קומיקס: הבלתי כתוב – The Unwritten

גמעתי אמש את כל שבע עשרה החוברות של The Unwritten*. אולי סידרת הקומיקס האמריקאית המדוברת ביותר בשנה האחרונה. ובסיום המיני-מרתון הגעתי למסקנה חותכת: מדובר ביופי של סידרה!

לא, זו לא יצירת מופת כמו פייבלס, פריצ'ר או סאנדמן. אבל בז'אנר הסדרות הממש-טובות שהן לא יצירת מופת, היא מדורגת די גבוה.

The Unwritten יוצאת מנקודה ההנחה הבאה: מה אם דמותו של הארי פוטר, התופעה הספרותית הגדולה ביותר בעשורים האחרונים, הייתה מבוססת על בנה של ג'יי.קיי רולינג? ומה, אם בעצם, היא לא רק הייתה מבוססת על בנה – אלא שבנה היה בעצם הארי פוטר האמיתי? שאיכשהו יצא מעולם הקסם והגיע לעולם שלנו?

אז ב – The Unwritten אין הארי פוטר – אלא סידרת ספרים מאד דומה עם גיבור בשם טומי וילסון. אבל חוץ מזה הכל זהה:

טומי (טום) וילסון, בנו של סופר הפנטזיה המצליח בעולם, מתעורר בוקר אחד עם חשד עז בליבו. שהוא יציר ספרותי שבדה אביו ולא ילד בשר ודם נורמאלי. בדרך לברר את הסוגיה הוא נתקל בכת סודית שקשורה להיסטוריה הספרותית של העולם, שלל מפלצות, כמה רוצחים סדרתיים ו – אה – גם לא מעט דם.

הסידרה משנה כמה פאזות במהלך הקריאה. היא מתחילה כאגדה מתוקה וחמודה, עוברת לז'אנר ההיסטוריה הסודית והקונספירציה שכה פופולרי בשנים האחרונות, הופכת להזויה לגמרי לכמה חוברות – ומשלבת את כל זה עם המון אהבה לספרים. אבל המון.

פרטי מידע, טריוויה, סופרים דגולים שצצים פה ושם ומחוות אינספור הופכות את הסידרה לחוויה לכל אוהבי המילה הכתובה. לפרקים היא מרגישה לי כמו פייבלס: קסומה. ולפרקים היא מרגישה לא מגומרת מספיק: כאילו הרעיון העיקרי לא עובד דיו לפני שהסידרה החלה להיכתב. אבל בכל אחד מהרגעים היא סוחפת. שזו תכונה שהופכת סיפור טוב לסיפור מהנה.

אה – היא גם מכילה חוברת גאונית אחת. מספר 17. שנכתבה בסגנון ספרי 'אתה הגיבור!' של שנות השמונים. חוברת קשה קצת לקריאה, אבל מתגמלת בטירוף.

אגב, היות שזה קומיקס חייבים לזרוק מילה על האמנות. אז זרקתי. זהו. יותר מזה היא לא שווה. אחת הנקודות הפחות חביבות עלי בסידרה.

מומלץ? כן, וודאי. לא רק לחובבי ספרות, אלא גם לחובבי ספרות יפה.

[ציון: 9 מתוך 10]

————–
* שבע עשרה חוברות כרגע. אבל הסידרה עדיין רצה וממש ממש רחוקה מסיומה.