עקרון השחקו לאט ועקרון הקנקן ההפוך

[טריגר סתמי גרם לי לחשוב על שניים מהעקרונות האהובים עלי, ‘שחקו לאט’ ו’הקנקן ההפוך’. זה הפוסט לאלו שאוהבים להתפלסף]

בפתח מגיפת הקורונה, התמכרתי למשחק סלולרי בשם Empires & Puzzles. הוא מזכיר קצת את Magic the Gothering (אוספים בו גיבורים וגיבורות), ומזכיר גם משחקי פאזלים קטנים, מהסוג שיש מליון כמוהם ברשת.

אל תראו בזה המלצה חמה על Empires & Puzzles,  כי הוא לא מצדיק את זה. הוא “כולה” משחק קז’ואל די רגיל, שנותן לכם אסקייפ לבין חמש דקות ביום עם הקפה של הבוקר, לבין כמה שעות ביום – תלוי בצורך שלכם. השנה נזקקתי להרבה אסקפיזם, והמשחק היה שם לספק זאת.

להתמכר במשחק בימינו אומר להתמכר גם לקהילה ולדרמות שלו. כך למשל,  הזדעזעתי ביחד עם כל הקהילה שבוע שעבר כש-Small Giant Games, יצרנית המשחק, זרקה החוצה המון משתמשים עקב רמאות, או התווכחתי עד זוב דם בפורומים לפני חודש, כשהם החליטו להחליש את Telluria, אחת הגיבורות החזקות במשחק.

אם מתמכרים, אז עד הסוף. התחלתי לצפות בסרטונים של אדם בשם Nittany Lion Roar, שהוא אחד המומחים, אם לא “ה”, ל-Empire & Puzzles.

במשחק לפני כמה ימים ניתני קיבל “לוח רע”. זה אומר שלא היה לו מהלך ברור לבצע. אז הוא ישב וחשב, והתדיין, וניתח, וחשב – כל זה במשחק בו בדר”כ מבצעים מהלכים תוך 3 שניות מקסימום כן? – ובסוף עשה מהלך שהשתלם לאללה וניצח לו בקלות את המשחק, למרות נקודת ההתחלה הרעה.

(דקה 19:32, אוף עם הקישורים של יוטיוב)

מה שאהבתי זה שברגע שהיה ברור שהוא מנצח, בשיא ההתלהבות, הוא אמר משהו די טריוויאלי: “משתלם לשחק לאט! אני תמיד אומר לאנשים, תאטו”.

או בפרפרזה על ציוץ של רן בר-זיק, “שבועיים עבודה חוסכים שעתיים דיון.”

נצא לרגע מעולם ה-Empires & Puzzles הנישתי, ונלך לעולם ה-NBA הפופולרי. שם יש בשנתיים האחרונות תופעה בשם ניקולה יוקיץ’.

יוקיץ’ נראה כמו שחקן כדורסל בגלל שהוא 2.13, אבל שם מתחיל ומסתיים הדמיון. הוא שמנמן (אף אחד לא רוצה לראות את יוקיץ’ בלי חולצה), הוא איטי, והוא כל כך לא אתלטי שלמרות שהוא 2.13, הוא לא יכול להטביע. הנה, תראו את הסרטון המשעשע הזה:

בעוד ששאר הליגה משחקת במהירות האור, יוקיץ’ משחק בהילוך איטי. אי אפשר להאיץ ביוקיץ’. הוא זז לאט וכל הזמן חושב. ממש רואים אותו מנתח את הקבוצה היריבה, ואז, באיטיות של עצלן, מוציא לפועל תוכנית שמנצחת את המשחק.

הגישה הזאת הספיקה ליוקיץ’ להגיע לחצי גמר הליגה שנה שעברה, כולל נצחון סנסציוני ברבע הגמר. עם קצת מזל, הגישה הזאת תספיק לו בקרוב לאליפות.

ההיסטוריה מלאה בשחקנים שלא נראים כמו שחקני כדורסל. ממאגסי בוגס, דרך ג’יי ג’יי בראה, שבעונת האליפות של דאלאס השומר לא נתן לו להיכנס לאימון באולם כי הוא לא האמיןשהוא כדורסלן, ועד כמובן מאיר טפירו שלנו.

טפירו נבחר לשחקן העשור הראשון של המאה -21 בישראל, וזה למרות, ואולי בגלל, שהוא לא נראה כמו שחקן כדורסל. טפירו מקריח, נע כמו ברווז, נושם דרך הפה ובעל זריקה מוזרה. ההפך המוחלט מתמונת הכדורסלן שיש לכם בראש.

שמעתי סיפור פעם, אני לא יודע אם הוא נכון, על מאמן כדורסל ישראלי שאמר הוא לא יכול לתת לשחקנים זרים לשמור על טפירו. הם מזלזלים בו בגלל איך שהוא נראה, לא שומרים עליו ברצינות, ולפני שמאמן היריב מספיק לקחת פסק זמן, טפירו כבר ניצול את הזלזול להעלות את הקבוצה שלו ל-20 הפרש.

נאסים טאלב הציג באחד מספריו מצב היפוטתי מעניין.

נגיד אתם צריכים לבחור בין שני רופאים. האחד גבוה, מרשים, מכובד, בעל גוף בריא, חזות סמכותית, קול עבה, ובכלל, נראה כמו הרופא המושלם. השנייה אשה גוצית, נמוכה, עם מראה כללי של מישהי שמנקה בתים. באיזה מהם תבחרו?

טאלב אומר, כמובן באשה! כל חייה היא נאלצה לעבוד קשה מול סטריאוטיפים נגד המגדר והמראה שלה, ואם היא הגיעה למעמד שווה לגבר, הרי זה רק בגלל יכולת מקצועית מזהירה. הגבר הנידון, לעומתה, היה צריך פחות להתאמץ, כי המראה פתח לו דלתות וסלל מסלול “קל” עבורו.

אני קורא לזה ” עקרון הקנקן ההפוך”. זה לא בדיוק כמו הפתגם “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, אלא יותר מזה: אם רואים קנקן “מכוער” במקום לא צפוי, כנראה שזה מעיד על התוכן האיכותי שלו. כי הרי הוא לא הגיע לשם בגלל היופי.

הדוגמא שמאחדת גם את עקרון הקנקן ההפוך וגם את עקרון השחקו לאט, מגיע ממקום לא צפוי: עולם הורדות הידיים.

בשנתיים האחרונות צומחת סנסציה בעולם הורדות הידיים. למתחרה שאחראי עליה קוראים schoolboy, והוא נראה כמו ילד תיכוניסיט חנון שעוסק כל היום בתכנות.

Schoolboy התחיל דרכו בתור אטרקציה בטיים סקוור בניו יורק. הוא עמד שם עם שלט, “10 דולר בשביל לנצח אותי בהורדות ידיים”, ומי לא חושב שהוא יכול לנצח חנון כזה בהורדות ידיים?

אבל מראה מטעה, ואחד-אחד כולם הפסידו לו. משם המשיך schoolboy להתחרות בבאדי בילדרים ברחבי העולם, אנשים שנראים כמו מוטציות אנושיות. הוא מנצח אותם אחד-אחד. סרטונים נהדרים, אגב, יוטיוב מלאה בהם.

הסיבה היא לא ש-schoolboy חזק מהם, אלא בגלל שיש לו טכניקה טובה, ובגלל שהוא חושב ומתכנן.

לכן, כשאתם רואים מישהו כמו schoolboy בתחרות, תהמרו עליו. אם הוא הגיע לפה למרות שהוא לא נראה שייך, כנראה שהוא משהו מיוחד. ואם אתם עושים משהו, תפעלו כמו schoolboy, תתכננו, תעבדו על הטכניקה. אל תשרפו רק שעות בחדר כושר.

עד אז, הנה הסיפור המלאה של הבחור:

7 תגובות

  1. ארני הגיב:

    פוסט טוב. כמעט תמיד מנהלת/בת/בן מיעוטים תהיה טובה יותר מהגברים שמסביבה, אולי בגלל זה הרבה מנהיגות נותנות בראש בתקופה האחרונה, כשצריך יותר מכריזמה ופופוליזם בשביל להתמודד עם משברים.
    אפשר לטעון שאפליה מתקנת קצת שוברת את ההנחה הזו, אבל, לפחות בסקטור הפרטי, ככל שעולים לראש הפירמידה הטענה הזו נחלשת. כשמדובר בכסף, אף אחד לא מקבל הנחות.

  2. D! פה ועכשיו הגיב:

    אחד הפוסטים הנפלאים שלך 🙂

    תודה.

    המסקנה של ארני היא ככל הנראה לא נכונה גם מהנסיון המחקרי, שמראה, למשל, שביצועי נשים מנהלות בחברות גדולות עולות על אלו של גברים ועדיין ברוב החברות המנהלים הם גברים

    • ארני הגיב:

      למה?
      ההתייחסות שלי היא להסבר למה אי אפשר לטעון שמנהלות בכירות או בני מיעוטים בכירים הם כתוצאה מאפליה מתקנת. הם שם כי הם כנראה טובים יותר בכמה רמות.

      קל יותר לקדם גברים כי הם עדיין רוב הבכירים (עניין של זמן כנראה) ושמרנות וקידום מי שדומה לך, אפליה, הסללה בחינוך, קושי בשילוב קריירה עם אמהות וכו’.

      לכן, גם אם יש אפליה מתקנת, בארגון ששורת הרווח חשובה לו, היא תופיע בתחילת הדרך. מי שהתקדמה (או בן/בת מיעוטים שהתקדמו) והגיעו לתפקיד בכיר בארגון פרטי, תמיד יהיו טובים יותר כי התחרות אמיתית (מבחוץ), אין אפליה מתקנת כשמדובר בכסף ובנוסף יש להם צורך גם להתגבר על כל המכשולים שצויינו. אף אחת לא תמונה לתפקיד בכיר בשביל פוליטיקלי קורקט. תמונה כי היתה יותר טובה מכולם ובדר”כ למרות שהיא אישה, לא בגלל.

      בארגונים ציבוריים, שווקים לא תחרותיים, משרה בכירה לא תמיד מעידה הרבה. אולי על יכולות פוליטיות.
      סליחה על הסטיה מהנושא.

  3. אד הגיב:

    אפשרות שניה היא שכשמראיין בוחן לתפקיד ול-2 אנשים יש קורות חיים ברמה זהה (המלצות, עבודות קודמות) הוא יהיה אינטילגנטי ויבחר את זה בעל המראה הפחות מרשים בהנחה שהוא חייב להיות באמת טוב אם הוא הגיע לרמה הזאת.
    בסוף יתברר שלאנשים עם מראה מרשים יותר קשה להתקבל לתפקידים ולכן הם ממש ממש מוכשרים 😉

    • ניימן הגיב:

      אתה חושב על ראיונות עבודה, שהן לא הכלי היחיד, ואפילו לא העיקרי, בהתקדמות מקצועית לדעתי.

      מעבר לכך, אם כולם יתחילו לבחור את אלו בעלי מראה ש”לא מתאים לתפקיד”, אז ההגדרה של “מראה מתאים לתפקיד” תתהפך, והעקרון סביר להניח יישמר.

      מעבר מעבר לכך, זה עקרון שנכון להבחנתי לזמן בו אנו חיים, לא איזה חוק טבע..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting