פריחת הדודאים: ישראל גוריון מארח את גבע אלון ואסף אמדורסקי ב"ספרייה"

מה אתם יודעים על "הדודאים"? אני, כך גיליתי, לא ידעתי יותר מדי – הם תמיד היו שם, נשמעים כשייכים לדור אחר אך גם כמעט על-זמניים, עם הגיטרה וההרמוניה שאי-אפשר לפספס. על מדף התקליטים של ההורים כיכבו כמה מהאלבומים שלהם, ומפעם לפעם הם הגיחו בתוכניות האירוח של יום שישי, או באחד מערבי התרבות/שירה/מחווה ששודרו תכופות בערוץ הראשון.

בני אמדורסקי וישראל גוריון החלו להופיע יחד בשנת 1958, ולמעשה מעולם לא הפסיקו – גם לאחר מותו של אמדורסקי בשנת 1994. לא מזמן יצא אוסף מחומש של "הדודאים", במלאת 50 שנה (!) לאלבומם הראשון, שמקיף את יצירתם העשירה והמגוונת. ומה לי ולצמד הזה? על שום מה ולמה נזכרתי בהם כך סתם בערב של תחילת שבוע? ביום ראשון נערך בסניף "הספרייה" של "צומת ספרים" בסנטר מפגש מוזיקלי יוצא דופן בין ישראל גוריון לגבע אלון ואסף אמדורסקי. כמות האנשים שגדשה את המקום טרם תחילת ההופעה – מבוגרים וצעירים כאחד – העידה על כך שלא מדובר באירוע שגרתי, ויותר מכך – שיש רגעים שחסינים מפני כל טיפה של ציניות.


אמדורסקי את גוריון עם לקט אלבומים נבחרים (אילוסטרציה: ניקו)

בנימוס מחויך ובלי גינונים מיותרים עלה ישראל גוריון לבמה הקטנה, אחז בגיטרה שנדמה שכבר הפכה לאיבר מגופו, והזמין את גבע אלון לשיר איתו. הביצוע הנהדר של השניים ל"שיירת הרוכבים" הבהיר שמעבר לפער הדורות ביניהם (גוריון התלוצץ בתחילת המופע שאלון היה יכול להיות הנכד שלו), הם חולקים אותה מורשת מוזיקלית, גם אם היא צבועה בגוונים שונים. אלון גדל על ברכי ניל יאנג, דילן, הנדריקס ואחרים, אבל מעניין היה להיווכח עד כמה קטן המרחק בינו לבין הפולק השורשי של "הדודאים". עם חיבור כל כך טבעי ומוצלח, שניכר היה שהם נהנים בו מכל רגע, מופע משותף שלהם צריך להיות אחד הדברים היותר מסקרנים בסביבה.

לא תהיה זאת הפרזה לטעון ש"הדודאים" הם מאבות הפולק הישראלי (או אולי – הכנעני?), ופריחתו המחודשת בשנים האחרונות מדגישה את מקומם בפנתיאון המוזיקה המקומית. במהלך הקריירה הארוכה שלהם התפרסמו עם שירי רועים ומדבר ובזֶמֶר ארצישראלי, אך גם הופיעו עם ג'וזי כץ ("הטוב הרע והנערה"), דני ליטני, צמד הפולק "סוזן ופרן" ועוד רבים וטובים אחרים. ולמרות ששמרו על הצליל המובהק שלהם, הם ידעו גם להתנסות ולגוון, כמו שאפשר לשמוע בביצוע ל"בורגנים" של ז'ק ברל, "מה למדת בגן היום" של טום פקסטון או ב"תקופת הרוקנרול" המפתיע.

חודשים ספורים אחרי שנפטר בני אמדורסקי, הוציא בנו את אלבום הבכורה שלו, שסימן אותו כאחד היוצרים המבטיחים של התקופה. 15 שנה לאחר מכן, כשכבר הספיק להטביע את חותמו על המוזיקה הישראלית, עלה אמודרסקי הצעיר לשיר את "בשדות בית לחם" עם מי שהופיע לצד אביו למעלה מ-35 שנה. בפשטות נעימה המשיכו השניים עם "ערב של שושנים", והזכירו שלמוזיקה שיוצאת מהלב אין גבולות של מקום וזמן. ובין צלילים לשירים, מול קהל מתענג ונרגש, אפשר היה לחוש בקסם המיוחד שעוטף את המקום, ממלא אותו בנוסטלגיה שמעולם לא עזבה.

נהניתם? יש מצב שתאהבו גם את הכתבות האלה..

3 תגובות

  1. ניימן הגיב:

    זה נחמד, החזרה הזו לאופנה של המוזיקה הישנה. נראה לי שזה קטע תל-אביבי כזה של השנים האחרונות (הוא היה קיים גם קודם?), ואני מאד מברך עליו.

    כמובן שאני לא יודע כמעט כלום על הדודאים, למרות שאני בטח מכיר עשרות שירים שלהם רק לא יודע שהם המבצעים. מתישהו ארכוש איזה אוסף שיהיה בבית (לא מזיק, נכון?). עד אז אאלץ לקרוא על הופעות שאחרים הולכים אליהם :]

  2. גם אני הייתי שם.
    מאחורי עמוד. ראיתי כל ההופעה עמוד. טוב, כל ההופעה זה נשמע הרבה. כל ארבעת השירים שקראו להם הופעה. אני משום מה העזתי להתאכזב. מה, זהו? אבל רק הרגע התחיל.
    אבל לפחות הייתי בחברה טובה, בין דן אלמגור לנורית הירש.

  3. ניקו הגיב:

    ניימן: ברור שתגלה שאתה מכיר מלא שירים של הדודאים, וחיפוש קטן ב"יוטיוב" יוכיח לך את זה. אגב, בהקשר הנוכחי אני לא חושב שמדובר ב"אופנה" (כמו למשל טרנד השירה בציבור שרווח כאן לא מזמן), אלא בהכרה בנוכחות מתמשכת שהיתה כאן הרבה לפני רובנו. השילוב עם אסף אמדורסקי וגבע אלון רק הדגיש את המקום החשוב שהצמד הזה מילא במוזיקה הישראלית.

    לא סותמת: עמוד זה בהחלט בעסה, אבל לפחות זכית באווירת לבונטין 😉 וכן, ההופעה היתה קצרצרה ביותר ולכן היתה בעיקר טעימה למה שמופע רחב יותר היה יכול להיות. לפחות הצלחת לשמוע מה אלמגור והירש אמרו על כל העניין?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *