מועדון הקריאה מפגש 44: An Absolutely Remarkable Thing – האנק גרין

[המפגש ה-44 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

התחלתי לקרוא ספרים בחופשת פסח של כיתה א'. התחלתי מהחמישייה הסודית של אניד בלייטון וקראתי את כל 21 הספרים שלה כמה וכמה פעמים.

בשלב די מוקדם שמתי לב שהחלק האהוב עלי בכל ספר הוא ההתחלה. קוראים לזה "אקספוזיציה" בלעז, אבל כמובן שלא הכרתי את המונח אז.

ספרי החמישייה תמיד מתחילים עם בניית רקע נינוח כזה שיוצר מתח לאיטו. החבורה מגיעה למקום ההרפתקאה, הדינמיקה בין הדמויות נבנות על רקע ארוחות בוקר בריטיות מושחתות, ודמויות הרעים מוצגות בעדינות.

בכל אחד מספרי החמישייה – ואני מדבר פה מזכרון של שלושים שנה, אז קחו את זה עם גרגר של מלח – האיכות יורדת כשמתחיל האקשן. הרי האקשן בכל הספרים די דומה, אבל האקספוזיציה תמיד מקסימה בדרכה שלה.

הספר An Absolutely Remarkable Thing הוא כל כולו אקספוזיציה אחת גדולה ומקסימה.

על פניו אני אמור לשנוא את An Absolutely Remarkable Thing. ספר על בני 20 בניו יורק שרוצים להיות משפיעני רשת ונכתב על ידי משפיען רשת?  נשמע מפתה כמו (אזהרת טריגר) טיפול שורש בלי הרדמה.

אבל במציאות הרגשת האקספוזיציה הזאת הייתה בדיוק מה שאני מחפש. היא גרמה לי לשכוח את כל מה שאני אמור לא לאהוב בספר, להתעלם מחסרונותיו (ויש הרבה!), ופשוט לשקוע בהקדמה ארוכה, טובת לב ומלאת כוונות טובות.

כריכת הספר

אפריל מאי (השם הכי מגניב לגיבורה מאז הירו פרוטגוניסט בסנוקראש [ביקורת]) היא מעצבת צעירה בשנות ה-20 לחייה. היא משקיעה הרבה-יותר-מדי אנרגיה בעבודה, ומתייחסת לחיים במין טון ציני, מריר, סרקסטי כזה. משהו נורא סטנדרטי לאנשים בני 20 בימינו.

לילה אחד, בעוד אפריל עוזבת את העבודה באישון הלילה, היא נתקלת בפסל ענק של רובוט באמצע הרחוב!

למרות שהיא חושבת שמדובר ביצירת אמנות (ולא פלישה מהחלל החיצון לול), היא עדיין  מתקשרת לחברה הטוב אנדי, לא משנה שזה אמצע הלילה, ומזעיקה אותו לבוא לעשות וידאו ליוטיוב על הפסל.

פה אני רוצה להעיר הערה קטנה: על גופתי המתה הייתי קם באמצע הלילה לעשות סרטון וידאו. כאילו, אולי כן בקטע של הרפתקאה חד פעמית, אבל לא בקטע של אני אהרוג את עצמי כדי לנסות לעשות וידאו ויראלי.  רבים וטובים הם הסרטונים הויראלים שנעשו בשעות העירנות שלי.

אנדי, כמובן, אדם מאד שונה ממני, ולכן הוא מגיע, מצלם את אפריל ומעלה לרשת.

מסתבר שרובוטים דומים צצו פתאום, באותה השעה בכל הערים הגדולות בעולם. אפריל, שהייתה הראשונה לעשות עליהם סרטון, הופכת לכוכבת ענק בין לילה.

זאת הנקודה בה צריך להתחיל לסספנד הרבה כדי להיכנס לסיפור. מילא שאפריל הייתה הראשונה להבחין ברובוט בניו יורק, הוא הרי הופיע שם באמצע הלילה. אבל איך היא הראשונה בעולם? היו מקומות שהרובוט צץ ב-12 בצהריים בעיר סואנת.

גם אם היא הבחינה ועשתה עליו סרטון ראשונה, למה זה מקנה לה כזאת תהילה? מה גם שהתהילה איכשהו מתבטאת בים תוכניות אירוח. האלו, חשבתי שאנחנו מדברים פה על העולם החדש בו תהילה היא מידה חברתית, לא?

שאלות דומות צצו במהלך כל הסיפור, אבל התעלמתי בהם בקלות. אין לי בעיה שהסיפורים שלי לא יהיו אמינים, כל עוד הם מבדרים.

ו-An Absolutely Remarkable Thing מבדר ועוד איך! הדמויות קלילות וכיפיות, תיאור עולם כוכבי הרשת אמין מאד, מן הסתם בגלל שהאנק גרין הוא כוכב רשת בפני עצמו. אני מניח שחלק מהתיאורים באים מהחוויות האישיות שלו.

מבחינת המד"ב, יש פה עלילה פשוטה של קווסט. הגיעו רובוטים לעולם, ובעזרת כל מיני רמזים קטנים צריכה אפריל מאי וחבורתה להבין מה הם פה ואיך לפעול איתם.

הקווסט מזכיר את זה של שחקן מספר אחת, בו כל העולם כולו מתגייס ביחד כדי לפתור קווסט. רק שפה יש שיתוף פעולה פורה של רוב העולם, ולא אדם לאדם זאב כמו בשחקן מספר אחת.

נקודת ההשקפה האופטימית על העולם היא חלק מהמסרים בספר. רובוטים ענקיים מגיעים לכדור הארץ? דעתו של הספר: "הם בטוח באו בשביל לעזור לאנושות, יאי!". כל מי שחושב שהרובוטים הם איום מוכתר בתור ימין קיצוני, הומופוב וכל מיני כותרות אחרות.

זאת גישה מאד בעייתית. אני ממש לא מסכים עם הגיבורה ועם הסופר לאורך כל הספר. הגיעו רובוטים מהחלל! האם הם ידידותיים או פלישה ידידותית? ומה זה בכלל פלישה ידידותית? הם לא יודעים לתקשר בדרכים פחות חשודות? תגידו, אם מישהו שם סוס מעץ באמצע הסלון שלכם, אתה ישר תניחו שזה מזר נדיב?

עניין נוסף הוא שהספר מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים". אם הם חושדים ברובוטים הם בטח גם שמרנים, ימניים קיצוניים והומופובים. הרי זה או שיש להם את כל הדעות הטובות או שלא, נכון? לא אהבתי.

האנק גרין היה מודע לבעיה הזאת, ואפילו שם את המשפט הבא בפי הגיבורה:

"ואפילו אם אני טועה, אני מאמינה שהעולם יהיה מקום יותר טוב אם נתנהג כאילו שאני צודקת."

זה נחמד, נאיבי ולא משכנע אותי בכלל.

אבל בסופו של דבר גם את סיספנדתי. אני מאד מאמין בלקחת ספר בתור מוצר בידור ולא בתור משהו שמגלם את השקפת עולמי. אז אפריל טובת לב ותמימה? אז מה. אז הסופר משתמש באלף דאוס אקס מכינה כדי להביא את העלילה לאיפה שהוא רוצה? נו בסדר. אם זה כיף זה כיף.

למה אהבתי את An Absolutely Remarkable Thing? האם זה בגלל שהוא אקספוזיציה ארוכה? או כי הוא תיאר את עולם משפיעני הרשת שקצת זר לי? או אולי זה סתם כי הוא ספר אופטימי בתקופה פסימית. כן, יש בו חורים וחסרונות, אבל הוא מספיק קולח ומהודק מבחינת עלילה וטוויסטים כדי לפצות עליהם.

זה ספר ראשון בסדרה, ואני מניח שבשני יהיה הרבה יותר אקשן. האם הקסם של האקספוזיציה יישמר גם אז? או אולי זה יהפוך לספר אקשן קלאסי שמרגיש כמו סרט ישן של שוורצנגר?

לא יודע, לא משנה לי. בתור ספר בודד מאד נהניתי מ-An Absolutely Remarkable Thing. גילטי פלז'ר חביב כזה.

[An Absolutely Remarkable Thing – האנק גרין, 343 עמודים, 2018]

8 תגובות

  1. ארני הגיב:

    יכול להיות שבגלל שהתחלתי אותו מייד אחרי הייפריון, לא היה לו סיכוי מראש.
    סיימתי את הסמפל והתרשמתי שזה ספר במשקל נוצה שאשכח מייד אז ויתרתי.
    עשית לו די הרבה הנחות בביקורת הזאת, אבל אם הספר מהנה אז למה לא, צריך כאלה מדי פעם.

    • ניימן הגיב:

      עשיתי לו הנחות, אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה טוב. מתאר את עולם כוכבי הרשת והכוכבים הויראליים, ובונה עלילה קולחת ומעניינת.

      הוא מול היפריון זה כמו סנדוויץ' מהמכולת מול מנת מישלן 3 כוכבים.

  2. ROSS הגיב:

    במהלך הקריאה "שחקן מספר אחת" קפץ לי לראש מספר פעמים. יפתיע אותי אם הוא לא היווה השראה לספר הזה, גם מבחינת הקווסט והצורה שלו, גם מבחינת כמה שהספר מדבר והכי מבחינת "הגיבור הMISFIT שאתה היית רוצה להזדהות איתו, אבל הוא בילתי נסבל ולא ברור מה הסיבה שמישהו ירצה להיות חבר שלו"

    עם כמה שהספר מבדר,בשליש הראשון שלו נאבקתי קשות. כמו בדוגמא שנתת, הסופר מנסה לנמק כל מיני החלטות ספרותיות בעזרת תירוצים (עכשיו אני מצטער של שמרתי דוגמאות), ואז מרגיש כמו מישהו שמנסה ללכת בין חורים עלילתיים ומצליח חלקית.
    שני השליש הבאים היו מבדרים, לחלק של החלום (אני אוהב חלומות) היה את אלמנט הקסם שגרם לי לחשוב "זה משהו שהייתי רוצה להתנסות בו" שספרים כאלו צריכים לגרום לך, כך שאפילו רכשתי את ההמשך בתקווה שהקסם ישתחזר שם.

    לגבי האלגוריות הפוליטיות, אפשר לחפור שעות, אבל בשביל זה בגדול המציאו את פייסבוק, לא?!

    • ניימן הגיב:

      שחקן מספר אחת השראה? אולי, אבל יותר הגיוני ששניהם נכתבו על ידי אנשים בגילאים "דומים" ששאבו מקורות השראה דומים (כלומר, הקווסטים של האייטיז והניינטיז).

      הדוגמא ההכי ברורה היא איך דווקא אפריל גילתה את הסוד של הרובוטים (שהם חמים), ואיך דווקא היא גילתה איך ל"הפעיל" אותם? יש מליארדי אנשים בעולם ללא ספק חכמים יותר ממנה.

      • ROSS הגיב:

        אם ההפרש בין הספרים היה קטן חיותר, אז הייתי נוטה להסכים למקורות ההשראה, אבל לי זה הרגיש קרוב מדי מכדי להיות רק "בעל מקור דומה". לא פלגיארזים, אבל חסר את הברק החדש שהיה לשחקן.
        אבל זו ביקורת מאוד מישנית מבחינתי על הספר, שאחרי הכל נתן לי בידור טוב. אין לי בעיה עם סיפורים דומים, כל עוד הם מבדרים אותי מספיק טוב וזה עשה את זה.

        לגבי החור בעלילה שציינת, אולי כולם היו כל כך בשוק שהם התעלמו. יש מצב שביקום שהספר מתרחש בו אנשים הם לא מבריקים מספיק, או שנוטים להתרגשות יתר והתעלמות מהיגיון בריא.

  3. סיימתי את הספר אתמול. היה די רע לדעתי.

    וזה דווקא אחרי שהתחיל טוב, מאוד זורם, מסקרן וכיפי. אבל ברגע שאפריל נשאבת למכונת יחסי הציבור, ההתעמקות האובססיבית ברשתות החברתיות וכל עניין ״החלום״ זה נהיה מאוד מתיש, משעמם, חסר ברק.

    אפריל היא דמות די בלתי נסבלת, לא מעניינת בעלת קול מאוד מונוטוני. כל עניין הפיכתה לאושיה פופולרית ביותר ולמרכז של כל הופעתם של הקארלים הייתה גם לי מאוד מופרכת. כל דבר שהיא עושה מודגש שוב ושוב כ״הכי נצפה/פופולרי/רוטווט (retweeted) אי פעם״. ולרוב מסיבות לא ברורות באמת. כמה גלגולי עיניים הלכו אצלי במהלך הקריאה.

    ובכלל הכתיבה ומבנה הספר גם הם לא מוצלחים בכלל.

    התאכזבתי מאוד לגלות לאחר תחילת הקריאה שהספר לא עומד בפני עצמו, וזו למעשה תחילתה של סדרה. אמנם בת שני ספרים, ועדיין. אני מנסה ככל האפשר להימנע מקריאה של סדרות ספרים, וקצת מתוסכל שהפרט הזה הוחסר בהכרזת מועדון הקריאה. זו לגמרי רק ההתחלה של הסיפור, אקספוזיציה שלמה ומינימום של תשובות כשמגיעים לסוף. ובכלל הסוף מאוד לא מספק.

    אני מסכים מאוד עם האזכור של ״שחקן מספר אחת״ בתגובות פה. גם לי הספר הזה עלה לי לראש בזמן הקריאה, במיוחד בכל ההתעסקות עם החלום, שמרגיש גם לי דומה באופן חשוד למכניקה של שחקן מספר אחת (ספר חביב, שאני נפלתי ממנו הרבה פחות מבעל הבלוג, וזוהרו מאוד התעמם בשנים שחלפו מאז הקריאה).

    • ניימן הגיב:

      מקבל את הביקורת לגבי עניין הסדרה. אקח את זה לתשומת ליבי להבא.

      כמו שחקן מספר אחת, זה ספר שחייבים להפעיל בו את האדיומט כשנכנסים אליו. כאילו, שני הספרים לא הגיוניים בעליל מבחינת מה שקורה שם.

      א-בל: דווקא ההתעסקות באושיות הרשת זה חלק ממה שאהבתי פה! בטח כשזה נכתב ע"י אדם שהוא אושיית רשת בפני עצמו. זה גורם לי לחשוב שזה תיעוד די אמין של מה שקורה שם.

      • יודע מה, אני דווקא די מסכים איתך. הזווית על אושיות הרשת הוא מעניין ומלא פוטנציאל. מה שלא אהבתי היה הביצוע. הפופולריות של אפריל פשוט לא הייתה ברורה לי ואיך שעניין ההתעסקות ברשתות החברתיות שולב בעלילת הספר היה לי מאוד מונוטוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting