המדף הז’אנרי: שחקן מספר שתיים – ארנסט קליין

הנה הביקורת בשתי מילים: כגודל הציפיות.

שחקן מספר שתיים הוא הספר השלישי של ארנסט קליין. אי אפשר לדון בו לפני שמזכירים את שני הספרים הראשונים.

ב-2011 הוציא קליין את שחקן מספר אחת [ביקורת]. הספר הפך לסנסציה עולמית, ספילברג ביים סרט על פיו, ואני בחרתי בו כספר השנה שלי. היממה בה קראתי את הספר הייתה אחת היממות הקסומות בחיי, וקשה לי להאמין שאי פעם אשכח אותה.

כמה שנים מאוחר יותר, ב-2015, הוציא ארנסט קליין  ספרו השני, ארמדה [ביקורת]. זאת הייתה האכזבה הכי גדולה מאז שגיליתי שאליהו הנביא לא מתכוון לשתות מכוס שלו. ארמדה היה אותו הדבר כמו שחקן מספר אחת – רק עשוי רע.

בשנים שעברו מאז, הז’אנר בו כותב קליין, LitRPG, הפך לאחד מהז’אנרים הפופולריים ביותר במדע בדיוני. יצירות כמו Sword Art Online הראו כמה מתוחכם ומורכב יכול להיות LitRPG, ופה בבלוג התאהבתי בספרים כמו Crafting of Chess [ביקורת].

פתאום שחקן מספר אחת, עד כמה שאהבתי אותו בזמן אמת, נראה ילדותי כיום מול שאר יצירות הז’אנר. אם מוסיפים לזה את האכזבה הקשה מארמדה, יוצא שהגעתי באדישות לקרוא את שחקן מספר שתיים שיצא החודש. תשע שנים אחרי שחקן מספר אחת.

שחקן מספר שתיים הוא “סתם עוד ספר LitRPG”. אני, שהגעתי עם ציפיות נמוכות, מסתפק בזה.

שאר האינטרנט, שציפתה למשהו ברמה של הספר הראשון, התאכזבה קשות וקטלה את הספר בצורה אכזרית ממש.

כריכת הספר

שחקן מספר שתיים הוא המשך ישיר לשחקן מספר אחת. אי אפשר לדבר אליו בלי לספיילר את סוף הספר הראשון. אתם ממש ממש לא רוצים ספויילרים לספר הראשון? אז יאללה, קישתא. ללכת.

מצד שני, הספרים האלה הם כמו אגדות של דיסני. הסופים שלהם ברורים מהעמוד הראשון, ולאף אחד אין אשליות בדרך. אני רק אומר, גם אם לא קראתם, זה בסדר להישאר.

עדיין פה? יופי. אז וויד וחבורת High Five מהספר הראשון נהפכו בין מהאנשים העניים ביותר בעולם, לאנשים הכי עשירים בהיסטוריה.

איך זה השפיע עליהם? איום ונורא. באמת. מאנשים מתוקים ומקסימים הם הפכו לשמוקים יהירים. אפילו אלו מהם שמנסים לעשות טוב לעולם, עושים את זה בקיצוניות חסרת פשרות. פשוט טעם רע.

איך, איך ווייד, שבספר הראשון היה הטוב באדם, הופך לסוג של מוסליני? פשוט מדהים איך קליין בכמה פרקים הפך את אחת הדמויות האהבות עלי אי פעם, לאדם שאני מאחל לכשלונו במשחק. סטרייק ראשון, מר קליין.

העלילה פשוט זהה לספר הראשון: יש קווסט שחייבים לפתור. אבל בניגוד לספר הראשון, פה אין שום סיבה לפתור את הקווסט. הגיבורים עצמם לא יודעים 90% מהספר למה הם בכלל מנסים לפתור אותו ומה יקרה אם הוא יפתר. שוב, אלו בחירות ספרותיות מה-זה מוזרות. סטרייק שני.

אחד הדברים היפים בספר הראשון היה שהקווסט התפרש לאורך זמן רב. הפתרון שלו היה איטי ובטוב טעם. כמה מהספרים הבלשיים האהובים עלי אי פעם כוללים תעלומות בלשיות שנפטרות לאט לאורך זמן. נגיד, הנערה עם קעקוע הדרקון, או הספר החמישי של קורמורן סטרייק [ביקורת].

בספר השני הגישה המקסימה הזאת נזרקה לפח כמובן. קליין שם על הגיבורים לחץ של גורל העולם – לא פחות- לפתור את הקווסט תוך 24 שעות. פתאום הם פותרים בעיות אדירות תוך כמה דקות, עם מזל שלא נראה מאז ימי נער החידות ממומביי. סטרייק שלישי!

אפשר להמשיך לספור את הסטרייקים מפה ועד בליון בערך: הרפרנסים של האייטיז מתרכזים במספר קטן מדי של יצירות, שאם במקרה לא ראיתי אותן (ולא ראיתי), זה נורא משעמם. העולם התרבותי של הדמויות לא הגיוני בעליל, וגם הטכנולוגיה שמומצאת בספר, מופרכת ברמות של ספר פנטזיה אפי, לא פחות!

אבל בואו נתרכז בחיובי: עם כל הבבל”ת העלילתי והטכנולוגי הזה, העולם שקליין המציא עדיין מקסים. כיום ברור לי שאינטרנט המציאות-המדומה, מתי שלא תגיע, לא תראה ככה. היא תהיה הרבה יותר אלימה ומגעילה, ופחות מקסימה, טובת לב וסטרילית. אבל בשביל ספר זה פשוט מקסים. מקסים.

האהבה של קליין לתרבות פופ מדבקת כתמיד. כשהוא מדבר על יצירות שאני לא מכיר, לא רק שבא לי ללכת ולראות אותן, אלא בא לי לרוקן שבוע, ורק לצרוך את כל היצירות שמוזכרות בספר עד שאהיה אובססיבי אליהן כמו הדמויות.

אני לא יכול באמת להמליץ על שחקן מספר שתיים. יש מאות ספרים טובים ממנו, ואפילו עשרות ספרי LitRPG מוצלחים ממנו.

אני כן יכול לאמר שאם קראתם את הספר הראשון אבל הקטילות ברשת לגבי הספר השני הפחידו אתכם, אתם יכולים להירגע. הוא לא עד כדי כך רע. הוא פשוט גם לא נורא טוב.

[שחקן מספר שתיים – ארנסט קליין, 371 עמודים, 2020]

7 תגובות

  1. אבשלום הגיב:

    מסכים עם כל מילה. בדומה, את הספר הראשון קראתי ביממה שכללה טיסה של 5 שעות שעברה בלי לשים לב (ושבה מאוד שמחתי לגלות שיש לי לגמרי במקרה את 2112 של Rush על הנייד ויכלתי להקשיב “בזמן אמת”). את השני לעומת זאת קראתי במשך פלוס מינוס שבוע, ובעיקר דרך הaudiobook של וויל וויטון. אני לרוב מחבב את וויטון אבל התלהבות היתר שלו במקרה הזה רק גרמה לי לחבב את הדמויות עוד פחות ולהתחבר לרפרנסים פחות, אם זיהיתי אותם ואם לא. ובכל זאת, כמו שאמרת, זה עדיין ספר קריא, זורם ומהנה, פשוט לא מדהים.

    • ניימן הגיב:

      הדמויות היו פשוט נוראיות. גם בקושי רואים את האופי של רובן, אלא הן יותר מאופיינות ע”פ הלהקות האהובות עליהן.

  2. ארני הגיב:

    עוד לא קראתי אף ביקורת חיובית על הספר הזה.
    one trick pony

  3. אסף הגיב:

    עד עכשיו הייתי בטוח שארמדה היה הספר הראשון שלו. הוא כל כך בוסרי ברמה של פאן-ליט.

  4. ההוא הגיב:

    זה מעניין כי הבעיות שאתה מתאר פה הן בדיוק הבעיות שהיו לי עם הספר הראשון – במיוחד החלק על פתרון הקווסט שלדעתי ממש לא היה איטי אלא היה מורכב מפולסים חסרי הצדקה או בנייה כשבין פולס לפולס יש כמה עשרות עמודים שאינם כתובים טוב של תיאור שגרת החיים הלא מאוד מעניינת של וויד בעולם הלא הגיוני שארנסט קליין בנה.
    פתרון בלשי טוב צריך להיות מורכב מחתיכות של פאזל שמתחברות לאט לאט ובונות אחת על השנייה ולא משאלה – הפסקה ארוכה – תשובה.

  5. מאי לי הגיב:

    מעריצה את הטעם שלך, תוכל להמליץ על ספר דומה לשחקן מספר אחת שבאמת שווה קריאה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting