המדף הז'אנרי: מאג'סטרום – מת'יו הוג'ס

הביקורת הזאת נכתבה ע"י ניימן, בן דמותו המודרני של ניוטון. רואים? אמרתי שאני בן דמותו המודרני של ניוטון! אבל רגע, האם יש לזה משמעות מעבר ליומרנות חסרת בסיס? לא. כי כדי להיות בן דמותו המודרני של ניוטון לא מספיקה הכרזה. צריך גם כשרון אין קץ ואופי מזופת כמו שהיה למאסטר הגדול. ומה לעשות, שהאופי שלי די טוב?

במאג'סטרום (Majestrum – Mathew Hughes) מעידים כבר בכריכה האחורית שגיבורם, הגניס האפת'ורן, הוא בן דמותו הפנטסטי של הולמס. הוא ה'מפלה' (discriminator בלעז) הפרטי היחיד והטוב בעולם (מזכיר לכם מישהו?), והוא מצויין במה שהוא עושה. כצפוי, יש לו צד לוגי חזק, וצד אינטואטיבי רדום. רגע – רדום? לא ולא! בעקבות מעבר רגעי לעתיד קרו להגניס כמה דברים: ראשית, הוא גילה שבעתיד המאד קרוב עולמו הולך לעבור מתקופת הלוגיקה לתקופת הקסם. שנית, זה גרם להתעוררות מוקדמת של האני-האינטואטיבי שלו שקיבל אישיות משלו ומבלה את הספר בויכוחים פנימיים ערניים עם הגניס. ושלישית? עוזרו הממוחשב, שהוא בנה בעמל רב, הפך לייצור קסום מוזר עם חיבה עמוקה לפירות יקרים. זה לא ספויילרים, אגב, זה העמוד הראשון של הספר. וזה לא נעשה פחות מוזר אחרי זה.

עזבו את העלילה. היא כוללת, כצפוי, תעלומות בלשיות חובקות עולם ואירועים אדירים בהם צריך הגניס שלנו להפעיל את יכולת ההיקש המופלאה שלו. בואו נדבר על הדמות: כי הגניס לא ממש מפעיל את אותה יכולת ההיקש המפורסמת שאמורה להיות לו. הגניס, גם אם הוא נורא רוצה להיות, הוא לא שרלוק הולמס. ואני מאשים בכך את הסופר – מת'יו הוג'ס. זה לא שלהולמס היו הברקות משלו, אלא ש(סר) ארתור קונן דויל הבריק אותן בעצמו ושם אותן בפי דמותו. אפילו קטעים רבים אצל הולמס, בהם אנו עדים רק לתוצאה ולא לתהליך ההיקש עצמו, הם פרי עבודה קשה של קונן דויל. ופה קצת ויתרו עליהם. רוב רעיונותיו של הסופר הופנו לעבר בניית עולם פנטסטי, מדהים מלא דמיון – כשהצד הבלשי הוזנח. למעשה, הגילוי הגדול נעשה בסרט(!) שמוצג לגיבור לאחר שהוא, בשיא המקריות, לוחש את מילת הקוד הנכונה לאיזה רובוט (לא באמת ספויילר. תסמכו עלי). לא שרלוק הולמס קלאסי.

אבל אם נתגבר על תלונות שרלוק-הולמס אלו, הרי שמדובר בספר סביר לגמרי. העולם, כמו שנאמר לחלוטין, מקורי ברמות היסטריות. גם דמותו של האגניס נבנית היטב – בעיקר עם הויכוחים הפנימיים עם האני-האינטואטיבי והדיונים החיצוניים עם העוזר-הממוחשב לשעבר. יש שתי בעיות עיקריות בספר שמונעות ממנו מלהיות ממש טוב: ראשית, השליש הראשון שלו משעמם. שזה דבר נפוץ למדי בספרי פנטזיה בהם לוקח יותר זמן להיכנס לרוח העולם. שנית? העלילה באמת נראית כמו תירוץ לבניית העולם והדמויות, והפתרון שלה מוגש בצורה לא טבעית. מה שמרגיש כמו פתרון 'עצל' של הסופר. מקרה קלאסי של 'היה לי רעיון טוב, אבל לא היה ידעתי איך להציג אותו'.

זו לא העלילה הספרותית הראשונה של האגניס האפת'רון. קדם לו אוסף סיפורים קצרים שלא קראתי. מה עוד? אם בא לכם לקרוא ביקורת מצוינת, הרבה יותר מתלהבת משלי, ושגרמה לי בעצם לרכוש את הספר – אנא הואילו והביטו פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting