יומיות 14.10.2019: גל טלפונים בלי גוגל ובלי אנדרואיד יוצא לשוק

פוסט ליושבים בסוכה.

1. בסוף בספטמבר הושק הסמארטפון Librem 5. באותו הזמן הודיעה יצרנית Pinephone, סמארטפון אחר, שהוא גם יושק אוטוטו.

נשאלות השאלות, מה זה השמות המוזרים האלה, ולמה לכל הרוחות איכפת לכם מזה?

אז ככה: בקרב קהילות מסוימות יש חוסר רצון קל, שהודגם גם בבלוג זה לאורך השנים, לגבי טלפונים מסוג אנדרואיד. טלפוני אנדרואיד מגיעים עם מערכת הפעלה של היצרן, ומתבססים על שירותי גוגל.

אם זה מתאים לכם, אלו (יחסית) אחלה טלפונים. אם זה לא מתאים לכם, קשה מאד להחליף את הבחירות הללו.

יש קהילה, די גדולה, של אנשים שלא מתאים להם. אם מטעמי פרטיות או אם בגלל שהם אוהבים לשחק עם התוכנה והחומרה של המכשירים שלהם. עד עכשיו האנשים הללו נאלצו לעשות שמיניות באוויר כדי להתקין מערכות הפעלה אלטרנטיביות על הסלולרי שלהם.

אבל עכשיו מגיעים Librem 5 ו-Pinephone. הם מכשירים פתוחים עם מערכות הפעלה פתוחות ופרטיות שאמורות לתת מענה נוח לבעיה.

איזו מערכות הפעלה יהיו על הסלולרים הללו במקום אנדרואיד? הליברם5 מגיע עם PureOS, אבל אפשר יהיה להתקין עליו גם UBports, Plasma או PostmarketOS. ה-Pinephone יתמוך ב-Ubuntu, Sailfish, Maemo ו-LuneOS, למרות שכנראה שתוכלו להתקין עליו גם גרסאות חופשיות יותר של אנדרואיד, כמו LineageOS.

אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, אז אל דאגה. הם לא אומרים כמעט לאף אחד בעולם.

הרבה תקווה והתלהבות נתלים כיום בטלפונים הללו. כי המצב כיום הוא שאפילו הרבה מה-cypherpunks הפראנואידים והמרדנים ביותר משתמשים באנדרואיד וגוגל, פשוט כי כל כך קשה לחיות ולתקשר כיום בלי זה.

גם ליברם5 וגם Pinephone התחילו מתוך קהילת הקוד הפתוח. הרעיון של Pinephone נהגה על בירה בכנס Fosdem 2017, והוכרז ב-Fosdem 2019. יש פה שתי חברות עם כוונות טובות לפחות.

יש גם הרבה ספקות בנושא. לא כל מי שיש לו כוונות טובות יכול לפתח מוצר טוב. איך יתמודדו המוצרים והמשתמשים עם מיעוט האפליקציות? הרי מי יקנה כיום סלולרי שלא תומך בטלגרם, וואטסאפ או סיגנל?

ה-Pinephone יעלה בערך 150 דולר. יחד איתו יושק בעתיד גם שעון חכם Pinewatch, שיעלה 25 דולר נוספים. מה שאומר שיש מצב שאנסה אותם במהלך 2020.

אבל קודם אני מחכה שיתחילו לזרום ביקורות משתמשים לרשת.

בונוס לחובבי אנדרואיד: הטלפון /e/, שהוא אנדרואיד בלי גוגל, גם יצא לאור עכשיו.

2. הקוביות הכי מוזרות שראיתם אי פעם. יש עוד בלינק.

קוביות מוזרות

3. פרסי נובל הוענקו השבוע, ובין השאר זכו בהם כימיאיים (על פיתוח סוללות הלית’יום-יון), ביולוגים (על גילוי איך תאים מעבדים חמצן) ופיזיקה (על מחקר בתחום האסטרופיזיקה).

באותו הזמן גם הוענקו פרסי האיג-נובל: סוג של פרודיה טובת-לב ומודעת לעצמה על פרס הנובל.

באיג-נובל זכה, למשל, מחקר שמגלה איך אכילת פיצה מגינה בפני סרטן, או מכונה שמחליפה חיתולים לתינוק.

אפשר לקרוא על הזוכים. אפשר גם לצפות בטקס. אלו אולי השעתיים הכי מטורללות שהמדע יכול להציע, כולל רגע נהדר בו הזוכים בפרס הפיזיקה עומדים על הבמה בתחפושת של סנאי ענק ואיש רובוט.

4. בעניין רב אני עוקב אחר התפתחות מגיפת הבננות העולם.

למי שלא יודע: בננה היא פרי עם מטען גנטי מאד אחיד. זה אומר שאם חיידק כלשהו מתביית על זן מסוים של בננה, אין לזן הזה איך להתמודד איתו. אז בעוד שבני אדם יכולים להתמודד עם מגיפות, כי יש לנו מטען גנטי מספיק מגוון כדי שתמיד יהיו האנשים שעמידים בפני החיידק, לבננות קצת יותר קשה.

כדי להוסיף חטא על פשע, 99% אחוז מהבננות שנצרכות בעולם הן מאותו הזן. עד שנות החמישים זה היה זן גרוס מישל. אבל אז פגעה מגיפה בגרוס מישל, הוא נכחד כמעט לגמרי, והעולם – במקום לעבור למגוון זנים כדי להגביר עמידות – עבר כולו לזן קבנדיש.

משנות התשעים תוקפת מגיפה את זן הקבנדיש. היא הולכת ומתפשטת, ועכשיו הגיע גם לאמריקה. הבנתי שלישראל, שמאד מתבודדת, המגיפה טרם הגיעה.

אבל אלו לא שנות החמישים, והמדע שלנו קצת יותר מתקדם היום. במקום להחליף סוג בננה, מנסים החוקרים להילחם במגיפה. חוקרים באוסטרליה החלו להכניס גנים מבננות בר לתוך הקבנדיש, ועכשיו זה בתהליכי בדיקה.

אבל הנסיון הכי מעניין הוא גם הטרנד הכי מודרני: להילחם במגיפה בעזרת CRISPR. בנייצ’ר יש כתבה מקיפה על הנושא.

5. צרפת רוצה להקים תוכנית חובה לסריקת כל פרצופי האזרחים בטכנולוגית זיהוי פנים אוטומטית.

6. המשחקים החדשים שנכנסו להיכל התהילה של משחקי המחשב: סוליטייר, מורטל קומבט (יש!), סופר מריו קארט ו-Colossal Cave Adventure.

את השלושה הראשונים לא צריך להציג. האחרון הוא משחק הרפתקאות טקסטואלי היסטורי מ-1976. אל תרגישו רע אם לא שיחקתם בו, אתם בטח לא מכירים אף אחד ששיחק בו.

7. הוכרזו הזוכים בתחרות Js13kGames: תחרות כתיבת משחקי רשת שגודל המשחק לא עולה של 13k! המשחקים שעשו שם מופלאים.

על זה אומרים: ,תנו לאדם חופש ליצור כרצונו, והוא יעמוד מול העולם חסר אונים. אבל תנו לו גבולות מסגרת עדינים, והוא ימלא אותם בשלל היצירתיות האנושית המופלאה.

8. אחרי פרס קמפבל, פרס ג’יימס טיפרי גם שינה את שמו. הוא נקרא עכשיו Otherwise Award, ואהוד מימון כבר הציע לתרגם אותו בתור פרס האחר\ת וחטף איומים קשים ממני.

כראוי לנושא שמות פרסי מדב”פ, שאיכשהו הפכו לדבר הכי רגיש בייקום, ההודעה של וועדת הפרס נכתבה בעדינות אין קץ, כולל התחלה בשתי פסקאות של התנצלות, ואז עוד כמה התנצלוית שזורות באמצע.

אבל האמת היא שסיפורי פרס קמפבל ופרס טיפרי שונים לגמרי. קמפבל הואשם בהיותו “fucking פשיסט”, בגלל נושאי מגדר וגזע, בעוד שטיפרי הוא שם העט של אשה, אליס שלדון, שפעלה לקידום קולות “אחרים” במד”ב. בעיקר נשים, אבל גם מיעוטים.

השערוריה היא לגבי סיום חייה של שלדון. היא ירתה בבעלה (בן 84 וחולה) ולאחר מכן התאבדה. בזמנו הסיפור תואר כהמתת חסד והתאבדות כולל בעיות נפשיות, אבל לאחרונה צצו דעות שאפשר לפרשן את הסיפור גם בתור מטפל בנכה שהורג אותו.

אני לא מת, בלשון המעטה, על הטרנד בו “העם” פותח ושופט מחדש תיקים בני 30-50 שנה. אבל זה חלק ממשהו גדול יותר לדעתי: האינטרנט הביאה לצמיחה חסרת תקדים של ז’אנר ה-True Crime, ואלו התוצאות שלו.

אז כמה מילים על דעותי על חוק ההתיישנות, ועל למה זה נחמד לעשות חקירת אינטרנט על מקרי פשע בני כמה עשרות שנים, אבל מסוכן לפעול על פי זה.

יש כמה סיבות ללמה יש חוק התיישנות. סיבה אחת היא שחקירה נעשית בעזרת עדויות, עדויות מתיישנות עם הזמן וקשה לבדוק אותן, כך שכמעט בלתי אפשרי לעשות חקירה הוגנת בפרספקטיבה של 30 שנה.

סיבה אחרת, שכמובן לא רלוונטית פה, היא שאם עברו 30 שנה, אז האדם שביצע את הפשע אולי היה מתועב אז, אבל כיום הוא אדם אחר לגמרי, ולא בטוח שצריך להעניש אותו.

סיבה הפוכה, שמאד רלוונטית פה, היא “כוונה”. אני מת על הסתכלות החוק על כוונות. זה אומר שאי אפשר לשפוט מקרה רק על פי התוצאה, אלא גם צריך לנסות להסתכל לנפש האדם ולהבין מה הוא התכוון לעשות. זה פחות או יותר לב העניין פה: ברור מה שלדון עשתה, לא ברור *למה* היא עשתה את זה.

קשה מאד לשפוט כוונה של אדם. לפעמים לאדם עצמו קשה לשפוט את הכוונה של עצמו. קשה לשפוט את זה יום לאחר מעשה, כשעדויות כל הסובבים עוד טריות. בלתי אפשרי לשפוט את זה 30 שנה לאחר המעשה, כשהאדם כבר לא קיים וכל מי שהכיר אותו לכלך את זכרונות הכוונה שלו עם שלל פרשנויות אחרות.

אני לא מתיימר לשפוט את מקרה אליס שלדון, יכול להיות שהפרשנות המחמירה צודקת. אני כן מבין למה קשה לאנשים לקבל פרס על שם מישהי שסיימה את חייה ככה. אבל אני כן חושב שזה טעות לפתוח ולשפוט תיקים מחדש 30 שנה אחרי.

פורסם בקטגוריה יומיות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 Responses to יומיות 14.10.2019: גל טלפונים בלי גוגל ובלי אנדרואיד יוצא לשוק

  1. מאת יעל ר.‏:

    זה לא ז’אנר הטרו קריים שבלב הטרנד הזה, אלא הניסיון לצייר את עצמך כליברל ונאור במאבקים קלים אך אידיוטים של למצוא שעיר חדש לעזאזל שאינו “נאור כמוני”, שאפשר להשיק במשפט אחד בטוויטר במקום לצאת מהבית או לוותר על הנוחות האישית שלך במילימטר.

    אתה בטח לא צופה בביל מאהר, הוא מדבר על זה הרבה בשנים האחרונות, על ההקצנה של פוליטיקלי קורקט, יל פוליטיקת הזהויות וכו’. למשל:
    https://www.youtube.com/watch?v=efbm3JS0J04

    • מאת יעל ר.‏:

      צפו בסרטון העליון קודם (בלינק), הוא ממש מהשבועות האחרונים ויותר מוצלח.

      • מאת ניימן‏:

        אני לא צופה בזה באמת, אבל אני כמובן מכיר את הנושא.

        אבל אף אחד לא טען שאליס שלדון לא הייתה ליברלית, הטענות שונות לגמרי וקשורות למקרה פשע. אז אני לא כל כך מבין את הפרשנות שלך בהקשר הזה…

        • מאת עידו לשם‏:

          הטענה, כפי שאני מבין אותה, היא התפיסה שכל התנהגות לא מוסרית בעבר של אדם (אמיתית או נתפסת) פוסלת לחלוטין לא רק אותו, אלא גם כל הישג שלו, וכל טענה שלו, קל וחומר אם היא מוסרית. בתור בונוס, אמות המידה לפיהם שופטים את האנשים הן אמות מידה מודרניות.
          זאת תפיסה הרסנית, מכיוון שקל מאוד להרוס אדם, וקשה מאוד לבנות אותו. ובכל זאת, יש בה את ההיגיון שלה.
          מכיוון שזאת האינטרנט, ואי אפשר דיון בלי נאצים, מקרי הקיצון הם: האם מלחין שהיה אהוב וסמל של הנאצים פסול, על כל עבודותיו? האם מי ששיתף פעולה עם הנאצים ביצירת רקטות פסול, וכל מה שעשה נחשב חטא? האם מותר להשתמש במידע רפואי שנאסף על ידי הנאצים בדרכים לא אנושיות? שלוש דוגמאות, קיצוניות, בדרגות חומרה שונות.

          ברמה הקלה והמעצבנת: אם מישהו סיפר בדיחה גזענית לפני עשר שנים, האם צריך להחרים אותו? אם אדם גזען ושוביניסט כתב ספר מדהים, האם צריך להחרים אותו? מה ההבדל המהותי, ולא הכמותי, בהם הדוגמאות? ואיפה עובר הגבול?

  2. מאת ירון ק.‏:

    Colossal Cave Adventure הוא משחק המחשב הראשון שאי פעם שיחקתי בו. 🙂
    הוא היה אחד המשחקים שהגיעו עם המחשב שאבא שלי רכש, שהיה מן דגם מוזר של מחשב ביתי, שנכחד זמן לא רב לאחר מכן מהעולם..

  3. מאת D! כאן ועכשיו‏:

    4.
    העולם מטומטם. נקודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting