספר. זה גם נותן לספר פוטנציאל להיות הרבה מעבר למה שהוא, אבל הפוטנציאל לא ממומש (ראה אח”כ).
    האקולוגיה של המשחק גם היא יוצרת דופן, וקריטית לעלילה. לא חסרים משחקי פנטזיה שבהם אתה לא יכול להתקדם בלי ציוד מתקדם. לא חסרים גם משחקים בהם השגת מחצבים ובניית חפצים היא דבר עיקרי. במשחק הזה, אי אפשר להתקדם בלי ציוד שנוצר על ידי שחקנים. כדי להיות מסוגל ליצור חפצים יש להשקיע מיומנויות, זמן ומשאבים. ובכל זאת, בניית חפצים לא מהווה מסלול ליבה להתקדמות במשחק – היא לא נותנת כמעט ניסיון, ואין כמעט quests ייעודיים. לא רק זה, בניית חפצים (ולא המון חפצים) היא משעממת ומאוד מעייפת. “מרגיש כמו עבודה”. השילוב של כל אלה גורם לדמות של chess להיות מה שהיא – מאוד יוצאת דופן, מאוד חלשה (במשחק), ומפורסמת בכל העולם. הבעיה היא, שזאת בנייה לא הגיונית.

    דמויות:
    יש רק דמות משמעותית אחת בספר – הגיבור. שאר הדמויות חד ממדיות, ולא מקבלות כמעט חשיפה. גם הדמות של chess לא מאוד מעניינת, למרות שנחמד לראות דמות לא הרואית בתפקיד ראשי. ובכל זאת, לא נורא היה אכפת לי מה קורה לו. מצד שני, היא מצוינת לתפקיד שאליה היא מיועדת – avatar לקורא. לא היה לי שום בעיה לדמיין את עצמי במקומו, או ליתר דיוק לדמיין את chess כדמות שאני משחק.
    דווקא הרקע של הדמות האנושית, ובמיוחד העובדה שהוא סופר-גאון בשח, לא ממש עזרה לי, ולא ראיתי ששיחקה תפקיד משמעותי (ראה בחלק הבא).

    עלילה:
    גם העלילה התחלקה לעלילה ב”עולם האמיתי” ובמשחק. העלילה בעולם האמיתי לדעתי הייתה חלשה ומיותרת. כל הדרמה המשפחתית? לא באמת שינתה שום דבר, ולא הייתה חיונית. הדמויות היו חלשות. גם הרקע של נייט כשחקן שח בעיקר גרע לדעתי יותר משהוסיף.
    העלילה במשחק הייתה מעניינת יותר, למרות שהיא התרכזה יותר בתיאור העולם מאשר בהתפתחויות דרמטיות אישיות או בעולם כולו. היה נראה כי הסיפור הולך לכיוונים מעניינים, ואז פתאום הגיבור ניצח את המשחק, קצת בטעות. די קלקל לי את הסוף.

    פוטנציאל לא ממומש:
    די מוקדם היה ברור שיש לספר פוטנציאל להתקדם לדברים מעניינים יותר מאשר “איך ניצחתי את המשחק והרווחתי הרבה כסף בדרך”.
    אפשרות אחת היא כמובן האפשרות של ההכרה ב-AI במשחק כתבוני, עם כל המשמעויות הנובעות מכך (האם זה נחשב רצח להרוג אורק? או שומר? וכו’).
    אפשרות אחרת, שאפשרית בשל השילוב של VR וה-AI, היא “חצייה של הקווים” של חלק מהדמויות והחלטתם להפוך להיות אזרחים של המדינה המדומיינת – הפיכת העולם המדומה לעולם העיקרי בו הם חיים ופועלים.
    אף אחת מהנקודות לא מאוד מקורית, ונראה היה שהספר נוגע בהם, מתקרב אליהם שוב ושוב, אבל בשום שלב הוא לא חצה את הרוביקון והתעסק איתם ברצינות. בסוף, המשחק נשאר משחק.

    Fridge Logic:
    לא צריך לדרוש הגיון ברזל מספר מדב”פ, ובכל זאת כמה נקודות:
    -שלוש דמויות ייצרו את כל החפצים החזקים במשחק. 2 מתוכן “נשתלו” על ידי יוצרי המשחק. האחת הנוספת הספיקה לייצר מספיק חפצים חזקים לשנות את הזמן עד הניצחון לחצי?
    -ההצלחה של chess בשתי מערכות הבחירות נראית כמו quest קלאסי, שמצליח כל פעם נגד כל הסיכויים בזכות שילוב של החלטות נכונות ופעולות חיצוניות. בכל זאת הספר טורח לציין שהמתכנתים היו נגד ההצלחה בשלב הזה, ומבחינת ב-NPC’s זה בכלל סוג של scam. במילים אחרות – deus ex machina.
    -לא יכול להיות שבעולם שיש מקצועות שיצירת חפצים היא חלק בסיסי מהכוחות שלהם, דמות בדרגה 15 (מתוך 50, אני מניח, אם לא יותר) תייצר חפצים legendary. חפצים בדרגה גבוהה דורשים כוחות בדרגה גבוהה, וזה דורש דרגות. לפי החוקים של העולם chess היה צריך להיות מסוגל לייצר חרב מעולה (master blacksmith), אבל יכולות ההקסמה שלו היו עצובות.

    לסיכום, ספר כיפי, שנגמר במהירות מבלי לומר יותר מדי, אבל לא קשה לי לדמיין את הסיפור מתפתח הרבה יותר, ולכן קצת חבל לי. מצד שני מאוד נהניתי, אז אין לי סיבה באמת להתלונן.

    • מאת ניימן‏:

      יפה יפה! אני אגיב מחרכך, כי בדיוק ירדתי מרכבת של 8 שעות ועייפות וזה. אבל יופי של תגובה\ביקורת!

    • מאת ניימן‏:

      עכשיו קצת יותר בפירוט.

      תגובה מעולה. לאור התגובה, ושאר מה שכתבו פה, אני משתכנע שאת הספר אפשר לסכם ב”מה שהוא עושה טוב, הוא עושה מעולה, אבל את כל השאר הוא עושה מאד גרוע”. שזה רוצה לאמר, המשחק מחשב כתוב טוב, השאר לא.

      זה נכון גם לדברים ששמתי לב אליהם עכשיו אחרי התגובה שלך. נגיד, שהמשחק עצמו מתוכנן רע, ואין סיכוי שאף מתכנן משחקי מחשב מודרני יוציא משחק כזה תחת ידיו. בטח חברה אגדית כמו זאת שאמורה להיות בסיפור.

      אלמנטי המד”ב בספר, שזה ה-AI אבל גם המציאות המדומה, חיוניים מאד בעיני. הם מאפשרים לזה לההיפך מ”ספר על מישהו שמשחק משחק מחשב”, ל”עולמו של טרומן – גירסת ה-LitRPG”. השחקן מרגיש שהוא בעולם אמיתי בזכות האלמנטים האלה. דמויות ה-AI הן טרומן שמחפש את סיפור המסגרת. עוד אלמנט שלא העמיקו בו מספיק בסיפור.

      אגב, טכנולוגיית ה-VR פה הרבה פחות מתקדמת ויותר אמינה מאשר שחקן מספר 1. היא דורשת מרכזי VR עם ציוד שנדמה לי שכבר קיים כיום – אבל הוא פשוט לא מהוקצע מספיק (וגם אין תוכנות ומשחקים מתאימים), בשביל שיהיה שמיש לכאלה משחקים. אבל עוד עשור? אני יכול לדמיין משחק כזה מבחינת ה-VR.

  5. מאת פשוט יעל‏:

    ההתייחסות שלך למכאניקה של ה-MMORPG מזכירה לי קצת את Reamde של ניל סטיבנסון שקראתי לאחרונה – המשחק שמתואר שם הוא אמנם לא מרכז העלילה אלא רק חלק ממנה, אבל כרגיל אצל סטיבנסון הוא חשב וחקר לעומק על כל הדברים האלה ונהנה מאוד לתאר אותם לקוראים בפרוטרוט. 🙂 (אגב, הבנתי שהספר האחרון שהוא הוציא, Fall: or Dodge in Hell, הוא סוג של המשך ל-Reamde, וכולל חלק יותר גדול שמתרחש בתוך המשחק. אבל עוד לא קראתי ובטח ייקח זמן עד שאגיע אליו.)

    אגב, כיף של ספר, על כל מליון עמודיו – אבל אני באופן כללי די אוהבת את הכתיבה של סטיבנסון, ואני יודעת שלא כולם מתחברים.

    • מאת פשוט יעל‏:

      ואגב שלישי(!) לגבי Reamde: מעניין לציין שבדומה לכמה ספרים אחרים של סטיבנסון, כמו קריפטונומיקון (הנהדר) ומחזור הבארוק (הבסדר אבל מעיק לפעמים), גם זה ספר שכעקרון אפשר לטעון שהוא בעצם לא ז’אנרי. כאן יש אפילו פחות אלמנטים של ספקולטיביות מאשר בקריפטונומיקון ושות’, בגדול זו עלילה שהייתה עשויה לעבוד בספר מתח סטנדרטי. ובכל זאת משהו בכתיבה של סטיבנסון גורם לספר להרגיש מד”בי. אני לא בטוחה מה או איך בדיוק, קשה לי להגדיר את זה במדויק, פשוט מין סגנון כזה שגורם לי להרגיש “זה ז’אנר”.

  6. מאת tmak‏:

    מצטרף לרוב מה שנאמר למעלה – ספר מהנה וקליל ולא עמוק במיוחד. לפרקים החוויה הרגישה לי דומה לצפייה בסרטון של חברה שמשחקים איזה RPG, כיוון שלך אין את ה 60-100 שעות לצלול בעצמך לשם -:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting