ספרי עיון: Seeing Like a State – ג’יימס סי סקוט

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2019. מקום שני]

המדינה המודרנית ניכסה לעצמה כמות גדולה של זכויות. כתוצאה מכך, הציפיות שלנו מהמדינה מרקיעות שחקים.

אסור לחנך ילדים בבית? אנו מצפים שהמדינה תדאג למערכת חינוך. אסור לבנות ברחוב? אנו מצפים שהמדינה תדאג לרחובות יפים עם תשתיות טובות. אסור להקים בנק בלי רשיון? אוי למדינה אם הבנקים שלה לא יתפקדו! נצא לרחוב בהמוננו להפגין.

המדינה המודרנית  אחראית לחופש אבל גם לאי-חופש שלנו. אנחנו מצפים ממנה שתדע להצדיק את גזילת החופשים הללו.

כדי לעשות זאת המדינה צריכה לראות את הארץ. היא צריכה לדעת מה קורה איפה ומתי. אחרת, איך תקבל המדינה את ההחלטה הנכונה?

רק שהמדינה לא רואה את הארץ. אפילו עם כל המצלמות וכל הבינות המלאכותיות, מקבלי ההחלטות רואה בסופו של דבר גליון נתונים.

אז לפעמים הם מקבלים החלטות נכונות בפריזמה רחבה לכלל האוכלוסיה, אבל הרבה פעמים הם מקבלים החלטות שגויות, כי המציאות מורכבת מכל גליון נתונים ואסור לבלבל את הארץ עצמה עם המילים והנתונים שמתארים אותה.

Seeing like a state הוא לא ספר על איך המדינה רואה. לא בדיוק.  seeing like a state הוא ספר על איך אנחנו נראים בעיני המדינה. הוא ספר על מה המדינה לא רואה.

ג’יימס סקוט, מחבר הספר, התחיל את הקריירה שלו כפרופסור למדעי המדינה בחקר חיי איכרים. “זה המעמד הגדול והחשוב ביותר, היסטורית, בעולם. אז אם יש משמעות בכלל לקידמה, זאת צריכה להיות משמעות מועילה לאיכרים, ואם הקידמה לא מועיל לאיכרים, אז שתלך הקידמה לכל הרוחות” אמר סקוט.

הספר Seeing like a state עצמו צמח ממחקר על חיי הנוודים בעולם. את סקוט עניינה השאלה, למה המדינה לא אוהבת נוודים? ישראל מנסה ליישב את הבדויים, באירופה המדינות נלחמות בצוענים, הברברים (עם נוודים במקור) זה כינוי גנאי נפוץ, ובאנגליה העבירו ב-1530 את ‘חוק הנוודים’ שקבע איך עונשים לנוודים בלי בית.

בטח שמתם לב שהטון באתר הזה נעשה ביקורתי ומחתרתי יותר כלפי הממסד בשנים האחרונות. חשבתי בהתחלה שזה תהליך התבגרות, אבל כשקראתי את seeing like a state הבנתי למה.

לפני שלוש שנים נהפכתי, לא במתכוון, למה שנקרא “נווד דיגיטלי”. אני חי בברלין, אבל מתנדנד בין ברלין לוורשה ובשאר רחבי אירופה. אין לי מספר טלפון או דירה קבועה, אני משתמש בשיטות תשלום שונות בשביל לחסוך עמלות. המדינה לא יודעת למצוא אותי, לראות אותי או לסמוך עלי שאגדל להיות אזרח יציב.

לכן, כבר שלוש שנים המדינה מערימה עלי קשיים ביוקרטיים. אני נאלץ לכתוב הררי מכתבים בשביל לסדר מצבים פשוטים, ומשלם הרבה יותר תשלומים למדינה מכל אחד אחר. זה מרגיש כמו נסיון ללחוץ אותי “לקחת עבודה נורמאלית” ולהתיישב. פלא שהטון נהפך ביקורתי?

פרוייקט חייו של ג’יימס סקוט הוא מחקר של איך המדינה רואה אנשים “קטנים”. הוא פרופסור למדעי המדינה, אבל משתמש בשיטות של אנתרפולוגיה. הוא הולך וחי עם האיכרים והנוודים, חסרי הבית והפליטים. הוא מתעד מנקודת מבטם מה הם רוצים ואיך המדינה מתייחסת אליהם, ומשם מסיק מסקנותיו.

אז מי יגן על האיכרים והנוודים? מי יעזור לחסרי הבית ויתן חופש לחסרי המדינה? אני לא יודע, באמת, אבל אני כן יודע מי יכתוב ספרים על איך המדינה מתייחסת אליהם.

כריכת Seeing like a state

מדע היערנות הומצא בין השנים 1765 ל-1800, בעיקר במדינות הגרמניות פרוסיה וסקסוניה. תפקידו היה לספק למדינה זרם קבוע ויציב של עצים איכותיים לבנייה והסקה.

בשלב הראשון מיפו המדענים את היער בדקדקנות. הם ספרו ותייגו כל עץ ועץ, ויצרו מפה מסודרת עם כמה עצים, ובני כמה הם, יש בכל יער. במפה העצים נכתבו בשורות וטורים מסודרים, למרות שבמציאות ביערות הם היו בערבוביה מוחלטת, לעיתים גדלים אחד על השני.

השלב הטבעי הבא היה להפוך את היער כך שיראה כמו המפה. יערות שלמים נעקרו ופונו, ועצים מהסוג “הטובים” – כלומר, הסוגים שהמדינה הזדקקה להם מסיבות כלכליות – נשתלו. היער חולק לחלקות, כשבכל חלקה יש עץ מסוג אחד ומגיל אחד. היער פתאום “נראה” כמו המפה שמתארת אותו.

זה נתן למדינה כוח אדיר. יותר לא היה צריך “לראות” את היער, אפשר היה לקרוא את היער.

הניסוי הזה הצליח בדור הראשון של העצים, אבל בדור השני החלו בעיות. חלק מהעצים לא גדלו, ואלו שכן גדלו לא היו באיכות הרגילה של עצי הפרא.

לקח מאה שנה עד שהנזקים האמיתיים צפו לפני השטח. עצים חדשים לא גדלו יותר ביערות. מילה חדשה נכנסה לשפה הגרמנית: Waldsterben: מות היערות.

רק טקסט ארוך באקולוגיה יכול לתאר את הנזק שנגרם ליערות. כדי ליצור גישה נוחה ליער הגרמנים פינו נפולת עצים, עלים וזרדים. הם מחקו כמויות וזנים של חרקים, יונקים וציפורים. במקום הקרקע העשירה שעצי הדור הראשון גדלו עליה, עצי הדור השלישי קיבלו קרקע עקרה.

התגובה הגרמנית הייתה עוד מדע חדש, “יערנות היגיינית”. במקום עצים נוחים לקינון עופות, היערנים בנו בתי ציפורים ביער. נחילי נמלים הובאו במיוחד וילדי בתי ספר מקומיים טיפלו בקינים שלהם. הגרמנים ניסו להחזיר את העושר ליער, בלי לוותר על אחידות העצים והסדר.

למי שמטייל בגרמניה כיום זאת עלולה להיראות הצלחה. אבל האמת שאחרי שתגיעו למזרח אירופה, לאיזורים בהם מעולם לא טיפלו ביערות, תבינו שזאת הצלחה חלקית. היערות הפולניים מבולגנים, כאוטיים ועשירים. יש בהם מגוון פירות יער גדול בהרבה מאלו הגרמנים, וגם כמות גדולה של חרקים ונפולת יער.

סיפור היער הגרמני הוא אולי אנקדוטה, אבל הוא סימבולי לכל מה ש-Seeing like a state מאמין בו. הוא גם סימבולי להרבה תחומים אחרים. בחודשים האחרונים אני מסתובב באירופה עם הרצאה על פרוייקט בשם אלמונית. אחד הדברים שאני אומר שם – בהשראת סיפור היערות הגרמני – הוא שאנחנו רוצים שהאינטרנט יהיה כמו יער, כמו ג’ונגל. עשיר ומורכב ולא עקר ומסודר.

Seeing like a state מורכב משורה של דוגמאות כמו היער הגרמני. הם כתובים בסגנון אקדמאי, שלפעמים יוצא טרחני מדי. אבל אם מסתכלים מבעד לטרחנות, רואים כמה תלונות עיקריות שיש לסקוט נגד המדינה המודרנית.

סקוט מתלונן שהמדינה מחפשת הומוגניות, למרות שהומוגניות מובילה לניוון ושמרנות. המדינה מתרצת את ההומוגניות במודלים המדעיים ההומוגניים עליהם היא מסתמכת כפר. רק שמודלים מדעיים פשוטים בגלל שהם קירוב פשטני של העולם, לא בגלל שפשוט זה טוב.

סקוט מתנגד להומוגניות. הוא טוען שהמדינה המודרנית מכריחה לבנות ערים שאין להם קשר לתרבות, ההיסטוריה או המקום בו הן נבנות. מבחינתו של סקוט עיר, שפה, האינטרנט או העולם בכלליות הן יצירות משותפות, כמעט מקריות ולא מכוונות, שהשתתפו בה הרבה הרבה יוצרים קטנים. במערכות גדולות כאלה מתרחשים דברים שעלולים להיראות למתבונן מבחוץ כמו אנומליות מוזרות בהתחלה, אבל כשמסתכלים בהם לעומק רואים שהן חלק אינטגרלי מההגיון של המקום.

את הערים המודרניות, שמתוכננות שתי וערב, סקוט שונא במיוחד. לטענתו התכנון הזה לא בא לשרת את יושבי המקום. הם יעדיפו רחובות צרים יותר ומפותלים שמתאימים לתווי ושימוש המקומיים. למקומיים לא תהיה בעיה להתמצא שם שם בכל אופן, אף יליד העיר העתיקה של ירושלים מעולם לא הלך שם לאיבוד. רחובות השתי וערב נועדו בשביל “התיירים” או המדינה. הן נועדו לעזור למשקיפים מבחוץ, לא למקומיים.

רחובות השתי וערב, כמו גם שדרות העצים הישרות של היערות הגרמניים, מעלות בעיה נוספת של המדינה המודרנית: היא רוצה אסתטיקה. בעיקר אסתטיקה פשוטה שניתן לשרטט בקלות. הבעיה היא שהמדינה שיכנעה את עצמה שמה שיפה הוא גם טוב. שרחובות ישרים ויפים הם גם נוחים. אבל יש מעט מאד קשר בין אסתטיקה לבין נוחות, תשאלו את כל מי שאי פעם לבש חליפה.

קריטריון האסתטיקה מזכיר לי ספר נוסף שקראתי השנה (אבל לא עד הסוף, לכן הוא לא נכנס לרשימה): Lost in Math של סבינה הוסנפלדר. הספר הוא תקיפה נגד קהילת פיזיקת החלקיקים המודרנית. אחת ההאשמות המרכזיות של הוסנפלדר היא שפיזיקאיים מודרניים בוחרים את המחקר שלהם לפי קריטריון אסתטי. למרות שאסתטיקה היא דבר סובייקטיבי, תלוי תקופה ומקום. אנו רוצים להאמין שפיזיקה טובה היא פיזיקה יפה, אבל האמת היא שפיזיקה טובה היא פיזיקה נכונה.

אותו הדבר לגבי תכנון. אני אתן פה דוגמא נוספת, אישית דווקא.

בזמן הדוקטורט שלי בברלין ביליתי זמן רב בספריה למתמטיקה. כמו כל הפקולטה למתמטיקה, הספריה הייתה רחוקה מלב האוניברסיטה, בערך-15 10 דקות הליכה. היא הייתה ספריה קטנה: קומה בבניין רגיל שהוסב להיות ספריה.

הספריה הזאת, למרות המראה המשעמם שלה, שירתה מושלם את הפקולטה למתמטיקה. היא הייתה ליד כל ההרצאות, והסטודנטים יכלו להיכנס בעשר דקות הפסקה לעלעל בספר. אחרי השיעור יכולתם למצוא שם חבורות סטודנטים שהתאספו ספונטנית לדון בחומר. היא הייתה ישר מתחת לאפם של הפרופסורים, ויכולתם להיתקל בהם שם במקריות ולשאול שאלות.

בחצי שנה האחרונה של התואר שלי סגרה האוניברסיטה את הספריה הזאת, יחד עם ספריות קטנות של פקולטות אחרות. הסיבה הייתה שהם בנו ספריה גדולה, חדשה ויפייפיה במרכז הקמפוס. כל מי שעיניים בראשו היה יכול לראות שהספריה החדשה עדיפה על הספריות הישנות.

חוץ מהסטודנטים למתמטיקה. פתאום הליכה לספריה נהפכה למסע שהיה צריך לתכנן יום מראש. 10-15 דקות הליכה לשם, צריך להפקיד את התיק בתא, אז למצוא את הספר – לוקח הרבה יותר זמן בספריה ענקית – מהר מאד לשאול אותו, לקחת את התיק ולצעוד בחזרה רק כדי להספיק בקושי בחזרה לשיעור.

מספריה קטנה ושימושית אבל לא יפה, הספריה למתמטיקה הפכה חלק של ספריה יצוגית ויפייפיה, אבל לא מאד שימושית.

Seeing like a state הוא ספר מאד ביקורתי כלפי המדינה המודרנית, לעיתים רבות בצורה לא מוצדקת. הוא גם ספר כמעט טרחני בנקודות מסוימות. אבל עם זאת, הוא אחד הספרים הכי חכמים שקראתי בשנים האחרונות.

הוא גורם לכם – כמעט בצורה מטאפיזית – “להבין את העולם בו אנו חיים”. להבין את יתרונות שלטון החוק, כי הוא יוצר סדר, ולהבין את הבעיותיות בו, כי בלתי אפשרי לחוקק חוקים לעתיד.

בעולם שלנו כולנו חיים בתקשורת בלתי פוסקת עם המדינה. תקראו את Seeing like a state אם תרצו לדעת איך התקשורת הזאת נראית מהצד השני.

[Seeing Like a State – ג’יימס סי סקוט, 445 עמודים, 1998]

10 תגובות

  1. יעל ר. הגיב:

    בדיוק לפני שקראתי את הביקורת שלך, התחלתי לקרוא ספר עיון על החוקר והמדען אלכסנדר פון הומבולט, וזה מאוד התחבר לפתיחה שלך על גישות היערנות בגרמניה: הוא ראה את השפעתה הרעה של האנושות על איזון הטבע ותפקיד היער במערכת האקולוגית, בתקופה שבה ההשקפה היתה שהאדם היה במרכז והטבע נברא עבורו. החברה האמינה שהטבע “ניתן לשכלול” על ידי האדם, והיערות הם שממה שיש לכבוש ולשפר אותה ולהשליט בה סדר, והיופי זוהה עם תועלת ועם נוף שנעשה על ידי האדם (שדות מסודרים, יערות נטועים, גינות וכו’). רק שחוסר ההבנה איך הטבע פועל, ואיך כל מרכיב הוא חלק מהכלל, גרם לכך שה”סדר” וה”ניהול” מובילים להרס ולפעמים לאסון אקולוגי.

    • ניימן הגיב:

      ספר טוב על פון הומבולט? לקרוא?

      אגב, מה דעתך על העיצוב החדש? הפוסטים עדיין קריאים?

      • יעל ר. הגיב:

        אני רק במאה עמודים הראשונים, אז אהיה חכמה יותר כשאסיים. אבל לפניו קראתי ספר עיוני כבד (תרתי משמע) אך מעניין, “התמוטטות” של ג’ראד דיימונד.

        לגבי העיצוב: בלפטופ הקטן קצת מוזר לי ופחות נוח שהטקסט הוא רק חצי עמוד, אבל זו צרה בכמה וכמה אתרים שעברו לשרת את הסלולאר. אני פחות אוהבת את זה, כמי שלא גולשת כל כך בטלפונים. במחשב נייח גדול בתגובות הפונט מעט בהיר מדי (בלפטופ לא, משום מה) אבל לא נורא.

  2. יואב הגיב:

    לגבי הטיפשות ב “לסדר” את הטבע – את זה אני מבין.
    אבל לגבי יתרונות התכנון ה”טבעי” בתכנון אורבני – היית פעם בכפר ערבי?
    זה לא באמת עובד.

    • ניימן הגיב:

      מבין לגמרי למה אתה מתכוון. אני אנסה לענות בקולו של סקוט למרות שזאת לא טענה שלי:-)

      ברור שתכנון “מפוזר” עצמאי לא מביא למקום יישוב אידיאלי. הרבה פעמים הוא אפילו מביא לקטסטרופה (כמו כפר ערבי).

      אבל המטרה של המדינה אצל סקוט היא לא לתכנן את מקום היישוב מראש, אלא כן לתת לתושבים לעשות מה בא להם ורק להשקיף ולפקח מלמעלה ולהתערב כשהם רואים שבעיה מתקרבת – וגם אז, תוך כדי זה שהם שואלים את התושבים *למה* הם בחרו לעשות משהו.

      כלומר, יותר לאמר דברים כמו “למה אתם בונים פה דרך צרה? צריך משהו רחב יור כדי שיוכל לעבור אמבולנס!” או “לא לא, אל תבנה פה בית מקש! זה איזור עם שריפות!”, ופחות לאמר דברים כמו “ככה תראה מפת הרחובות שלכם, אלו סוגי הבתים שתבנו פה”.

  3. CrazyVet הגיב:

    ממה שחוויתי בשנים שגרתי בברצלונה, השכונות שתוכננו בגריד היו הרבה יותר נעימות ונוחות לתנועה ומגורים מאשר השכונות העתיקות עם הסמטאות הצרות.

    • ניימן הגיב:

      ברגל? באמת? לוקח המון זמן ללכת ממקום למקום בשכונות המודרניות בדר”כ..

      • CrazyVet הגיב:

        כן, היינו עושים הכל ברגל, ובגלל שהשכונות מרווחות ויש מקום לחנויות (כולל סופרים מספקים גם אם לא זולים מאוד) ושוק שכונתי ממש קל לחיות חיים מלאים ברדיוס של כמה בלוקים, כמובן בלי רכב בכלל. העיר כולה יחסית קטנה ותשתית התחב”צ נוחה אך מפוזרת, כך שבד”כ היינו הולכים ברגל מרחקים של עד חצי שעה הליכה (זה נכון ללפני עשור, יתכן שהיום התחב”צ יותר מוצלחת).

  4. כפיר הגיב:

    כמה מחשבות בעקבות הפוסט:
    – הנושא של ידע לא-מאורגן לעומת ידע של המדינה או מתכנן מרכזי הזכיר לי את פרידריך האייק, אם אני לא טועה במאמר “השימוש בידע בחברה”, נתן את הדוגמא של השבילים ביער שנוצרו ע”י ההולכים לשימושים שלהם לעומת שבילים בפארק שנוצרו על ידי מתכנן לטובת אסתטיקה או תכלית ספציפית שהוא דמיין. כמובן שיש המון ביקורת על זה.
    – המגבלות על נוודים מעניין ממש, כי זה ממחיש את התפיסה של המדינה והעם (מה שהמושגים האלה אומרים..) על מי שייך למדינה ומי לא, זכויות וחובות שמטילים עליהם. נוודים מאוד מקשים על הגדרות קשיחות.
    – בהקשר התכנון העירוני שהזכירו גם בתגובות, מהמעט שאני יודע על תכנון (סטודנט בתחום) לגריד יש לא מעט יתרונות (וגם חסרונות). מן הסתם יש כאן דברים קשורים כמו מי הבעלים של הקרקע (ברוב ישראל – המדינה, בכפרים ערביים – לרוב בעלות פרטית) ומי מבצע את התכנון (מדינה, עיר, אנשים פרטיים). קשה היום לדמיין הקמה של שכונה או רחוב חדש במדינה מערבית בלי אף מעורבות של העיר או המדינה שאמורה לספק שירותים לרחוב הזה, להבטיח שיוויון (גישה לבעלי מוגבלויות לדוגמא) וכו’.

    בכל מקרה מעניין, תודה שכתבת.

  5. שיימוס הגיב:

    אני קורא את הספר עכשיו (אוף, ארוך!), ואסכם לאחר סיום הקריאה, רק כמה מלים בינתיים, ברשותך.

    אני בעיקר מצוי בעולם ההשפעה הסיני – סין, טאיוואן, קוריאה, ובמידה פחותה מרכז אסיה ויפן, למעלה משלושים שנה. אני לא מפסיק להשוות.
    סין מנסה היום לייצר מודל חדש של מדינה מודרנית, המסתמך במידה רבה על טכנולוגיה.

    במודל המדינה החדש, גופים משפטיים או אזרחים אינם שווי זכויות, אלא הם מקבלים את זכויותיהם באופן פרטני לפי המדדים החברתיים שנקצרו משלל אפליקציות ושירותים. הדאטה ולמידה עמוקה, או אינטלגנציה מלאכותית, הופכים את הצורך מהומוגניות אחידה, לפרטיקולריות.

    הטכנולוגיה הופכת את דימוי השטח ליותר ויותר מדוייק, ולמעשה הם חותרים לאידאל של שוק מתוכנן ונשלט, חברה מתוכננת ונשלטת, והכל באמצעות כלי בינה מלאכותית וטונות של דאטה אישי שנאסף על כל אזרח, חברה או גוף משפטי.

    באידאל הטכנולוגי הזה (והסינים ממש מדברים על זה), עיירה או שכונה יכולה להחליט שתושביה יקבלו ניקוד גבוה על צריכת תפוזים, ובשכונה ליד הניקוד הגבוה יינתן על שימוש בשירותי המוסך המקומי. כל זאת מבלי לוותר ולו במקצת על השליטה המוחלטת של המק”ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) בשטח.

    נעשה עוד סיכום בסוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting